לקחתי את הגדולה מבית הספר בצהריים. היא רצתה ארטיק. הסכמתי. היא כמובן בחרה ארטיק "רגיל" עתיר סוכר. אז היתי צריכה להזריק לה ברחוב, לפני שהיא אוכלת. עמדנו בתחנת אוטובוס. הוצאתי מזרק ואמפולות ופדים של אלכוהול ופרשתי על הספסל. עמדה שם אישה שלא הורידה עין ממני. לא אהבתי את זה אבל הבנתי את הסקרנות. כשהזריקה היתה מוכנה הפשלתי לילדה שרוולים משלוש שכבות (אוף כבר החורף הזה) והזרקתי. כשקיפלתי הכל האישה כבר לא יכלה להתאפק ופנתה אלי -
"תגידי לי את אחות?
"לא!"
"אז איך הזרקת לה?"
"כי אני אמא שלה וצריכה לטפל בה."
"מה יש לה?"
בשלב הזה התחלתי להתעצבן. בעיקר מהדיבור על הילדה בגוף שלישי כשהיא שם. עניתי בכל זאת. חינכו אותי להיות מנומסת, גם כשלא צריך...
"סוכרת נעורים."
"אז כל יום היא מקבלת זריקה?"
"שלוש או ארבע פעמים ביום."
"אוי ואבוי! זה נורא!"
כאן הייתי חייבת לענות, לא יכולתי להסכים איתה ליד הילדה.
"זה לא נורא כמו שזה נשמע. הנה, היא העדיפה ארטיק וזריקה מאשר בלי ארטיק."
"לא, זה נורא, אני אומרת לך. ילדה קטנה כזו שצריכה לעבור סבל כזה. בטח שהיא רצתה ארטיק. העיקר הבריאות בחיי. הנה, אחיינית שלי ילדה בת שניה והיא בכלל רצתה בן. אמרתי לה שלא משנה בן או בת, העיקר שיהיו בריאים. תראי מה זה. דבר כזה. זה אסון."
עכשיו כבר כעסתי ממש ועדיין לא העזתי לומר לה מה דעתי עליה וגם על אמא שלה... אז שתקתי. זה לא הפריע לה להמשיך.
"זה מלידה? היתה לך בעיה בהריון?"
"לא. ממש לא. זה מגיל שלוש וחצי. זה וירוס. זה יכול לקרות לכל אחד, גם למי שיולד תינוקות בריאים..."
הגלגלים בראש שלה עבדו לאט אבל עבדו. היא החווירה והשתתקה סוף סוף.
הלכנו משם.
"תגידי לי את אחות?
"לא!"
"אז איך הזרקת לה?"
"כי אני אמא שלה וצריכה לטפל בה."
"מה יש לה?"
בשלב הזה התחלתי להתעצבן. בעיקר מהדיבור על הילדה בגוף שלישי כשהיא שם. עניתי בכל זאת. חינכו אותי להיות מנומסת, גם כשלא צריך...
"סוכרת נעורים."
"אז כל יום היא מקבלת זריקה?"
"שלוש או ארבע פעמים ביום."
"אוי ואבוי! זה נורא!"
כאן הייתי חייבת לענות, לא יכולתי להסכים איתה ליד הילדה.
"זה לא נורא כמו שזה נשמע. הנה, היא העדיפה ארטיק וזריקה מאשר בלי ארטיק."
"לא, זה נורא, אני אומרת לך. ילדה קטנה כזו שצריכה לעבור סבל כזה. בטח שהיא רצתה ארטיק. העיקר הבריאות בחיי. הנה, אחיינית שלי ילדה בת שניה והיא בכלל רצתה בן. אמרתי לה שלא משנה בן או בת, העיקר שיהיו בריאים. תראי מה זה. דבר כזה. זה אסון."
עכשיו כבר כעסתי ממש ועדיין לא העזתי לומר לה מה דעתי עליה וגם על אמא שלה... אז שתקתי. זה לא הפריע לה להמשיך.
"זה מלידה? היתה לך בעיה בהריון?"
"לא. ממש לא. זה מגיל שלוש וחצי. זה וירוס. זה יכול לקרות לכל אחד, גם למי שיולד תינוקות בריאים..."
הגלגלים בראש שלה עבדו לאט אבל עבדו. היא החווירה והשתתקה סוף סוף.
הלכנו משם.