פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2453 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים לאירו - פרק 4 לשון קסם
"שששש!!! תהיו בשקט... אתם תעירו אותו!" "נעיר אותו? הדבר הזה ישן כבר יותר מ-13 שעות! אתה חושב שבכלל אפשר להעיר את הבול עץ הזה?" "רגע! הנה, הוא מתעורר!" "יופי מקס! עכשיו אתה מרוצה?" פקחתי את עייני מנומנם וראיתי את חברי לחדר רכונים מעל מיטתי ומביטים בי בציפייה. "היי....." אמרתי בשקט ולא הבנתי מה קרה ואיפה אני נמצא. "היפיפייה הנרדמת התעוררה!" גיחך מקס. "נו באמת, מקס! אולי כבר תחליף בדיחה?" צחק אלגו. "איפה אני?" שאלתי מבולבל. "תשלם!" צחק ג'וני והושיט את ידו לאיתן ששמט לתוכה מספר מטבעות. "מה קרה כאן הרגע?" שאלתי את ג'וני ואיתן. "התערבנו עלייך." ענה לי ג'וני. "על מה?" שאלתי וניסיתי לנחש מה עשיתי שיכול היה להוביל להתערבות. "התערבנו אם תזכור מה קרה לך. ואני ניצחתי!" אמר ג'וני בחיוך והחל לשחק עם המטבעות בידיו. "אבל.... מה קרה לי?" שאלתי והפעם הפניתי את שאלתי לאחי הקטן לאונרדו. "אתה נגעת במלכודת האש." ענה לי בפשטות. "מלכודת האש? מה זה?" "זה הפרח הגדול והאדום שכנראה רצית לקטוף. שביב מידע הזדחל לראשי ובו ראיתי את עצמי מתכופף אל פרח אדום וגדול. "נזכרת?" שאל ג'וני בדאגה. "יכול להיות...." אמרתי ואז נזכרתי בכל. הבטתי בקצות אצבעותיי, היו עליהן כוויות והן היו מעט מושחרות. "כן.... נזכרתי." עניתי וראיתי שג'וני הזעיף את פניו והחזיר את המטבעות לאיתן שקרן מאושר.
ניסיתי לקום אך לא הצלחתי מכמה סיבות: הראשונה היא שבכל פעם שניסיתי לקום אלגו ולאונרדו קפצו עלי והשיבו אותי למיטה תוך קריאות: "אתה צריך לנוח!". שנית, בכל פעם שהתאמצתי, הרגשתי את האש מתחילה לזרום מקצות אצבעותיי. לבסוף ויתרתי ואלגו הניח לי רק לאחר שהשביע אותי שלא אקום מהמיטה עד שאחלים.
לאחר מספר דקות נאני נכנסה לחדר וגירשה את כל אורחי. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה הגבוהה. למוחי התגנבו מחשבות בהן עמדה של מולי ואחזה את זר הפרחים שהגשתי לה. אלא שאז הגיעה מיה ואני חטפתי בגסות את הפרחים מידי של והעברתי אותם למיה. עכשיו הבנתי עד כמה אני מתגעגע אליה. נזכרתי במגע ידיה. החום והקור שגופה הקרין. באותו הרגע גם ידעתי, שאם מיה הייתה שם כשנגעתי במלכודת האש, היא הייתה יכולה לכבות את האש במגע ידיה. נזכרתי גם בחיבוקה. חיבוק עדין ומרגיע. ואז נזכרתי בחלום וגל של צינה הציף אותי. שבתי לחשוב על מה שג'וני אמר לי כשהגעתי לכאן: "יש לך מזל שהצלנו אותך... אחרת לא היית חי כדי לספר על זה...." וחשבתי גם על הזעקה המטרידה ששמעתי בעת שהותי בסלע הסוד. אולי... הצ'ינצ'ות באמת חוטפות ילדים? שאלתי את עצמי ונרעדתי. פניה המחייכים והנעימים של מיה הופיעו במוחי וסילקו ממנו כל מחשבה רעה. כיצד אפשר לחשוב שמיה עשתה דברים כאלה?
נאני שבה לחדר ותלשה אותי מהרהורי כשנגשה אלי עם כף ענקית ובקבוק תרופה. "שלום לאירו." אמרה לי. "שלום." עניתי לה קצרות, מודאג מגודל הכף ומה שכנראה יהיה בתוכה. נאני פתחה את הבקבוק ואדים ירקרקים נפלטו ממנו יחד עם ריח חומצי. "אני אמור לשתות את זה?" שאלתי בדאגה והעוויתי את פני לעבר הכף שהתמלאה בנוזל המצחין. "אל תדאג..." אמרה לי נאני. "רק כף אחת ביום!" הסתכלתי על הכף הענקית ונרעדתי. "כל יום? כמה זמן אני אצטרך להישאר פה?" שאלתי כדי לדחות את מועד שתיית התרופה, שבינתיים שינתה את צבעה מירוק לאדום עז שבעבע קלות בתוך הכף. "רק שבוע או שניים". ניסתה נאני להרגיע אותי בלא הצלחה. "עכשיו- פה גדול..." פתחתי את פי חלושות בעודי סותם באחת מידי את פי וביד השנייה מכסה את עיניי. נאני הכניסה לפי הפעור קלות את הכף ושפכה את הנוזל לתוך גרוני. מיד כשנגע הנוזל בלשוני זיהיתי אותו. הוא היה קפוא וזחל אט אט בגרוני בעודו מכעיס את האש ששבה לשרוף בעצמותי. חרקתי את שיני ואט אט נאלמה האש. הסרתי את ידי מפניי ובאותו הרגע הגיע לאפי הריח המצחין והחומצי שכמו הלם בפני בחוזקה. עייני צרבו מעט והריח גרם לי לשוב ולעוות את פרצופי. נאני גיחכה למראי ואמרה :" תרגיש טוב!" ויצאה מהחדר. שוב שכבתי במיטתי ובהיתי בתקרה משועמם. נשמעו צעדים בחדר. עצמתי את עיניי במהירות מחשש שנאני שבה עם התרופה. פיקמיק התיישב באחד הכיסאות שליד מיטתי אך עדיין לא פקחתי את עיניי. יד חמימה אחזה בכף ידי. לא הגבתי. לאחר כמה זמן שמעתי את רגלי הכיסא חורקות על הרצפה. הפיקמיק קם מכיסאו ושמט את ידי על המיטה.
שכבתי דומם על המיטה ולאחר מספר דקות העזתי ופקחתי קלות את עיניי. החדר היה ריק וכד עם פרחים היה מונח על שידתי.
לקראת הצהריים נכסו לחדרי חבריי וסיפרו לי על אירועי היום: "כל הארוחה של בהתה במים ולא אכלה כלום!" אמר ג'וני. "אתה בטוח שאין ביניכם כלום? כי ראיתי יוצאת מהחדר שלך היום בבוקר." משכתי בכתפי. "היום הביאו לנו מרצה בשם אָליטס, שהרצתה על פרחים. היא גם דיברה על מלכודת האש וסיפרה על מה שקרה לך." אמר לאונרדו והביט בפרחים שעל שידתי. "מאיפה אלה?" שאל אותי. "לא יודע..." שיקרתי. "בכל אופן, הבאנו לך אוכל!" ושם על ברכי קופסא כבדה בצבע כחול. התיישבתי בעוד ברכיי נאנקות מכובד הקופסא ופתחתי אותה ברעבתנות. היה בפנים מזון כמעט מכל סוג שהוגש בחדר האוכל ואני התחלתי לזלול. צחוקו של ג'וני החזיר אותי למציאות כשמצאתי שם מעט לונצ'ו שהזכיר לי את מיה. "שמעתי שמחר הולכים שוב לסלע הרוחות. סבא אמר שמי שרוצה לבוא צריך להודיע לו היום." אמר איתן. "אני חושב שהפעם אני לא אלך. זה ממש מעייף לשבור את הקירות האלה..." אמר לאונרדו. הבטתי בפניהם וחיוך התנוסס בגאון על פני. "לאירו... אל תחשוב על זה אפילו!" מיהר לאונרדו להגיד. "כן, ותפסיק להסתכל עלינו במבט הזה של - אני יודע משהו ואתם לא-!" מיהר ג'וני להוסיף. "כדאי שתשכח מזה, אתה לא הולך!" מקס התפרץ לדברי ג'וני. "למה?" שאלתי כביכול בתמימות. "אתה חולה, זה מסוכן!!" "אז מה? אני רוצה להבין על מה אתה מדברים כל הזמן." אמרתי. "לאירו, יהיו לך עוד המון הזדמנויות. הפעם אתה לא הולך!" הגביר מקס את קולו. "למה, מה תעשה לי?" שאלתי בגיחוך. מקס הביט בי ספק כועס ספק משועשע ולא הגיב. נאני, שכנראה שמעה את הוויכוח הסוער מהחדר הסמוך נכנסה ונעמדה ליד מיטתי. "לאירו, זה לא משנה אם אתה רוצה ללכת או שלא. אתה נשאר כאן!" אמרה ויצאה כ"כ מהר עד שלא הספקתי למחות. החמצתי את פני ואלגו אמר: " לאירו, אם אתה רוצה, נוכל להישאר אתך.." "לא... אם אתם רוצם ללכת, תלכו. אל תתקעו כאן בגללי." אמרתי ובליבי ייחלתי שיתווכחו עמי על מנת שאוכל לפרוק את תסכולי וגם כדדי שבסוף הוויכוח- יישארו עמי. "טוב, אז אני אלך להודיע לסבא שאנחנו נגיע מחר. כולם בעניין?" אמר גוני. יופי! לבי פעם ביתר עוז. מצאתי על מה להתווכח! "למה אתה קורא לו סבא בכלל?" שאלתי בנימה מזלזלת. "הרי הוא לא באמת סבא שלך!" קראתי לעברו. "זהו, נמאס לי! הכל מגיע לכם? אפילו סבא שלי?? תפסיקו להשתלט על כל דבר!" צעקתי והפניתי את שאלתי לכל הסובבים אותי. מבטו העליז של ג'וני קפא וכשהוא ענה לי קולו היה צונן וקפוא, כל כך שונה מקולו העליז עד שצמרמורת חלפה בגבי. "כי בשבילנו הוא כמו סבא. אולי אתה לא יודע איך זה לחיות בלי משפחה. אבל אנחנו כן." אמר ויצא. "להתראות לאירו...." אמר מקס בקול צונן גם הוא ויצא אחרי ג'וני. אלגו ותיאדור הנהנו לעברי בראשם ויצאו אף הם. איתן קם אפילו בלי להביט בי והתרחק ממיטתי בהליכה מהירה. אחי לאונרדו נשאר לשבת. די הצטערתי שהתפרצתי ככה. התביישתי וניסיתי להתחמק ממבטו המאשים והפגוע של אחי, שהביט בי מאוכזב, כאילו ציפה ליותר בגרות מאחיו הגדול. "למה?" הוא שאל בשקט וקולו רעד מעט. הוא המתין לתשובה, וכשלא עניתי, קם גם הוא ויצא מהחדר. "למה? באמת למה? טיפש! אידיוט!" אמרתי לעצמי בעודי מכה את מצחי בכף ידי. הטחתי את הכרית בפני ונשכבתי על המיטה כשהכרית מכסה את פני, וכצפוי – דווקא ברגע הזה נשמעו צעדים נכנסים לחדר. "לאירו?" נשמעה לחישה בצמוד לאוזני, ואני בתגובה רק הידקתי את הכרית חזק יותר לפני. כעבור מספר דקות שמעתי את הצעדים יוצאים והדלת נסגרה. רק אז העזתי והסרתי את הכרית מפני. הבטתי בשעון שניצב על שידתי והורה על השעה 20:30. ראיתי דם שהפרחים שבכד הוחלפו, ומזה שיערתי ששל ביקרה אצלי.
הימים הבאים עברו עלי כמו הייתי זומבי.
בוקר. להתעורר. לאכול. לישון. צהריים. לאכול. "להתחבא" משל. תרופה. לישון. לאכול ושוב לישון.
הימים עברו בקצב מסחרר עד שנדמה היה שהם מחליקים ונעלמים תחת אצבעותיי. דבר לא התחדש, ומלבד אחי שבא אלי מדי פעם לכמה דקות שבמהלכן שררה שתיקה מטרידה. לא עשיתי דבר ודבר לא קרה. נכון שמדי יום של באה והחליפה את הפרחים שעל שידתי, אבל תמיד הקפדתי לישון באותו העת.
הבוקר כשהתעוררתי נאני ישבה ליד מיטתי ופיזמה לעצמה שיר עליז בעודה סורגת. "ב...בוקר טוב." ניסיתי לכבוש פיהוק. "בוקר טוב לאירו! היום אתה משתחרר!" "מה? באמת? אבל...כל כך מהר?" התפלאתי. "כל כך מהר?! אתה פה כבר שבועיים וחצי!" אמרה נאני בפליאה. "אל תגיד לי שכל כל נהנית...." צחקקה נאני ואני השבתי לה חיוך מאולץ, לא יכולתי שלא לחשוב על קבלת הפנים ה"חמה" שוודאי תחכה לי. קיוויתי שלפחות יתייחסו אלי. גם אם יכעסו, כי זה יגיע לי.
קמתי ממיטתי וניגשתי לאסוף את חפציי שהיו פזורים בחדר, ולאחר שסיימתי, העמסתי את התיק על כתפיי וניגשתי לדלת. מיד כשהנחתי את ידי על ידית הדלת נאני נזעקה אל החדר כאילו הפעלתי אזעקה.
"רגע, רגע, לאירו! אתה צריך לקחת את התרופה!" "נו, נאני... תוותרי לי!" התחננתי בפניה, אך היא המשיכה בשלה. כמובן שבסוף נאני נצחה. בלעתי את התרופה המגעילה, ויצאתי מהחדר בריצה, מחשש שנאני תיזכר בעוד דבר שעליי לעשות. כשנכנסתי לחדר חבריי צחקו כרגיל, אך כשהבחינו בי השתתקו, ודממה מעיקה נפלה על החדר. "היי חברה..." חייכתי חיוך קלוש ועליתי למיטתי. פתחתי את תיקי, אך משהשתיקה לא הופרה, ירדתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. אף אחד לא ניסה לעצור אותי. כשסגרתי את הדלת עוד הספקתי לשמוע לחשושים לפני שרצתי משם. רצתי ועברתי מסדרונות ודלתות בלי משים עד שהגעתי לחלקת אדמה שצמחה פרא. לרגע הבטתי מבולבל סביבי, עד שנתקלו עיניי בספסל קטן שניצב שם. התיישבתי ודמעות דוממות זלגו על לחיי. ואז הבחנתי בפרח היפיפה – מלכודת האש. לרגע הבזיקה מחשבה בראשי ומיד קפצתי ליישמה. התקרבתי אט אט אל הפרח בעודי מתכונן לכאב העז שיפקוד אותי בעוד רגע. אין פה אף אחד. זה יהרוג אותי, ולהם זה בכלל לא יפריע. אולי אפילו ישמח אותם. הושטתי את ידי ואצבעותיי הפצועות היו מרחק נגיעה מעלי הכותרת האדומים והיפים. עצמתי את עייני ולקחתי נשימה עמוקה. "לא!" צעקה חדה נשמעה במקום השקט והבהילה אותי. מאחוריי, עמדה של המתנשפת. היא אחזה במותנה ונראתה כעומדת לבכות. " לא לא לא לא לא לא! אל תבכי!" נבהלתי. "של, לכי מפה!" אמרתי קרוע בין תודה לכעס על שעצרה אותי. "אל תעשה את זה...." היא לחשה בכאב. "בבקשה..." עיניה הביטו בי וראיתי דמעות עולות בהן. "הנה." אמרתי בעודי מתרחק מן הפרח. לא יכולתי לשאת את מבטה. עיניה היפות, הכואבות... זה היה יותר מדי. הושטתי לה את ידי, והיא אחזה בה בשתיקה. היא הביטה על הספסל, ובלי מילים- התיישבנו. ישבנו כך עד השעות הקטנות של הלילה, בשתיקה. כשדי משולבת בידה.
פרק 1 - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=85526#noteId_85526
פרק 2- http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=90061#noteId_90061
פרק 3- http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=103006#noteId_103006
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים המשך!!! עכשיו!!! בבקשה!!! מהר!!! מגדת העתידות
אני מתאהבת בסיפור שלך!!!!
אני חייבת לדעת את ההמשך!!!!
וגם... תהפכי את הסיפור לספר יום אחד, נראה לי שהרבה יקנו אותו ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים תודה:) לשון קסם
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים מתי תכתבי את הפרק הבא? מגדת העתידות (ל"ת)
-
-
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים וואו!! מגדת העתידות
הפרקים ממש משתפרים
ממש מסקרן אותי מה יקרה אחר כך!!!
את כותבת כל כך יפה!!
אני חייבת להודות שאת הפרק הראשון לא ממש אהבתי אבל אחרי הפרק השני... וואו!!!
לדעתי כדאי לך לעשות שהוא לא משלים מיד עם העובדה שלאונרדו הוא אח שלו
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-9 חודשים חלק נראה לי קצת לא ברור... סטילבל
חסרות מילים פה ושם? שגיאות כתיב?
וגם שכחתי חלק מהעלילה הקודמת \:
(מי זו של? זו הצ'ינצ'ה?)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים מיה זאת הצ׳ינצ׳ה, וזה לפני הגהה!! לשון קסם (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים :O סטילבל
-
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים ....... just me!-Doritoss(;
ומה שהיא כתבה זה ממש יפה!!
לא כל כך שמים לב לדברים שהערת..(=
חוץ מזה היא עדין לא סופרת!.
והיא אלופה!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים יפיפה!!!!!! just me!-Doritoss(;
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים תודה רבה!!! לשון קסם
-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים וואי זה מעצבן להקליד.. just me!-Doritoss(;
מנסיון אישי..(=
אבל תדעי שאני ממש אהבתי את מה שכתבת!באמת!!(אולי זה יעודד אותך להמשיך)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
