הכל התחיל בכך שיהונתן חברי הטוב בא אליי והציע ללכת לשחק כדורסל , בהתחלה קצת סירבתי , אך כשהוא אמר לי שסיגלית גם תהיה מיד הינהתי בחיוב . אך במעידה דרכתי על שרוכיו הפתוחים של יהונתן ושנינו נפלנו . נפילה כואבת אבל כאשר חשבתי על סיגלית מיד קמתי הרמתי את יהונתן ובתחושת הקלה סימסתי להילה :
היי , זה אורי . חשבתי עלייך היום . מה שלומך ?
בסדר . מה שלומך , מה חשבת עליי ?
לא משהו מיוחד האמת , כמה זמן לא ראיתי אותך ואיך שכבר הבנתי שבלי לראות את מי שאתה אוהב נהיה לך געגועים וכאשר הגעגועים האלה תוקפים אותך אתה כבר לא מי שאתה .
ופתאום קצת החשיך , הסתכלתי על הלבנה , ובדמיון שהיא מדברת שמעתי אותה אומרת . שוב הביתה אורי , כבר מאוחר , הוריך בטח דואגים . ואז חזרנו הביתה רק כשבדרך פגשנו את שון . שון קצת עיכב אותנו , אני לא כ"כ הכרתי את שון כמו שיהונתן הכיר אותו . אתם מכירים את הצד הזה שאתם הוכלים עם חבר וכאשר החבר פוגש חבר ואתם לא מכירים אותו אתם עומדים בצד ולא יודעים מה לעשות ? כן , זה בדיוק מה שקרה לי , ישבתי בצד וחיכיתי וחיכיתי ופתאום התקדמנו . כאשר הגעתי לביתי כאילו כושפתי לעוון של יצר הרע . הבטתי באבא , אבא הביט בי ואמר , איפה היית ? אתה מודע לכך שדאגנו לך ? רציתי לצעוק ולאמור , מי זה דאגנו ? אתה מדבר בגוף שלישי ביחיד , למה אתה אומר דאגנו ? איך הגעת למילה דאגנו , ואם " דאגנו " למה אתה לא נוקט בשמות ? אך אני מכיר את עצמי , אני מודע לחוסר הביטחון הזה , ושתקתי מילה אחת הוצאתי מפי והיא מצטער . אבא צעק ואמר אל תגיד לי מצטער . אבל אף פעם לא הבנתי למה אנשים לא רוצים לשמוע את המילה מצטער ? מה זה פוגע במוניטין שלהם ? זה פוגע בכבוד שלהם ? כל אחד עושה טעויות . טוב לאחר שהייתי נחוש , תכננתי את השבת שקרובה , ובפסגי מהלכים חשבתי על הפסוק " סוף מעשה במחשבה תחילה " . וחשבתי למה אבא לא מבין אותי אף פעם , איך זה שתמיד הוא רק צועק וצועק ולא שואל באמת אפילו איך היה ומה קרה ? תמיד רציתי לאמור לו זאת אך לא היה לי את האומץ . יהונתן חברי הטוב עזר לי , ומאז אבי משוכנע שבעזרת מלל העזר אני אקשיב לו יותר , ומאז כבר הבנתי . יהונתן הוא לא סתם חבר , יהונתן הוא " חבר נאמן " .
