פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 767 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים לאירו - פרק שביעי לשון קסם
התקדמתי לעבר הכתובת בעודי מתנשם בכבדות ומודה על כך שאיני מרוסק על הרצפה. גיששתי באפילה כסומא, ונתקלתי בעצם שהיה על הרצפה. הרמתי אותו ומיששתי אותו באכזבה. שוב המשקפיים? המשכתי להתקדם לעבר הכתובת כשדבר מה פגע באפי והשליך אותי לאחור. חשתי בדם זולג על שפתיי ולחצתי את אפי בשתי אצבעות. הזדקפתי ופניתי בשנית לעבר הכתובת. שוב ספגתי מכה חזקה באפי ופלטתי קריאת כאב שעומעמה עקב החלל הגדול. השלכתי את משקפיי לעבר הכתובת, והן נחתו ברכות צמוד לאות מ'. חפנתי בידיי גרגיריי חול מהרצפה והשלכתי אותם לעבר הכתובת, אך הם נחסמו באמצעות מעין קיר שקוף. "אידיוט!" צעקתי על עצמי. "הייתי צריך ללבוש את המשקפיים כדי לעבור..." החמצתי את פניי וסטרתי לעצמי בכוח מרוב כעס. "אאו! למה עשיתי את זה?! – נו, ברור! אני כל כך טיפש, זה הגיע לי!" החמצתי את פניי בשנית ושילבתי את ידיי בחוזקה. "אוף! אני כזה טיפש! מה אני אמור לעשות עכשיו? להיתקע פה לנצח?!" צעקתי על עצמי ולחיי התלהטו. מילאתי את כפות ידיי בחול והשלכתי אותו בכוח אל הקיר הבלתי נראה. חזרתי על פעולה זו שוב ושוב, עד שחשתי את שריריי צורבים בכאב עז.
"טוב, נראה שפשוט אאלץ להישאר פה עד שאמות!" צעקתי במעין תחינה. נשכבתי בגבי על החול הקריר, ומתוך ייאוש עצמתי את עיניי ונרדמתי.
לא שמתי לב אליו עד שעמד על ידי ובעט בצלעותיי בנעליו השפיציות. "הי... אתה! קום כבר! נו..." פקחתי את עיניו טיפה וסגרתי אותן מיד כשאור חזק כוון אליהן. פקחתי חלושות את עין ימין, וכשהאור לא הופיע חשתי בטוח לפתוח גם את העין השנייה, אך ברגע שזו נפתחה שב האור וקפח על עיניי. גוננתי על פניי בעזרת גב כף ידי וניסיתי להביט אל הפיקמיק שהמשיך לדקור אותי בקצה נעלו. "בסדר, בסדר! אני קם." אמרתי וקמתי בקפיצה כדי לברוח מנעלו המחודדת. "יופי... סוף-סוף! אתה יודע כמה זמן אני מנסה להעיר אותך?!" ניסיתי להביט בפניו, אך בגלל האור החזק שסנוור את עיניי לא ראיתי דבר. "אתה יכול לכבות כבר את האור הזה?!" שאלתי בעצבנות ולחצתי על עפעפיי הצורבים. "איזה אור?" הוא שאל בפליאה. "נו! באמת... אתה עושה צחוק?! כי זה ממש לא מצחיק! אתה מסנוור אותי!!" "לא אני לא!" הוא ענה ונשמה אמין למדיי. "טוב, אז תסביר לי מה מסנוור אותי בבקשה"? אמרתי בציניות מוגזמת. "אני לא יודע. האמת שממש חשוך כאן...." לרגע הייתה דומייה שהופרה כשהוא התחיל לצחוק. "רגע... אל תגיד לי ש..." הוא ניסה לדבר מבעד לצחוקו. "אני לא אגיד לך שמה?!" צעקתי והוא השלים את משפטו: "שהחול הזה נגע לך בעיניים..." הוא המשיך לצחוק. "מה כל כך מצחיק?!" סבלנותי פקעה, ועיניי צרבו. וכשלא קיבלתי תשובה התכופפתי לאט וחפנתי חול באחת מידיי. "אם אתה לא עונה לי עכשיו, החול הזה יהיה גם בתוך העיניים שלך!" איימתי, והוא – צחק. "אולי תפסיק כבר לצחוק ותגיד לי מה לעזאזל קורה פה?!" בשלב זה כבר כמעט איבדתי את עשתונותיי וקולי התגבר ליידי צרחה. "אתה... אתה..." הוא ניסה לדבר אך מילותיו נבלעו בצחוקו. "אני מה?" "אתה טיפש! זה מה שאתה!" הוא אמר במהירות עד שכמעט ולא הבנתי את דבריו. חשתי בדם עולה לראשי ואוזני פעמו. "מה... אמרת?" אמרתי באיטיות בעודי מדגיש כל הברה ומנסה להשוות לקולי צליל מאיים, דבר שלא עלה בידיי, מכיוון שבדיוק עלתה בראשי תמונה של עצמי עומד בחשכה ומאיים על מישהו בחופן חול. כמעט וצחקתי בעצמי, אך הקפדתי לשמור על הבעה כועסת ככל יכולתי. "איך יצור כלשהו יכול להיות כל כך טיפש?" הוא שאל כשצחוקו נחלש. "למה לדעתך נועדו המשקפיים?" הוא צחק בלגלוג. "אני יודע?" שניתי באדישות והרגשתי מושפל כל כך, עד שהדחף לילל כילד קטן נראה כאופציה המושלמת. "טוב, אז בוא נלך..." הוא צחקק וטפח קלות על כתפי. "אני רוצה לראות לאן אני הולך!" רגזתי. "טוב, טוב. האמת היא שרציתי להשאיר אותך ככה עוד קצת, אבל... טוב, קח את זה... תיזהר!" הוא צעק עליי כשבטעות הדפתי בכף ידי את הבקבוקון שהושט לעברי. "אחי, אתה טיפש!" הוא אמר והניח בגסות את הבקבוקון בכף ידי וסגר את אצבעותיי. "מה זה?" שאלתי ובלעתי את רוקי בניסיון לבלוע יחד אתו גם את העלבון שהוטח בי. "אלו טיפות עיניים, וממש לא כדאי לך להפיל את זה שוב!" מיששתי בעדינות את הבקבוקון, ושלפתי ממנו פקק זעיר שתחבתי בין שיניי כדי שלא ייפול. קירבתי את הבקבוקון לאפי וריח מתקתק מחליא הציף את נחיריי. "אני צריך לטפטף את זה לתוך העין?" שאלתי בהיסוס. "בוא, אני אעזור לך." הוא לקח את הבקבוקון מידי והודיתי לו בליבי על שעזר לי. הוא פקח את עפעפיי והאור שב וסנוור אותי. "1..2..3... טיפות בכל עין. עכשיו תמצמץ." פקחתי את עיניי והבטתי סביבי. הפיקמיק שמולי היה כתום באופן מחשיד. "תמצמץ שוב..." הוא חייך בחביבות. מצמצתי בעייני מספר פעמים, ולבסוף ראייתי התאפסה.\
הבטתי בפיקמיק מקצוות נעליו ועד שיערותיו הוורדרדות. הוא נראה חביב למדי, ואת לחיו הימנית עיטרה גומה עדינה שלוותה בחיוך נחמד. "היי, אני מאו." "ואני.." "לאירו". הוא השלים אותי. "איך ידעת?" שאלתי. "כי חיכינו לך, ועוד כמה זמן חיכינו...." "חיכיתם לי?" "כן, וכדאי שנמהר. אתה בין כה וכה מאחר בכמה שנים..." "שנים?!" התפלאתי. "אתה היחיד ששרד, עוד לא אמרו לך את זה?" "אמרו, אמרו..." מלמלתי בשיניים חשוקות. כל הסיפור הזה כבר התחיל להימאס עליי.
"כדאי שנתקדם." הוא הניח את ידיו על כתפיי והוביל אותי לפניו. "לאן אנחנו הולכים?" נעצרתי והסתובבתי אליו כך שעמדנו פנים אל פנים. "למפקדה. קדימה – תמשיך להתקדם!" הוא סובב אותי והתחיל להתקדם.
חול ועוד חול, ועוד חול, ועוד חול. לא היו שום סימנים שהעידו על דרך כלשהי. "אתה בכלל יודע לאן אנחנו הולכים?" שאלתי וזכיתי להתעלמות מוחלטת. "אתה מוכן לענות לי?!" הסתובבתי , ולהפתעתי מאחוריי לא היה דבר. "מאו?" לבי ירד עד למכנסי, ואז קפץ אל גרוני. דממה. "מאו!!" צעקתי. אין תשובה. "מאו!!" גרוני צרב ולחלוחית הצטברה בעיניי. צנחתי על הרצפה מיואש ומיררתי בקולי : "למה אני כאן בכלל? למה זה מגיע לי? אני רוצה הביתה! אני לא רוצה להיות כאן!" טמנתי את פניי בין ברכיי ובכיתי חרישית. של. איפה של? היא עדיין עם הפיקמיק ההוא? ליבי קפץ הלוך וחזור, למעלה ולמטה. התקשיתי לנשום. "של?" לחשתי בתקווה ילדותית לקבל תשובה. הדממה הכבדה לחצה על אוזניי, וראשי הסתחרר. אני אמות. הפעם זה באמת נגמר. הפעם אני באמת אמות. עצמתי את עיניי וחיכיתי למוות שיבוא. יד נגעה בכתפי. לא ידעתי שהמוות כל כך מוחשי... היד טפחה על כתפי שוב. נרעדתי וקפצתי ממקומי. "מיה?!" פי נפער כשדמותה הרגועה והמחייכת הופיעה מולי. רציתי לקפוץ עליה. לחבק אותה מרוב אושר. ואז נזכרתי בסיפורים שהספקתי לשמוע על הצ'ינצ'ות. נרעדתי, ופחד מהל את האושר שהציף אותי, ומחשבות עברו בראשי כמו בכביש מהיר. ואולי מיה היא המוות? – או אולי מיה באה להציל אותי? המחשבות התחרו בראשי, וכל אחת ניסתה להצדיק את עצמה. "שלום לאירו." קולה המדהים של מיה השתיק את מחשבותיי והותיר אותי דומם. היא התקדמה לעברי והצמידה נשיקה על לחיי. היא חייכה והביטה לתוך עיניי, ואני חשתי בסימן הנשיקה צורב על לחיי. "קדימה. צריך לברוח לפני שיתפסו אותך שוב!" היא האיצה בי, ולרגע הצלחתי להבחין בבהלה חולפת על תווי פניה הרגועים. "אבל..." גמגמתי מבולבל. "הם לא הצילו אותי?" "לאירו, אתה לא מאמין לי?" עצב התפשט על פניה , ומיהרתי להרגיעה : "לא, לא. בטח שאני מאמין לך!" "יופי!" פניה אורו. "אז קדימה, נזדרז!" "לאן הולכים?" שאלתי מתוסכל וניסיתי לחפש שוב ושוב סימן דרך כלשהו. "הולכים?" היא צחקקה. "אז כמו שחשבתי, הם לא סיפרו לך כלום." "הם לא סיפרו לי על מה?" הסתקרנתי. היא אחזה בכף ידי והעבירה בי צמרמורת. היא חייכה אליי והתעודדתי. ידה נשמטה מידי והיא צנחה על הרצפה כשעיניה עצומות. התכופפתי לעברה ונגעתי בכף ידה. זרם עבר בי מקצות אצבעותיי ועד שורשי שערי. אצבעותיי נדבקו לידה ותחושה מעיקה הצטברה בחלל גופי, והאוויר נשאב מריאותיי. נפלתי. פקחתי את עיניי ונעמדתי. ידי הייתה כבדה, וכשהבטתי עליה, ראיתי יד דבוקה אליה. "בררררר...." הצטמררתי. בידי השנייה הפכתי את הגוף שנדבק לידי, כך שפניו פנו לעברי. ברגע אחד נשימתי נעתקה ולבי החסיר פעימה. גופי שלי היה מוטל על הרצפה חסר רוח חיים,. "אני חולם?" סטרתי ללחיי, ועיוויתי את פרצופי בכאב. הורדתי את מבטי והבטתי על עצמי, לא על הגוף המוטל על הרצפה, על הגוף שבו עמדתי. גיחוך פרץ מפי כשזיהיתי שאני בתוך גופה של מיה. חשתי תחושת שאיבה בקודקודי, ולפתע נדחקתי לפינה בתוך ראשה של מיה. הבטתי קדימה דרך עיניים מזוגגות ושמעתי את קולה של מיה בתוך ראשי : "חכה רק עוד רגע..." גופה של מיה ריחף מספר סנטימטרים מעל הרצפה, וקול זמזום מציק נשמע סביב, חשתי אותו עובר בכל נים מנימי. רגע לאחר מכן כבר היינו אי שם מעל החול הרטוב, הרחק מכל מפקדה. התקדמנו מהירות שיא. "מה...קורה...פה.....?" ניסיתי לומר מבעד למים שפגעו מעוצמה בפניי. "רק עוד רגע..." קולה המרגיע של מיה נשמע בתוך ראשי. ה'טיסה' שלנו פסקה באחת וגרמה לתחושת בחילה נוראית. "עכשיו תצא." "איך?!" "פשוט תצא, צפוף לי!" גיחכתי על חוסר ההיגיון שבדבר. "אולי תצא כבר?" "איך? למקרה שלא ידעת, מעולם לא יצאתי מגוף של צ'ינצ'ה!" "אל תהיה טיפש, זה בלתי אפשרי! תראה-" היא צבטה את הכתף של גופי האמתי שהיה מוטל על הרצפה ליד רגלה. "אאוץ'!" הרמתי את ידי אל כתפי הכואבת, ולהפתעתי גופי נותר דומם. "רק המחשבה שלך נמצאת בתוכי, ואתה משתמש בה יותר מדי, כך שאין לי מקום לחשוב! אז צא כבר!" "אבל..." "פשוט תחליק החוצה!" היא ענתה בחוסר סבלנות ואני ניסיתי מיואש לצאת דרך עיניה. "מיה, תעזרי לי!" "אתה בטוח?" הוא נשמעה משועשעת. "נו... כן." "בסדר." נמעכתי ונמעכתי, ולבסוף נזרקתי החוצה בתהליך כואב ומציק. נחתתי בחזרה בגופי, ומיד רכנתי הצידה והקאתי. "אני לא רוצה לחזור על זה אף פעם בחיים שלי!" נרעדתי והקאתי שוב. "אבל ככה אנחנו נתקדם." "נתקדם לאן?" התכווצתי. "למלכה סטלה." היא ענתה בפשטות. "למי?" "למלכה סטלה." הבטתי בה מבולבל. "אני אסביר לך אחרי שננוח קצת. הוא הזיזה שיח גדול שעמד מולנו, ומאחוריו התפלאתי לראות את סלע הסוד, כשכולו מנופץ והרוס.
פרק 1 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=85526#noteId_85526
פרק 2 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=90061#noteId_90061
פרק 3 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=103006#noteId_103006
פרק 4 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=149691#noteId_149691
פרק 5 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=158236#noteId_158236
פרק 6 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=158845#noteId_158845
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים ממש קשה לי להבין את מה שקורה שם... מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת לשון קסם
הוא נופל לתוך מקום חשוך. הוא מגלה שזו הדרך למפקדה. מישהו עוזר לו ונעלם, ואז מיה מוצאת אותו ולוקחת אותו לסלע הסוד....
זה ממש ממש בקיצור.... מקווה שהבנת..:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים כן, עכשיו זה יותר ברור מגדת העתידות (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים שמחה שעזרתי:) לשון קסם
-
-
-
-
