פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1007 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים לאירו - פרק חמישי לשון קסם
פרק חמישי
את המשך הלילה העברתי בבהייה אילמת בפניה היפות של של. השמש התחילה לזרוח, ופרסה עלינו את אורה קרן אחר קרן.
עיניה של של נפקחו קמעה, וכשהבחינה בי שפתיה נמתחו בחיוך שלו. "בוקר טוב". "ב...בוקר טוב" ענתה לי בפיהוק. "שנחזור?" עיקמתי את פרצופי. "לאירו, בשבילי..." היא חייכה שוב. קמתי מהספסל וחייכתי אליה בחזרה. "בריצה?" היא הנהנה בחיוך, ורצנו יד ביד עד למבנה. כשהגענו למבנה, שררה שם דממה. אף אחד עדיין לא התעורר. הגענו למסדרון, ושם נפרדנו בדממה. כשהגעתי לחדרי פתחתי את הדלת לכדי סדק צר והצצתי פנימה. כולם בחדר ישנו שנת ישרים, ונדמה היה שכלל לא הבחינו בהיעדרותי. איתן זע קלות, ומיהרתי לסגר את הדלת. התקדמתי במסדרון והגעתי לחדר האוכל. ברגע שפתחתי את הדלת, אפי התמלא בריח נפלא ומתוק. נכנסתי לחדר הצבעוני ופניתי למטבח, משם שמעתי קולות קרקוש סירים. נאני כבר עבדה במטבח. דפקתי בדלת. "כן?" שאלה נאני מופתעת. פתחתי את הדלת ונכנסתי. נאני הופתעה לראותי, אך מיד חייכה את חיוכה החם ושאלה: "מה שלומך, לאירו?" "בסדר..." עניתי בשקט. "אתה יכול לעזור לי?" הנהנתי בראשי, והיא העבירה לידי כף עץ גדולה והורתה לי לערבב את הדייסה. "לא הצלחת להירדם?" שאלה נאני בקול אימהי. "אה......" עניתי תשובה לא ברורה ונאני לא הציקה. יאמר לזכותה – היא תמיד ידעה מה לומר ומה לא.
"אמ... את יודעת משהו על הצ'ינצ'ות?" "לא הרבה... רק את מה שחשוב לדעת..." היא ענתה לי תשוב מתחמקת. "זה... זה נכון שהן חוטפות ילדים?" שאלתי בסקרנות, ולא הצלחתי לעצור את עצמי: "ומה הן עושות בהם?" שאלתי במהירות. "אני... לאירו, אני לא יודעת. באמת, הייתי שמחה לעזור לך, ואני מבינה את הסקרנות שלך, אבל אני לא יודעת..." התאכזבתי.
קולות דיבור נשמעו מבחוץ. "מהר!" זרזה אותי נאני בעודה מעמיסה על הכיריים סירים ענקיים.
נאני נעמדה ליד השולחן והתחילה לקצוץ ירקות במהירות מסחררת.
הבטתי בדלת בעודי אוזר אומץ לצאת. מזווית עיני הבחנתי בנאני מביטה בי. "אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה..." היא אמרה בהתחשבות. "לא... תודה." "איך שאתה רוצה." היא חייכה חיוך מעודד. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת. קולות צחקוק רמים הכאיבו לאזני. סרקתי במבטי את היושבים, ומבטי נתקל בשל, שסימנה לי לבוא ולשבת לידה. רוב הילדים כבר ישבו כשנאני נכנסה לחדר וקראה לתורנים. כשחזרו התורנים אכלתי בדממה. וכשסיימתי, קמתי מהשולחן ופניתי ליציאה. כשקמתי, לא הופנה לעברי אף מבט.
הלכתי לחדרי והתלבשתי. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה בחוסר מעש. כעבור זמן מה נשמעו קולות במסדרון, ודלת החדר נפתחה ואתה נכנסו חבריי לחדר בצחקוקים רמים. הם התעלמו ממני לגמרי. כאילו לא הייתי קיים. קמתי ממיטתי ויצאתי מהחדר. במסדרון, פגשתי את של. "ששוב ברחת משם?" היא שאלה באנחה. "עכשיו אנחנו הולכים לשם ואתה מתנצל!" פקדה. היא אחזה בזרועי וגררה אותי לחדר. "קדימה, אתה יכול לעשות את זה." היא עודדה אותי. פתחתי את הדלת בתנופה, ומטר של קונפטי נזרק לעברי. "מ... מה?" גמגמתי מבולבל. "עזוב," לאונרדו אמר לי בחיוך. "פשוט תשמח!". "כן... זו לא רק אשמתך, אז החלטנו לסלוח לך!" איתן חייך, וג'וני טפח על שכמי. כשההבנה שבה אליי כעס הציף אותי. "אז כל זה היה הצגה??" התפרצתי. "סליחה!" אמר ג'וני. "פשוט רצינו להפתיע אותך..." מיד התחרטתי על כעסי, "סליחה..." גמגמתי, ומיד נבלעתי בחיבוק קבוצתי. "ו... יש גם עוגה!" הכריז ג'וני והוציא עוגת קצפת ענקית. "וואו! תו.." את המשך המילה לא הספקתי להגיד, כי ג'וני הטיח את העוגה בפניי. לרגע עמדתי פעור פה, וג'וני התפקע מצחוק. לאונרדו ניתק דובדבן משערותיי, והכניס אותו לפי הפתוח. גלגלתי את עיניי וחייכתי. "איך אתה מעז?" חייכתי והתחלתי למרוח קצפת על ג'וני. החדר שב והמה, ומלחמת קצפת סוערת התחוללה בין כל יושבי החדר.
עצרתי והתבוננתי בחדר. הקירות היו כמעט לבנים מקצפת, והרצפה נראתה מכוסה בשלג. של לא הייתה בחדר. היא כנראה יצאה.
"טוב, די, די, חברה!" איתן ניסה להרגיע אותנו כשהוא סמוק ומתנשם מרוב צחוק.
שמטתי מידי את גוש הקצפת שהיה תחוב בה, לאונרדו עשה כמוני, רק שהפגין אי רצון רב, וג'וני פשוט זרק עליי את כדור הקצפת שבידו. כאן הקרח כבר לגמרי נשבר. "אני מתקלח ראשון!" קרא ג'וני וקפץ על דלת המקלחת. "נו... ג'וני! אתה תמיד מתקלח שעות!" אמר אחי לאונרדו, אך ג'וני כבר נעל עצמו בפנים. "אני חושב שכדאי שנלך להתקלח בחדר אחר..." אמר אלגו ספק מאוכזב ספק משועשע. יצאנו מהחדר, ונראה שההמולה שהייתה במסדרון רק גברה למראנו. לא ידעתי כיצד אני נראה, אך ג'וני נראה כמו ליצן, והנחתי שאני נראה בערך כמוהו. לאחר מספר דקות גדושות צחקוקים שכוונו כלפינו, פונה לנו מעין שביל בין המוני הפיקמיקים, שכנראה חששו להתלכלך. לאונרדו דפק באחת הדלתות תוך שהוא ממלמל: "ג'וני לא יאהב את זה..." לאחר מספר שניות הדלת נפתחה. "פרדון! מה קורה?" מיד הבנתי למה לאונרדו התכוון, פרדון היה החבר של ווילנדה, והאמת, הוא נראה די טוב. הוא היה הרבה יותר גבוה מג'וני, בעל שיער כהה וקצוץ, ושרירים ענקיים. "אנחנו יכולים להתקלח בחדר שלכם? ג'וני תפס את המקלחת...." פרדון גיחך ואמר "בטח שאתם יכולים!". בנוסף, הוא גם היה נחמד. נכנסנו לחדר וראיתי שעל המיטה שמולנו ישבה ווילנדה. "נתראה אחרי זה, פרדון..." היא מלמלה מזווית פיה ונשקה ללחיו של פרדון. "חכי רגע, וויל'. אני בא אתך! האמבטיה שם-" הוא הצביע על דלת שהייתה זהה לדלת המקלחת שבחדרנו. חיכיתי עד שהם יצאו, ושאלתי: "וויל'? הם לא נפרדו?" "כנראה שלא..." השיב אחי לאונרדו והוסיף: "אתה, אל תזוז!" ונכנס לחדר האמבטיה. הסתובבתי בחדר. מתחת למיטה שעליה ישבה ווילנדה (כנראה המיטה של פרדון), היו מספר משקולות, אך מלבד זאת, החדר היה כמעט זהה לחדרנו. אותן המיטות ההפוכות, אותם הארונות הפתוחים והשפוכים למחצה, ואותם הקירות הוורדרדים. לאחר מספר דקות שמעתי את לאונרדו מזמר ואת זרם המים הקולחים. למרות מה שלאונרדו אמר, החלטתי לצאת מהחדר, והלכתי לאגף הבנות, להתנצל בפני של. גם הפעם פונה לי מעבר וצעדתי נינוח במסדרון. כשהגעתי לאגף הבנות, גיליתי שלמעשה אין לי מושג היכן חדרה. "היי!" הסתובבתי וחיפשתי מי קרא לי. מולי עמדה פיקמיקית נמוכה עם קוצים בשיער ולחיים וורדרדות. "אז אתה לאירו..." היא אמרה בקול מתוק. "ו... אתה מחפש את של..." הנהנתי בראשי. "ו.... אתה לא יודע איפה החדר שלה.." הנהנית שוב. "ו...אתה מצפה שאני אעזור לך..." "אה.... אם לא אכפת לך..." הבטתי בה במבט מתחנן. "בוא, היא איתי בחדר..." התקדמתי אחריה, עד שהיא עצרה מול דלת ועליה המספר -68-. היא פתחה את הדלת ואמרה: "לאירו איתי, אני נ-כ-נ-ס-ת...." היא אמרה בהילוך איטי ונכנסה בהליכת ירח. נכנסתי לחדר, ועייני סונוורו מעט מהוורוד העז ששרר שם. צמצמתי את עיניי וסרקתי את החדר. בצורתו הוא דמה לחדרנו, רק שזה היה מסודר יותר וורוד יותר. וורוד מדי, אם תשאלו אותי. ווילנדה ישבה בסיכול רגליים על המיטה העליונה, וניפחה בועות ממסטיק וורוד. של לא הייתה בחדר. "של מתקלחת..." היא פוצצה בלון. "כשהיא באה לכאן, היא נראתה בערך כמוך...." הסמקתי. כך אני בא לבקר בנות... הפיקמיקית עם הקוצים פלטה צחוק קצר, ואני הסמקתי אפילו יותר, ובדמיוני עלתה תמונה של עצמי מוסווה בחדר הוורוד. דלת האמבטיה נפתחה, וריח נעים התפשט בחדר. של יצאה כששערה הארוך רטוב ומבריק. "היי..." חייכה אליי. "היי... סליחה על מקודם..." "זה בסדר. לפחות השלמתם!" היא חייכה אליי. "תודה." עניתי נבוך. "אז... זה החדר שלי..." היא אמרה. "וזו המיטה שלי, והארון שלי. ושתי אלו – חברות טובות שמתגוררות איתי בחדר. ווילנדה-" ווילנדה חייכה ופוצצה עוד בלום מסטיק. "וזו- ג'נה". "היי.." צחקקה הנערה עם הקוצים. "ושלושת הבנות הנוספות שאיתי בחדר הן – מיכל, דניה ולונה." באותו הרגע נכנסה לחדר ילדה בעלת שיער בהיר ודק שזרם על פניה בגלים והסתיר חלק מעיניה הגדולות. "כן, זאת לונה.." אמרה של, ולונה הוסיפה בקול חולמני: "שלום לך, כל חבר של של הוא חבר שלי..." ג'נה גלגלה עיניים, ולונה התיישבה על מיטתה. ארבעת הבנות ישבו סביבי ובחנו אותי בסקרנות. מרגע לרגע נהייתי יותר ויותר מודע לקצפת שהייתה מרוחה על פניי. הדלת נפתחה שוב, ולחדר נכנסה נערה בעלת שיער כהה ופוני שהספיר את עיניה. "מה קורה?" היא שאלה, וכנראה לא הבחינה בי. היא התקדמה למיטתה של לונה והתיישבה לידה. בחדר שררה שתיקה מעיקה, כשפתאום היא אמרה: "מה זה הדבר המלוכלך הזה??" "אה... זה לאירו..." של הסמיקה. "למה לעזאזל אתה נראה ככה?!" היא הפנתה אליי אצבע מאשימה. "זה... זה פשוט ש..." גמגמתי, וווילנדה הקדימה אותי : "ג'וני מתקלח, נכון?" פנתה אליי. הנהנתי קלות.
"טוב, אז מה קורה? אני דניה." אמרה הנערה שנכנסה קודם בחביבות פתאומית. "אה... בסדר..." הופתעתי. "אני מקווה ששל התנצלה על קבלת הפנים הזו.. אהמ...." היא הביטה בשל, וזו מיהרה להציע לי כיסא. "אה... של.... אני יכול רגע לדבר אתך?" "כן, בטח!" "אמ.... לבד..." השפלתי את מבטי לרצפה. "כן...." "אז שנצא?" פניה של של הרצינו והיא הובילה אותי אל מחוץ לחדר. "בקשר למקודם..." אמרתי נבוך. "זה בסדר. אל תתנצל!" נראה שהיא הבינה אותי. "העיקר שהשלמת איתם!" היא חייכה אלי בכנות, ואני השבתי לה חיוך מעודד.
לרגע היא נראתה מהורהרת, ואז היא אמרה : "אני לא מחבקת אותך כשאתה נראה ככה... אני כבר התקלחתי!" היא צחקה, והזכירה לי את עניין המקלחת. "אז... כן, כן- אני אבדוק אם ג'וני כבר יצא מהמקלחת..." "אז להתראות?" "כן... להתראות..."
צעדתי לעבר חדרי, וכשנכנסתי לחדר ראיתי את לאונרדו ואיתן יושבים וצוחקים. השירה של ג'וני עדיין לא פסקה. "איפה היית?" שאל אחי לאונרדו. "אני...." הסמקתי עמוקות. "עזוב אותו." אמר איתן בחיוך מבין. זו הפעם הראשונה שהרגשתי כלפיו איזשהו רגש חיובי. "ג'וני עדיין במקלחת." "כן, ולך כדאי להתקלח..." איתן ולאונרדו הרחוצים הביטו בי ממושכות, ואני החלטתי לעשות מעשה ודפקתי על דלת האמבט בחוזקה. "אני... מ-ת-ק-ל-ח לה לה לה...." זימר ג'וני בקולי קולות. בעטתי בדלת ברגלי וצעקתי בניסיון להתגבר על השירה הרמה: "ג'וני, אם אתה לא יוצא עוד 10 שניות אני פורץ את הדלת!" הטחתי את אגרופיי בדלת. "אתה י-כ-ו-ל ל-פ-ר-ו-ץ....הו יא!" "ג'וני!" קראתי נואש. רעיון עלה בראשי וזייפתי דפיקות עדינות על דלת החדר. "כן?" העמדתי פני מופתע. "אה! ווילנדה! מה שלומך?" שאלתי את עצמי, ואיתן ולאונרדו נאבקו בצחוקם. "הבנתי.... אז את מחפשת את ג'וני?" קולות הזמר נפסקו באחת. "רצית ללכת לטייל אתו?" הגברתי את קולי ווידאתי שג'וני שומע, ולפי החבטות שנשמעו במקלחת- הבנתי שכן. "לא... חבל על הזמן שלך... הוא יוצא עכשיו עם דניה. הם בדיוק יצאו עכשיו!" דלת המקלחת נפתחה בפראות, וג'וני פרץ החוצה כששערו דבוק לראשו ומגבת כרוכה סביב מותניו ברשלנות. רצתי למקלחת ומיהרתי לנעול את הדלת אחריי. "איפה ווילנדה? היא הלכה?!"שמעתי את ג'וני החרד מנסה לדובב את איתן ולאונרדו הצוחקים. ג'וני המבוהל דפק על הדלת בתסכול וצעק לעברי: "כשתצא, כדאי לך לברוח!!!" צחקתי ופשטתי את בגדיי. נכנסתי מתחת לזרם המים החמים והתענגתי על תחושת השחרור והרוגע שהמים העניקו לי. "לאירו! לא... אבל! למה?? היא לא הייתה פה, או שכן? לא, לא! היא לא! ואם כן?" ג'וני מלמל וגמגם בפחד. התלבשתי במהירות וניגשתי לצאת מחדר האמבטיה. ברגע שסובבתי את המפתח בחור המנעול, הדלת נפתחה בעוצמה וג'וני אחז בצווארון חולצתי וכמעט הרים אותי באוויר. "היא הייתה פה או לא?!"הוא כמעט צעק, וסומק עז עלה וטיפס לאוזניו. לרגע רציתי לומר לו שכן, אך החלטתי להיות חבר והודיתי: "לא, היא לא הייתה פה..." אמרתי נבוך, ומיד שריריו של ג'וני נרפו והסומק שבפרצופו דהה. "בפעם הבאה... תזהר ממני!" ג'וני התנשף וניסה להישמע מאיים למרות החיוך שהתעקש לעלות על פניו. "אמ... ג'וני?" "מה?" "החולצה..." "אה, כן..." ג'וני שמט את צווארון חולצתי, ואני מיהרתי להתרחק מהישג ידו. "קדימה, צריך ללכת לארוחת הצהריים." אמר איתן. "צהריים?" התפלצתי. היום היה כל כך עמוס וגדוש, שנדמה לי שעבר כבר שבוע. "כן, כן! וכדאי לך לסגור את הפה, שלא תבלע דג!" אמר איתן באדישות סתמית. "אז קדימה, זזים!" הלכנו לחדר האוכל שכבר המה פיקמיקים, והתיישבנו בשולחננו הקבוע. "תורנים!" נאני נכנסה לחדר כהרגלה וזירזה את התורנים. מהשולחן שלידנו קמו מספר נערים שהחמיצו את פניהם. "אני מקווה שיש היום אוכל טעים!" אמר ג'וני בתיאבון. "מה זה משנה? אתה גם כך אוכל הכול!" השיב איתן וג'וני טפח על בטנו- "אתה יודע, אנשים רעבים!" התורנים נכנסו לחדר וג'וני מיהר להעמיס לצלחותינו הכול מהכול. כולנו אכלנו ברעבתנות, ואני אפילו לקחתי מנה שנייה. לאחר כחצי שעה, נאני קמה משולחנה וקראה לתורנים בשנית, שקמו ופינו את השולחנות בזריזות. "אהמ אהמ." נאני נעמדה במרכז החדר וחיכתה לתשומת לבנו, וכשהשיגה אותה אמרה: "צהריים טובים כולם! היום תעביר לכם שיעור העלמה מימה בלאדווי בנושא מחול. לחדר נכנסה אישה גבוהה ודקה. שערה היה אסוף לאחור בזנב סוס ועל אפה היו משקפיים עדינות. היא חייכה ונראתה חביבה ביותר. "שלום! אני- כמו שאתם וודאי כבר יודעים, מימה בלאדווי. אני בת 21, ואני מורה לריקוד במכללת "דרווין". אני מניחה שאתם תוהים כיצד מחול קשור לחיינו, אך תתפלאו או שלא, אבל המחול הוא תופעה אנושית עתיקה, שנוצרה בשעת שמחה או צער, וגרמה להתלהבות ולשיכרון חושים. צורת המחול הבסיסית ביותר היא הריקוד במעגל. בצורה זו – כל משתתף שווה ערך לכל הרוקדים. לדוגמה- מימה נגשה לשולחן אחד והקימה את כול יושביו. "אל תתביישו, זה הרעיון בריקוד קבוצתי. להתגבר על המבוכה יחד, לא לשים לב לפרט." הנערים קמו בחשש והסתדרו במעגל סביב מימה, שהדריכה אותם בצעדי הריקוד. כשהקבוצה הצליחה לבצע את הריקוד בצורה סבירה, מימה נגשה לשולחן שלנו ובקשה מתנדב. "אני לא, אבל בטח לאירו ישמח לרקוד!" ג'וני קרץ לעברי ואני קמתי בחוסר חשק כשמימה הושיטה לי את ידה. "תעמוד כאן." היא הציבה אותי במרכז מעגל הרוקדים, וניגשה לשולחן אחר ובחרה פיקמיק נוסף. הפיקמיק הנבחר הביט בי נבוך, ונעמד לידי. מימה עברה שולחן שולחן, ולבסוף פיזרה את המעגל וסידרה אותנו בזוגות. "כל הבנים- להניח את הידיים על מותני הבנות . מולי עמדה פיקמיקים מתולתלת וחייכנית, וביצעתי את הוראותיה של מימה במבוכה. "בנות – הניחו את ידיכן על כתפי בני זוגכן." הפיקמיקית המתולתלת הניחה את ידיה על כתפיי, וחייכה בחביבות. מימה עברה ביננו וסקרה את כל הזוגות. "אתה!" היא הצביע עליי. "ואת!" להפתעתי, היא הצביעה על של. תחליפו זוגות ביניכם. התקרבתי לשל בחשש והיא חייכה אלי חיוך מתוק. הפעם היה לי הרבה יותר קל לאחוז במותניה. "ואלו הצעדים-" מימה לקחה בן זוג אקראי והדגימה את התנועות. "אחת-שתיים-שלוש אחת-שתיים-שלוש..." התנועעתי בחשש, ולאחר מכן ביותר ביטחון כששל הניחה את ידיה על כתפיי והישירה את מבטה אליי. "אאוץ'!!" "מה קרה?" נבהלתי כששל התכופפה במהירות ואחזה ברגלה. "דרכת עליי...." "אוי... סליחה!" המבוכה שבה ופקדה אותי. "לא, זה בסדר..." של נאנקה מכאבים, ואני עמדתי שם נבוך, בלי לדעת מה לעשות. אך תוך מספר רגעים הסתבר ששל לא היחידה. כעשרה בנות אחזו ברגליהן הכואבות כשבני זוגן עמדו לידן בבלבול. "זה מספיק!" קראה מימה שהבחינה בבנות הכאובות. כולם מיהרו להתפזר למקומותיהם ומימה ביקשה מתנדב נוסף. להפתעתי, של התנדבה. "כן, את. בואי לכאן." של נגשה אליה ומימה כיוונה את תנועותיה המעודנות של של. לבסוף, של ומימה קדו קידה ומימה הודיעה על סיום השיעור.
"את באה?" שאלתי את של. "רק עוד רגע. מימה ביקשה לדבר איתי." התקדמתי לעבר היציאה מחדר האוכל, וראיתי בצד השני את של מדברת עם מימה בהתלהבות.
רצתי קלות כדי להתקרב לחבריי, ובדיוק שמעתי את איתן צוחק: "ראיתם את המתלהבת הזאת?" כולם צחקו, ואני בניהם, בטוח שמדובר במימה. "כן, אה? השל הזאת היא משהו מיוחד!" אמר ג'וני וכולם התפקעו מצחוק. כשהבנתי במי מדובר הזעפתי את פניי, ואיתן הבחין בכך. "וואו וואו וואו! תראו את המאוהב!" הוא צחק והפריח נשיקה באוויר. אחי לאונרדו גיחך למראה איתן שהציג בדרמתיות הצעת נישואים. "עזוב אותו, איתן!" הוא אמר. ג'וני פתח את הדלת ונכנסנו לחדר. ברגע שכולנו נעמדנו בחדר פסקו הצחקוקים והבעות השמחה התחלפו בהלם. "מה קרה פה?" שאל ג'וני. החדר היה הפוך. המזרונים נזרקו מהמיטות והבגדים מהארונות. הכריות היו מרוקנות ונוצות פוזרו בכל מקום. דלת המקלחת הייתה תלויה על צירה וסבונים התערבבו עם שברי זכוכית. נראה שמישהו עשה כאן חיפוש יסודי. הרמתי מהרצפה דף שנתלש מהספר "חיים בוורוד", שנמצא דרך קבע על שידתו של תיאדור. קראתי את השורות הראשונות: "ידוע לנו שבכל זאת הלאירו יכול להביט דרכנו ולבחור את צבענו. האמונה דוגלת בשיטת ה"בינאק" שלפיה ניתן לדעת על מה שמתרחש בים וגורם לעוצמת הלאירו. שמ..." המשך העמוד היה חסר. "מי עשה את זה?" שאל לאונרדו וכיוון את שאלתו לחלל החדר. התקדמתי למרכז החדר והתחלתי להרים את חפציי. שאר חבריי לחדר נשארו נטועים במקומם. לאחר מספר דקות, בעודי אוסף את חפציי פניתי אל חבריי: "אתם באים לסדר?!" גם כך לא הייתה לי סבלנות. "אמ... כן." ג'וני ענה ונראה כאילו הקיץ מחלום. הם התקדמו למרכז החדר, ובאיטיות- החלו לסדר את החדר. כעבור שעה החדר כבר נראה כרגיל, מלבד דלת האמבטיה, ומספר מגירות שציריהן התעקמו. "שנספר לנאני?" אלגו שאל מתנשף . "לא... לדעתי אלו סתם ילדים מציקים. מחר נביא כלי עבודה ונסדר את הדלת הזו לבד." אמר לאונרדו בעייפות ונשכב על מיטתו. "אני לא יודע מה אתכם, אבלך הסדר הזה עשה אותי ע...עייף...." ג'וני פיהק. טיפסתי למיטתי, נשכבתי על גבי ובהיתי בתקרה. מעט טיח התקלף ממנה, כאילו הטיחו בה דבר מה. דפיקה עדינה נשמעה על דלת החדר. "שמישהו יפתח..." מלמלתי מנומנם. צעדים נשמעו בחדר, ומיד לאחריהם הדלת נפתחה. "שלום... לאירו פה?" שמעתי את קולה הנרגש של של. "לאירו?" זה היה קולו של תיאדור. "אני בא." ירדתי מהמיטה באיטיות והבטתי בפניה הקורנות של של שעליהן היה נסוך חיוך ענק. "אתה בא?" היא שאלה וקפצה במקומה. "כן.." אמרתי מבולבל, נע בין ערות לשינה. "מה קרה?" למרות עייפותי, לא יכולתי שלא לחייך למראה אושרה. "נו, בוא כבר!" היא משכה בידי ורצה מהחדר. רצתי אחריה עד לחלקת הפרחים. של לא המתינה שאתיישב ואמרה בנשימה אחת: "שיברתי עם מימה, והיא חושבת שאני כשרונית במיוחד! היא רוצה שאבוא ללמוד "דרווין", המכללה לריקוד!" "באמת?" שאלתי מופתע וחיבקתי את של שעוד קפצצה במקומה חדורת התרגשות. "זה מעולה! כל הכבוד לך!" שיבחתי אותה. "באמת? תודה!" של קפצה עליי וחנקה אותי בחיבוק. "בואי נחגוג!" הצעתי בהברקה של רגע. "באמת? אבל איך?" היא המשיכה לקפוץ, ואני קיוויתי שלחייה לא ייקרעו מגודל חיוכה. "לא יודע..., עניתי. "יש לך רעיון?" שאלתי בתקווה. "לא. אבל לנאני תמיד יש רעיונות!" היא אחזה שוב בידי ורצה לחדרה של נאני. "נאני!! נאני נאני נאני!" קראה של כשהגענו לחדר האוכל וקולה רעד מהתרגשות. "אני כאן מתוקה!" השיבה נאני, ושי כמעט פרצה את דלת חדרה כשנכנסה בריצה ואמרה בהתרגשות : "נחשי מה! נחשי מה!" "אני יודעת, חומד. תירגעי. הנה – קחי כוס מים." של גמעה את כל הכוס בלגימה אחת. "ו..." ניסתה לומר, אך נאני דחפה לידה כוס נוספת ואילצה אותה לשתות את כול תכולתה. "את מבינה את זה?" קראה של במהירות, לפני שנאני הושיבה אותה על כיסא. "אני! במכללת דרווין! ועוד בלי אודישן! את יודעת עד כמה קשה להתקבל לשם?!" של צווחה וידיה רעדו, אך חיוכה לא נמוג. "כן, זה יופי. עכשיו תנשמי עמוק." נאני אחזה בזרועותיה הרועדות של של והצמידה אותן והיא פסקה לרעוד. "לאירו..." נאני פנתה אליי וסימנה לי לאחוז בידיה של של עד שתירגע. נאני הזדקפה וניגשה למטבח, וכעבור רגע חזרה עם כוס מיץ ותפוח. "של, חכי רגע בבקשה. אני צריכה את עזרתו של לאירו..." של הנהנה בראשה ואני קמתי והלכתי בעקבות נאני. "צריך לארגן מסיבה." נאני אמרה לאחר שסגרה את הדלת מאחורינו. "כדי שתירגע, שתשחרר אנרגיה." הנהנתי בראשי בהסכמה. "אז מה נעשה?" שאלתי. "נארגן כאן, עכשיו. לא. בערב. אני אלך להודיע לכולם, ואתה תדאג שהיא תישאר במטבח!" "בסדר." פניתי לצאת מהחדר כשנאני עצרה אותי. "קודם כולם ייכנסו, ואז אתה תוציא אותה מהמטבח, ואני אוציא עוגה... כן! שעתיים זה בדיוק הזמן להכין עוגה נפלאה שכזו! זו תהיה הפתעה נהדרת לשל!" "אבל של תראה את העוגה..." אמרתי וניסיתי להבין את ההיגיון שבדבריה. "אתה תהיה איה!" נאני אמרה כאילו היה זה מובן מאליו. "אבל במטבח..." התחלתי להגיד. "אתם לא תישארו במטבח! טיפשון!" היא אמרה בחביבות. "אתם תלכו לסדר את ארונות הבגדים. הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה!" "בסדר..." נאנחתי וחזרתי למטבח. "של, בואי." אמרתי. "לאן?" של הפנתה אליי מבט מופתע. כוס המיץ שמולה עוד הייתה מלאה, ובידה היה חפון תפוח שלם. "כן... אני באה." היא אמרה מבולבלת. "אין מסיבה?" "אל תדאגי." אחזתי בידה ונכנסנו לחדר הארונות. כשנכנסנו לארון הראשון של התאפסה על עצמה וחילקה בינינו תפקידים: "אני- חולמות ארוכות, אתה- חולצות קצרות." של קיפלה את כול החולצות הארוכות בזריזות, ומיד אחרי זה, גם את הקצרות. ולזכותי יאמר – השתדלתי. קיפלתי 7 חולצות! עברנו ארון-ארון, ולאחר כשעה וחצי, סוף סוף סיימנו. "נלך לנאני?" של שאלה. הצצתי בשעוני. נשארה לי עוד חצי שעה להעסיק את של. "נאני אמרה שתבחרי לך בגדים למסיבה." אלתרתי. "בכל זאת, התקבלת למכללת דארווין..." של הסמיקה מאושר. של תמרנה בין הארונות ולבסוף נעמדה מולי בשמלה ארוכה וצרה, שהדגישה את גזרתה הדקה. הצבע הבהיר של השמלה החמיא לעיניה הכהות, והבליט את חיוכה הענק. "מה דעתך?" היא שאלה והסתובבה. "וואו..." זה כל מה שהצלחתי לומר. של פתחה את אחד הארונות והביטה במראה שעל דלתו. "זה נראה לי חגיגי מדי..." "זה נראה לי בסדר גמור!" מיהרתי לומר. חצי השעה כמעט נגמרה. "לא! זה יותר מבסדר! זה מושלם!!" של הסמיקה. "אתה ממש חמוד..." הפעם היה תורי להסמיק. "אבל אני אקח שמלה אחרת. של התרוצצה שוב בין הארונות, ובמהירות מפתיעה שבה ונעמדה מולי עם שמלה פשוטה יותר, אך שהלמה אותה לא פחות. חייכתי אליה. היא הסתובבה להביט במראה- "זה מעולה!" היא פסקה. "עכשיו אפשר ללכת כבר לנאני?" הצצתי שוב בשעוני, נשארו לנו מספר דקות. "ומה עם תכשיטים?" "בסדר..." אמרה של וגררה אותי לאחד הארונות. של הסתובבה בין המדפים ומדי פעם הרימה צמיד או שרשרת ומדדה אותם. כעבור דקה כבר איבדתי את ריכוזי. "לאירו!" של קראה לעברי. פקחתי את עיניי וניערתי קלות את ראשי. "כן?" "מה דעתך על אלה?" היא שאלה והראתה לי את פרק כף ידה עליו נחו זוג צמידי כסף דקיקים שעליהם דוגמת פרחים, ובידה השנייה החוותה על השרשרת שנחה על חזה. גם היא הייתה כסופה, ובקצה תליון פרח בודד. "זה יפיפה!" של חייכה אליי ופנתה לצאת. עמדתי לרגע ונשמתי עמוק, ואז יצאתי גם אני. של נעלמה כלא הייתה. "של?" שאלתי. שמעתי צווחה קצרה. נבהלתי, אך הרגעתי את עצמי – היא וודאי נפלה.... התקדמתי במבוק בארונות, כשלרע ראיתי על הרצפה, בכניסה לאחד הארונות- צמיד כסוף, זהה לצמיד של של. "של." פתחתי את הדלת בזהירות. של רותקה לאחת מפינות החדר כשידיה ופיה כבולים. "מה..." התחלתי לומר, ומיד נקשרו עיניי, ידיי ופי. ניסיתי לצעוק, להתנער מלוכדיי. אך הדבר לא עלה בידי. "שון..." שמעתי קול מחוספס. ידיים גדולות וחזקות אחזו בי וניערו אותי בחוזקה עד שחדלתי להיאבק. ראשי הסתחרר. "מארק, תחזיק את הילדה." אמר שוב הקול המחוספס. שמעתי רשרושים וקולות מאבק מקצהו השני של החדר, ואז דממה. "יופי." אמר אותו הקול. "עכשיו ניקח אותו אליה. וניקח גם אותה. אני בטוח שנקבל תמורתה משהו..." נשמעו סביבי קולות גרירת רגליים. אותן הידיים הגדולות והמחוספסות אחזו בצדי גופי והניפו אותי באוויר. אותו הפיקמיק אחז בי בחוזקה, אך הרחק מגופו – כאילו פחד ממני. לאחר זמן מה, קצב הליכתם הואט. שמעתי קרקוש מתכת ומיד לאחר מכן הוטחתי ברצפת ברזל קפואה. נשמעו לחשושים. לא זזתי, וניסיתי להקשיב בכל כוחי. "אבל זונדר..." הצלחתי לשמוע, ומיד קטע את הקול קרקושי מתכת, ולאחר מכן חבטה עמומה. הדלת של מה-שזה-לא-יהיה נסגרה. הקשרים שבידיי לא היו מתוחים, ובמאמץ רב הצלחתי לפרום אותם. שלחתי את ידיי אל מאחורי ראשי והתרתי את הקשר שבסרט שחסם את עיניי. החדרון היה חשוך, והואר רק מסדק דק בתקרה. אט-אט התרגלו עיניי לאפילה, והצלחתי להבחין בשל שרועה על הרצפה בצמוד לאחד הקירות. התקדמתי לעברה בזחילה. "של?" שאלתי בשקט ונגעתי בכתפה. לא נשמעה תגובה. פרמתי את הקשר שבחבל שחסם את פיה וניסיתי שוב - "של?" כבר הייתי ממש מודרג. של לא זעה. הפכתי את של וניסיתי לפרום את הקשרים שבידיה וברגליה. החבלים היו הדוקים מאוד, ולאחר מספר ניסיונות אחת מאצבעותיי דיממה בעוד השאר היו אדומות ונפוחות. הפכתי את של שנית, ולחשתי לאוזנה: "של?" הנחתי את כף ידי על מצחה. תגובתי הראשונה הייתה נסיגה. של הייתה קפואה כמו קרח. יותר מקרח. ידי צרבה וכווית קור נוצרה עליה. שפשפתי את כפות ידיי בחוזקה. "של?" אמרתי בקול. היא לא מתה. היא לא. פשוט לא. זה לא יכול להיות. "של?" קראתי חזק יותר. קולי היה חנוק ורעד בגלל הדמעות שצרבו ועלו בגרוני. לפתע החדרון התנער בחוזקה. הועפתי ממקומי ונחתתי בפינת החדר. החדר נוער שוב ונזרקתי על ראשי. "של" ספק שאלתי ספק קראתי. דמותה הדוממת של של הייתה שרועה מספר מטרים לפניי. חשתי בכאב עז מאחורי ראשי. הושטתי את ידי למקום הכואב, וחשתי במכה שהתנפחה לגודל של ביצה קטנה. ראשי הסתחרר. "של..?" קראתי חלושות. עיניי נעצמו ושריריי השתחררו. נאנחתי אנחה עמוקה. "של?" הכול החשיך. "של.."
פרק 1 -http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=85526#noteId_85526" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=85526#noteId_85526
פרק 2 -http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=90061#noteId_90061" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=90061#noteId_90061
פרק 3 -http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=103006#noteId_103006" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=103006#noteId_103006
פרק 4 -http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=149691#noteId_149691" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=149691#noteId_149691
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים פשוט מדהים! אֵרִיַה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים תודה רבה!! לשון קסם (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים וואו! אחד הפרקים הכי טובים שכתבת! מגדת העתידות
אני ממש מצפה לפרק הבא.
ויש לי הצעה, אני לא בטוחה כל כך איך לכתוב את זה.. אז הנה דוגמא, את כתבת:
אתם באים לסדר?!" גם כך לא הייתה לי סבלנות. "אמ... כן." ג'וני ענה ונראה כאילו הקיץ מחלום. הם התקדמו למרכז החדר, ובאיטיות- החלו לבדר את החדר. כעבור שעה החדר כבר נראה כרגיל, מלבד דלת האמבטיה, ומספר מגירות שציריהן התעקמו. "שנספר לנאני?" אלגו שאל מתנשף . "לא... לדעתי אלו סתם ילדים מציקים. מחר נביא כלי עבודה ונסדר את הדלת הזו לבד." אמר לאונרדו בעייפות ונשכב על מיטתו. "אני לא יודע מה אתכם, אבלך הסדר הזה עשה אותי ע...עייף...." ג'וני פיהק. טיפסתי למיטתי, נשכבתי על גבי ובהיתי בתקרה. מעט טיח התקלף ממנה, כאילו הטיחו בה דבר מה. דפיקה עדינה נשמעה על דלת החדר. "שמישהו יפתח..." מלמלתי מנומנם. צעדים נשמעו בחדר, ומיד לאחריהם הדלת נפתחה. "שלום... לאירו פה?" שמעתי את קולה הנרגש של של. "לאירו?" זה היה קולו של תיאדור. "אני בא." ירדתי מהמיטה באיטיות והבטתי בפניה הקורנות של של שעליהן היה נסוך חיוך ענק. "אתה בא?" היא שאלה וקפצה במקומה. "כן.." אמרתי מבולבל, נע בין ערות לשינה. "מה קרה?"
הנה הפסקה המתוקנת:
אתם באים לסדר?!" גם כך לא הייתה לי סבלנות.
"אמ... כן." ג'וני ענה ונראה כאילו הקיץ מחלום.
הם התקדמו למרכז החדר, ובאיטיות- החלו לבדר את החדר. כעבור שעה החדר כבר נראה כרגיל, מלבד דלת האמבטיה, ומספר מגירות שציריהן התעקמו.
"שנספר לנאני?" אלגו שאל מתנשף .
"לא... לדעתי אלו סתם ילדים מציקים. מחר נביא כלי עבודה ונסדר את הדלת הזו לבד." אמר לאונרדו בעייפות ונשכב על מיטתו.
"אני לא יודע מה אתכם, אבלך הסדר הזה עשה אותי ע...עייף...." ג'וני פיהק.
טיפסתי למיטתי, נשכבתי על גבי ובהיתי בתקרה. מעט טיח התקלף ממנה, כאילו הטיחו בה דבר מה.
דפיקה עדינה נשמעה על דלת החדר.
"שמישהו יפתח..." מלמלתי מנומנם. צעדים נשמעו בחדר, ומיד לאחריהם הדלת נפתחה.
"שלום... לאירו פה?" שמעתי את קולה הנרגש של של.
"לאירו?" זה היה קולו של תיאדור.
"אני בא." ירדתי מהמיטה באיטיות והבטתי בפניה הקורנות של של שעליהן היה נסוך חיוך ענק.
"אתה בא?" היא שאלה וקפצה במקומה.
"כן.." אמרתי מבולבל, נע בין ערות לשינה. "מה קרה?"
אני מקווה שלא תיעלבי, אני ממש אוהבת את הסיפורים שלך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים תודה:) לשון קסם
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת מגדת העתידות
במה שאת כתבת לא היו פסקאות ולא כלום וכשמדברים, בדרך שבה את כותבת קשה להבדיל מי אומר מה..
נגיד... עדיף לכתוב ככה:
"אתה בא?" היא שאלה וקפצה במקומה
"כן.."
מאשר ככה:
"אתה בא?" היא שאלה וקפצה במקומה "כן.."
היו הרבה מקומות שבהם הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב בשביל להבין מי אמר קודם ומי אמר אחר כך...
די קשה לי להסביר את זה, אני מקווה שהפעם הבנת... :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
