פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1716 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים לאירו - פרק שלישי לשון קסם
מולי עמדה דמות מוכרת. ניסיתי להיזכר – אך לא זיהיתי.
לרגע הבזיקה במוחי מחשבה וניסיתי לחבק את הדמות שלפתע החלה להתרחק בקצב מסחרר. הדמות הושיטה את ידיה בניסיון לתפוס את ידי המושטות, אך כוח עצום ששאב אותה לאחור מנע ממנה להגיע לידי. היא קראה בשמי. ידעתי זאת, למרות שלא שמעתי דבר. היה הבזק אחרון של אור והדמות נעלמה. רצתי לכיוון הדמות אך כשהגעתי למקום בו נעלמה לא ראיתי דבר פרט לדמעה בודדה שהלכה והתכווצה עד שנעלמה.
נשכבתי על הרצפה הקרה ועצמתי את עיני. בכיתי. לא ידעתי על מה- אבל בכיתי. נשברתי. זעקתי. "לאירו.." שמעתי קריאה חלושה. "לאירו.." ושוב "לאירו!" התעצמה הקריאה לצעקה. פקחתי את עיני וראיתי בחור שעמד ליד מיטתי וניסה להעיר אותי. "הי.. אתה בסדר?" שאל אותי. "כן.." אמרתי בעודי מסיר מעיני קורי שינה ומנגב את דמעותיי. "מה אתה עושה פה?" "אני? זה החדר שלי!" ענה לי ופרע את שערות ראשי. זה די הכעיס אותי. הוא נראה בגילי והתנהג אלי כמו הייתי ילד קטן. למעשה, אולי התנהג אלי כך מכיוון שראה אותי בוכה כמו תינוק. "אני לא זוכר אותך!" עניתי בכעס רב ובלא פחות עזות. "זה כי לא הסתכלת עלי כנראה. אני איתן." סרקתי אותו במבטי בעודי משלח לעברו מבטים כועסים. ראה שזה רק שעשע אותו. נעמדתי. הוא היה גבוה ממני בערך בראש ושערו החלק והארוך היה אסוף לאחור בזנב סוס. "קדימה, מחכים לך! לארוחת בוקר לא הגעת, לפחות תגיע לארוחת צהריים!". "מ...מה? אבל... כבר צהריים?!" התפלאתי וניגשתי לארוני ושלפתי ממנו חולצה מכופתרת, חגורה ומכנס בעודי מנסה לעמוד על טיבו של איתן. ניגשתי לחדר האמבטיה והתלבשתי בזריזות.
כששבתי לחדר, איתן עמד מולי בעיניים צוחקות כשידיו על מותניו. הוא נראה כמנסה לעצור את צחוקו. "מה אתה, חתן בר מצווה?!" שאל, וראיתי שאם לא יצחק בקרוב, וודאי יתפוצץ. "בוא נלביש אותך כמו פיקמיק!" אמר והחזיר אותי לארון כשאני נגרר אחריו. הוא הוציא מארוני חולצת T ורודה עם הדפס של להקת רוק ומכנסי ג'ינס סגלגלות וכמעט זרק אותי לחדר האמבטיה. מרגע שנסגרה הדלת קשה היה להתעלם מצחוקו שהדהד בחדר. התלבשתי ברוגז ויצאתי לחדר.
יצאנו מהחדר ואיתן הוביל אותי לכיוון חדר האוכל. כשנכנסנו, אוזני התמלאו צחקוקים ודיבורים. הבטתי סביבי על כל השולחנות הצבעוניים שהיו ערוכים בכל טוב. איתן הפנה את תשומת לבי לשולחן בו ישבו חברי לחדר ונפנפו לנו לבוא בתנועות ידיים מוגזמות. התקדמתי אחרי איתן לשולחן והתיישבתי בינו לבין מקס. מקס טפח על שכמי בעודו אומר : " מה שלום היפיפייה הנרדמת?" וכל יושבי השולחן צחקו ואני איתם.
מיד דחפו לידי צלחת מלאה בכל טוב. אכלתי ואכלתי וברגע כלשהו כבר הרגשתי לחץ במותני ונאלצתי להרחיב את חגורתי בחור.
"הי, ג'וני!" אמר מקס. "כן?" הפנה אליו ג'וני את חיוכו הענק. "אתה לא יודע מה שמעתי היום! ווילנדה נפרדה מפֵרדון!" "באמת?" שאל ג'וני וחיוכו התרחב אף יותר, למרות שזה נראה בלתי אפשרי. "מי זו ווילנדה?" שאלתי את מקס. "זאת הפיקמיקית שג'וני מאוהב בה." גיחך מקס והצביע על פיקמיקית יפת תואר בעלת זוג צמות ארוכות מוטלות על גבה. היא ישבה כ-3 שולחנות מהשולחן בו ישבנו. העברתי את מבטי על היושבים כאשר נתקלו עיני בעיניה של פיקמיקית שככל הנראה נעצה בי את מבטה עד לאותו הרגע. כשמבטינו נפגשו לחייה הסמיקו עמוקות והיא מיהרה להסיט את מבטה. ניסיתי לתפוס את מבטה בשנית. עיניה ריתקו אותי, הייתה להן צורת שקד והן הקרינו אור וחום, הן נדמו לי כשל יצור קסום. שערה החלק והבהיר השתפל לאורך גופה הדקיק עד למותניה. מבטי נח עליה ארוכות בניסיון לתפוס את מבטה. לפתע טפיחה חזקה על שכמי הקפיצה אותי. "תראו את לאירו, כאן רק כמה דקות וכבר התאהב..." אמר איתן. "מי שמדבר". מלמלתי בשקט והסמקתי עד שורשי שערותי. "מי ברת המזל?" שאל אחי לאונרדו בעודו נועץ בי מבט משועשע. "אף אחת..." הסומק שבלחיי העמיק. "איזה שטויות הוא מדבר!" צחק איתן. "הוא יושב כבר שעות ולא מוריד את העיניים שלו משֶל. "מזל טוב, אחי." אמר לאונרדו. "יש לך טעם טוב..." אמר ולא הוסיף.
המשכנו לדבר ולצחוק עד שנשמעה מחיאת כף חזקה ממרכז החדר. הזדקפתי והבטתי בנאני שעמדה שם והמתינה לשקט. "יופי. עכשיו, כששקטתם, אני מבקשת מהתורנים לקום ולפנות את השולחנות." מספר פיקמיקים קמו והחלו לפנות את השולחנות בזריזות. כששבו והתיישבו במקומותיהם אמרה נאני: " היום יהיה לכם שיעור בנושא הזמן." לחשושים נשמעו מכל עבר. "שקט!" צעקה נאני כשהלחשושים התגברו. "הפעם יעביר לכם את השיעור האדון הנרי מארגנרון." אמרה והתיישבה ליד מספר בנות. כעבור מספר רגעים נכנס לחדר אדם מבוגר עם זקן ארוך ומשקפיים עגולות ועבות. הוא נעמד במרכז החדר וכעבור מספר רגעי שתיקה פצה את פיו והחל להרצות: "שלום, אני הנרי. וכפי ששמעתם, אני ארצה לכם על הזמן. כדי להבין את משמעות הזמן ראשית יש להבין שבתוך כל הבט של העולם והיקום עוברת הישות החמקמקת הקרויה זמן. הזמן, זה המקנה לחיים רציפות ומתכונת, הוא גם המביא את ההתפוררות והמוות. אין דבר תחת המים או מעליהם שלא נוכל לומר עליו: גם זה, סופו לכלות עם הזמן..." ההרצאה נמשכה ונמשכה, וכמות האוכל העצומה החלה להשפיע עלי והרגשתי את עפעפיי צונחים. " ולבסוף," הקצתי בקפיצה קטנה. כמה זמן ישנתי? "הזמן הריהו מורה גדול, מרפא גדול, מכשיר גדול ומשובח מאין כמותו. הוא עומד מלכת, חומק מאתנו והלאה או טס על פנינו. אנו יכולים לחסוך זמן או לאבדו, להוציא זמן ולבזבז זמן, אך אינינו יכולים להסבירו." מחיאות כפיים בודדות הכריזו ע סיום ההרצאה ורבים שהתעוררו כרגע הצטרפו אליהן. שמעתי משמאלי פיהוק גדול וראיתי את מקס מתעורר. "קדימה, נלך." אמר לאונרדו ולאחר שגירדנו את איתן מהשולחן יצאנו מחדר האוכל יחד עם זרם הפיקמיקים. התנתקנו מהזרם ויצאנו למגרש בו חנו הג'ירפנזות. "אני הולך לקטוף פרחים לווילנדה. אתם באים?" שאל ג'וני. "אני בא." אמרתי ואלגו ותיאדור הצטרפו אלינו. "אנחנו נהיה בחדר." אמר לאונרדו ואיתן הוסיף :" אני אהיה במיטה..." הוא ניסע לבלוע פיהוק ענק. "נתראה..." אמר מקס והם סגרו אחיהם את הדלת. מיד כשנסגרה הדלת נפלה על המגרש עלטה חלקית. ג'וני התחיל ללכת ואנחנו אחריו. לאחר הליכה של כ-5 דקות הגענו למקום מואר ומלא בצמחי מים. ג'וני התכופף וקטף פרחים מכל הבא ליד. הסתובבתי ומדי פעם קטפתי פרח או שניים. כמוני נהגו גם אלגו ותיאדור. לא ידעתי למה אני קוטף פרחים. בשביל של? הרי לא התאהבתי בה... נכון שיופייה פגע מעט בהיגיון שבמחשבותיי, אבל אני לא מאוהב בה. בכל אופן, קטפתי פרחים. בין אם בשביל של ובין אם זה בשביל להפיג את השעמום. היו שם המון פרחים קטנטנים בצבעים שונים. ובאמצע, היה פרח יחיד, אדום, גדול ויפיפה. התקרבתי אליו. התפלאתי שאף אחד מהבנים לא הקדיש לו מחשבה ולא קטף אותו. הושטתי את ידי אל הפרח בכוונה לצרפו לזר. התכופפתי ומיד כאשר נגעו אצבעותיי בעלי הכותרת האדומים, הרגשתי זרם עובר באצבעותיי. "לאירו?" הזדעק אלגו וכולם רצו אלי בעודי מפרכס על האדמה. הכאב היה גדול יותר מכל דבר שאי פעם חוויתי. חשתי כאילו אש צוחקת שורפת את נימי ליבי ומבערת את עורקיי. קצף יצא מפי. שמעתי קריאות עמומות: "הוא ימות!", "הצילו!!", "תראו, הוא נגע במלכודת האש!", "חייבים לקחת אותו מכאן!" חשתי ידיים שאחזו בי וסחבו אותי עד למבנה. ברגע זה, כבר לא ראיתי ולא שמעתי דבר. לא חשתי בכלום פרט לאש שבערה בגופי. החלתי להיחנק. האש עלתה לגרוני ושרפה את לועי. "מים...." ניסיתי לומר, אך כל מה שיצא מפי היה רק חרחור חלוש. לפתע חשתי נוזל קפוא יורד במורד גרוני. לרגע נרגעתי, עכשיו האש תכבה. אלא שנראה היה שהאש משיהבה מלחמה ונלחמת ביתר עוז. רציתי לפקוח את עיניי. רציתי לבקש מהם שיפסיקו להשקות אותי במשקה הזה, שמכעיס את האש וגורם לה לכלות את גופי. הכאבים גברו וגברו, ואז-נדמו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים ווווואוווווו!!!!!!!!!! איזה מדהים!!! מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים מדהיםם!! just me!-Doritoss(; (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים יפה D: סטילבל
אבל יש כמה שגיאות כתיב פה ושם:
1.כתבת "מחקים" במקום "מחכים"
2."לחד" במקום "לחדר"
3.כתובה האות ע' באחד המשפטים בסוף ההרצאה עם הזמן.
4."אחיהם" במקום "אחריהם"
5."לא" במקום "לו"
6."חלושץ" במקום "חלוש"
7."משיהבה" במקום "משיבה"
8. קצת אחרי ה"משיהבה" כתבת "ונלחמת ביתר עוד." אז אני חושב שהתבלבלת וזה אמור להיות "עוז" במקום "עוד"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים צודק... לשון קסם
אתה חזרת על הטקסטים המקוריים, אני הקלדתי את זה באמצע הלילה כשאני חצי ישנה...רציתי כבר לגמור עם זה...:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
