פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2117 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים לאירו - פרק שני לשון קסם
פרק שני
התעוררתי מנומנם במקום חמים ונעים. כ"כ נעים שלרגע האמנתי שהכל היה חלום.
פקחתי את עיני וראיתי שאני נמצא בחדר חצוב באבן שצורתו כיפה.
שכבתי על מיטה צמודה לקיר. בקצה השני של החדר הייתה אח ובה בוערת אש חמימה. בקצה המיטה ליד רגלי היו שני כסאות ושולחן קטן ביניהם. קמתי והחלתי להסתובב בחדר. התיישבתי על אחד הכיסאות וראיתי שעל השולחן הייתה קערת פירות. פירות אמתיים! תפוח ובננה ומלון ואפרסק .
ליד קערת הפירות היה קנקן עם לימונדה.
לא ידעתי היכן אני נמצא לא ידעתי איך הגעתי לכאן וגם לא ידעתי של מי המקום בו אני נמצא. אך הרגשתי שגם אם אקח פרי אחד אז אף אחד לא ישים לב. הרי יש שם כ"כ הרבה פירות! רק תפוח אחד וזהו! הושטתי את ידי לקערת הפירות אך ידי עברה דרך הקערה. כאילו לא הייתה ממשית. או...שאולי אני לא הייתי ממשי? נבהלתי. לבי החל לדפוק במהירות מסחררת. "אני...אני מת?" לחשתי מזועזע כמעט בלי קול.
ישבתי על הכיסא ולא הצלחתי לקום. כעבור זמן מה נשמעו צעדים ולאחר מכן רשרוש מפתח בדלת ולחדר נכנסו 3 פיקמיקים. בתחילה נבהלתי, אך נרגעתי כאשר ראיתי שמיה היא אחת מהם. "שלום!" אמר הגבוה בחיוך עליז. למעשה, הוא לא היה כל כך גבוה, אבל לעומת הפיקמיק השני שהיה ממש נמוך הוא היה בהחלט גבוה.
היו לו ראסטות בצבע ורוד כתמתם שבחלק מהמקומות הזדקרו מראשו בזוויות מוזרות שהזכירו קרניים.
"אני מילאנו. וזה-" הוא הצביע על הפיקמיק השני. "אלכסנדר". "הי" הצלחתי לפלוט מפי רק בקושי. "אני...." " זה בסדר. " ענו לי שניהם יחד. "אנחנו יודעים מי אתה. בעקבותיך – גם לנו היה גורל כשל מיה" ענה לי מילאנו. "או....סליחה" מלמלתי. "אין לך על מה להצטער" ענה לי אלכסנדר.
היה לו קול עבה ונמוך. לא מאיים, מצחיק . ולעומת מילאנו שנראה קופצני, וגם קולו נשמע בהתאם. קולו של אלכסנדר וכן מראו הביעו עייפות גדולה. "זה אשמת הורינו, ולא אשמתך."
ניסיתי לסדר במוחי את העובדות : אני נמצא במקום לא ידוע, מתחת לפני הים . בתוך מנהרה חצובה באבן, אני נושם מים. אני בחברתם של 3 יצורים שמתו אבל עדיין בחיים. ואני חי. איכשהו, מסיבה לא ברורה, נראיתי לעצמי כמשוגע.
ניסיתי לדמיין את תגובתם של אנשים שונים כשישמעו על נמה שקורה לי כרגע. ושוב- לא ידעתי למה. אבל ידעתי שוודאי עוד בתחילת הסיפור הייתי מובל לפסיכיאטר.
"לאירו?" שאלה מיה. "כן..?" עניתי. "אתה.. אתה זוכר ש... בכיתי?" שאלה בהיסוס. "כן" עניתי מבולבל עוד יותר. "למה?" "כי... כי בגלל זה אנחנו כאן עכשיו".. "אבל.." אמרתי "איפה אנחנו בכלל?" "אנחנו בסלע הסוד" ענתה לי. "זהו סלע ענק בגודל של אלפי ק"מ ובתוכו חצובים אלפי חדרי מגורים כמו זה". סיכמה.
"מי גר כאן בכלל? ולמה קוראים לזה בכלל "סלע הסוד"? ו..למה אתם פה? ואני פה?" שאלתי בנשימה אחת. "גרים כאן צ'ינצ'ות. וקוראים למקום הזה סלע הסוד כי הוא סוד. ולמה הוא סודי וכל השאר.. זה כבר סיפור אחר, אבל אתה לא תשמע אותו. לפחות לא בקרוב" הפעם ענה לי מילאנו וקולו העמוק השאיר בי רושם כבד.
באותו הרגע שלושתם היו נראים לי משוגעים. אולי אפילו יותר ממני. "טוב..."אמרתי. "אבל.. יש לי עוד שאלה.." "כן?" שאלה מיה. "אני... אני מת?" שאלתי והייתי בטוח שם התשובה היא כן – אני אמות שוב. "הי.. אתה לא מת!" צחקקה מיה. "אבל..." עדיין לא נרגעתי. "ניסיתי לגעת בקערה עם הפירות... ו...עברתי דרכה.." "זה לא אתה שעברת דרכם, אלא הם שעברו דרכך!" הרגיעה אותי. "גרים כאן צ'ינצ'ות. אז כמו הצ'ינצ'ות, גם הדברים שכאן ממשיים אבל לא ממש.." "כמו.. הצ'ינצ'ות?" שאלתי מבולבל. "אבל.. אתם רוחות.. לא? אתם הרי לא אוכלים...." לרגע ראיתי צל עובר על שלושת הפנים שמולי. צל רע, מפחיד. צל צוחק וחורש רע. " אנחנו לא אוכלים אוכל רגיל" אמר מילאנו. "אתם אוכלים...אוכל של צ'ינצ'ות?" ניסיתי.
"הו...כן!" אמר אלכסנדר. "אוכל של צ'ינצ'ות..." ועל פניו הייתה שפוכה הבעה של עונג.
"טוב, זה החדר שלך ואסור לך לצאת ממנו. אה...בינתיים.." אמרה מיה ועל פניה מבט מהוסס.
"אבל.." אמרתי. ודימוי המשוגעים התחזק מעט בראשי. "אני חושב שכבר סיכמנו את זה שאני לא יכול לאכול את פירות המוטציה האלה." אמרתי. "אל תדאג." אמר מילאנו. "השגנו לך אוכל. הוא נמצא במגירה שמתחת למיטה" אמר והחווה לשם בראשו. "אבל תחסוך! אנחנו לא מתכוונים לצאת בקרוב החוצה כדי להביא לך אוכל." הנהנתי בראשי לאות הבנה. "טוב!" אמר מילאנו ותוך רגע חזר לפניו החיוך המרגיע. "אז.. נלך!" "כן.. להתראות, לאירו." אמרה מיה. "כן, להתראות" עניתי והם יצאו. שמעתי קרקוש מפתח במנעול. הדלת נעולה. נשכבתי על המיטה והתהפכתי מצד לצד. כמה זמן אני כבר פה? בטח כבר הרבה זמן...
ו... המשפחה שלי? הם דואגים לי? הם מחפשים אותי? כמה זמן כבר נעדרתי מהבית? ניערתי את ראשי כדי לנסות להסיח את דעתי ממחשבות אלו. החלטתי לאכול. פתחתי את המגרה ומיד התמלאתי תאבון. היה שם הכל מכל טוב.. פירות, ירקות, ממתקים, חטיפים, עוגות ואפילו דברים שלא ידעתי את שמם.
הייתה שם עוגת קצפת ענקית. החלטתי להתחיל בה. לקצפת היה טעם קצת מלוח בגלל המים, אבל היא הייתה טעימה. כאשר שבעתי נשכבתי על המיטה. ועם בטן מלאה – נרדמתי.
הייתי בחדר גדול ולבן שרק אור קלוש וכסוף האיר את החדר. לפתע החלה לצמוח מולי במה ארוכה וצרה באורך של כ-10 מטרים ובגובה של בערך 3 מטר. ואז הופיע מיה, אמא קלרה, אלכסנדר ומילאנו ונעמדו במרכז הבמה. בדיוק מולי. "וגזר דינך הוא.." מיה אמרה בקול נוראי ומצמרר. לפתע פני כולם לבשו פרצופים מפחידים עם שיניים גדולות. חוץ מאימא קלרה, שחייכה חיוך עצוב ונעלמה.
מולי עמדו 3 רוחות מים אכזריות שעמדו לטרוף אותי. צעקתי בכל כוחי. צעקה חסרת מילים. התעוררתי והבנתי שהצעקה לא יצאה מפי. כל חדרי רעד מצעקות כאב ופחד. היה נדמה כאילו מעבר לקירות היו מיליוני ילדים צורחים. קמתי לרחוץ את פני. ואז לפתע- הצעקות נאלמו. השתררה דממה. דממה נוראית, מצמררת. הדממה שאחרי הסערה. ישבתי על אחד הכיסאות ובהיתי המום במים שמולי.. כעבור כמה זמן שנדמה לי כנצח נכנסה מיה. ראיתי שלחייה צבועות בסומק עז ושהיא כבר לא חיוורת כשהייתה. "היי לאירו". אמרה בקולו המושלם. רציתי לחבק אותה. להצטער שחלמתי עליה חלום נוראי שכזה.
התקרבתי אליה והיא פתחה אלי שתי ידיים. התקרבתי עוד וחיבקתי אותה חזק. "סליחה" לחשתי באוזנה. "על מה?" שאלה מופתעת. "על... זה לא משנה..." אמרתי. "טוב.." אמרה. השתחררתי מחיבוקה והבטתי בעיניה. הן קיבלו ברק והעמימות שהייתה בהן נעלמה לגמרי. עיניה היו צלולות ובורקות. כנראה טוב לה עם יצורים כמוה. חשבתי וחייכתי בליבי. "רק באתי לראות שאתה בסדר". אמרה-ויצאה. הסתובבתי בחדרי והזמן היה נדמה לי שנתקע בדרך ואינו מתקדם. אף אחד לא בא לחדרי. לעיתים שמעתי מבחוץ טריקות של דלתות. כעבור זמן רב כבר כמעט אזל לי האוכל והשתייה. שמעתי מהקיר שהיה צמוד למיטתי, מימין ראשי קולות גירוד בקצב קבוע. הקשבתי והקצב כמעט והרדים אותי. ואז, בבת אחת כל הקיר התפורר ונפל עלי. שמעתי קולות צהלה מימיני. קפצתי מהמיטה וניערתי את פני ואת ידי מן האבק. כשהסתובבתי ראיתי שעמדו מאחורי 2 פיקמיקים. האחד זקן בעל עיניים עמומות ושיער שיבה. והשני צעיר, בעל שיער כהה ועיניים בהירות. "הו הו הו!" צחקק הזקן. "יש פה עוד אחד! איך אמרת שקוראים לך?" שאל ופנה אלי. "לא אמרתי. קוראים לי לאירו" עניתי "לאירו?!" שאל הצעיר כלא מאמין כשעל פניו הבעה של – אתה מותח אותי?? הוא נראה כבן 12. "כן... משהו לא בסדר?" שאלתי. "סבא.." אמר הילד כמעכל את דברי. "מצאנו אותו!" "כן, כן חמודי ששש!!!!" השיב הסב עם חיוך על הפנים כשנכדו החל לרקוד ולשיר בקולי קולות. הילד תפס בידי סבו וסחרר אותו בחדרי. כאשר הילד הניח לו פנה אל הסב: שלום לאירו. אתה וודאי לא זוכר אותי, אבל אני סבך, צ'יקו" הפעם תורי היה לבהות כמעכל בעוד הנכד שב ואוחז בסבו ומרקיד אותו סביבי. כאשר הילד ראה את פני הוא גיחך ואמר: "אתה יכול לסגור את הפה". הריקוד פסק ושניהם החלו ללכת לכיוון הקיר השבור. כשראו שאיני בא אמרו לי :" נו.. בוא כבר!" התקרבתי אליהם ועברתי אחריהם דרך החור שבקיר. באותו הרגע גיליתי עד כמה התגעגעתי לאור. בחוץ עמדו כ-20 ילדים חיוורים, רועדים ומפוחדים.
ניסיתי לחשוב אם אני נראה כמוהם. "קדימה, ילדים! תעלו לג'ירפנזות ונזוז!" אמר הפיקמיק הצעיר שחילץ אותי. בכל ג'ירפנזה, שנראתה כמו רכב פתוח בצבע שחור ישבו כ-5 ילדים. אני התיישבתי בין סבי לילד שמצא אותי. יצאנו לדרך, שמחתי שבג'ירפנזה שלנו היה גם גג וחלונות, כי ברוב הג'ירפנזות לא היו ומרוב מהירות נדמה היה שהרוח מצליפה בילדים המסכנים. "אהמ...." השתעלתי רק כדי למשוך את תשומת ליבו של הילד שישב לשמאלי. "מי אתה? שאלתי. "אני," הוא אמר. "אחיך הקטן." "מה?!?!?!?!?" פערתי את פי. "כן.... מעולם לא פגשתי אותך, אבל... אני יודע מי אתה" ענה לי. "איך בדיוק אתה יודע מי אני? איך כולם כאן יודעים מי אני?" שאלתי בנשימה אחת. "מה, לא סיפרו לך? אתה היחיד ששרד!" אמר לי בפליאה. "סיפרו," עניתי. "אבל איך כולם יודעים את זה? זה לא נראה לי הגיוני שאם ילד אחד יעלם כל ממלכת פיקמיקיה וכל עולם המים ישימו לב" אמרתי וניסיתי להישמע הגיוני. "אני לא בדיוק יודע.." ענה לי ואני לא חיכיתי להמשך- "מאיפה כל הילדים האלה?" הפעם הוא לא חיכה הרבה וענה לי :"הילדים האלו היו כלואים בדיוק כמוך, בסלע הרוחות, או כפי שהוא מוכר בקרב רוחות המים- כ"סלע הסוד" ". "הנה, הגענו!" אמר סבי. נכנסנו ככל הג'ירפנזות לתוך מחילה שנפערה- נסתרת מהעין בתוך האדמה. ירדנו וירדנו בחושך גמור ולבסוף נחתנו בקצה של מגרש מואר באור תכול. בקצה המגרש, לידנו, הייתה דלת עץ כבדה. ירדנו כל הילדים מהג'ירפנזות ועברנו בדלת העץ. היינו בחדר מרובע ולא גדול, ובו ספות, כורסאות, ספרים ומשחקים. היו שם מלבדנו עוד כ-30 ילדים. בן רגע המו כל הילדים והחלו לדבר עמנו. אט אט החלו כולם להתחלק לקבוצות וללכת לחדרים. "בוא," אמר לי אחי. "אתה תהיה בחדר איתי. אבל קודם... בוא נלביש אותך כמו פיקמיק!" הבטתי בלבושי. האמת היא שנראיתי נורא. הייתי לבוש בבגדים איתם הגעתי לכאן, שקיבלו גוון ורדרד בגלל המים והיו מלאים בכתמי לכלוך ואוכל. הובכתי. "בטח אני נראה כמו ילד קטן שלא יודע לאכול." התמרמרתי באמירה זו. "אל תדאג". אמר לי. "בוא לכאן". הוא הוליך אותי לחדר בסוף המסדרון שהלכנו בו. החדר היה פשוט וקירותיו בצבע ורוד אפרסק ובו 4 מיטות קומותיים. 6 מיטות היו מבולגנות והפוכות ו-2 היו ריקות. בחדר ישבו 5 נערים שצחקו בקולי קולות. כשנכנסנו הם פצחו בצהלה: " לאונרדו! כמה זמן? כבר חשבנו שנטרפת!" צחקו. "כן, כן..." אמר אחי, שעכשיו גיליתי את שמו. "זה אחי, זה.. זה לאירו" אמר בחיוך ענק שהתקשה להסתיר. "כן, בטח!" אמר אחד מהם וכולם התגלגלו מצחוק. הבנתי שהייתי בחדר עם ה"מקובלים ו "ליצני החצר". "הי! מקס! " צעק אחי בניסיון להישמע מעל קולות הצחקוק הרמים. "כן?" שאל מקס והביט עלינו. הוא היה בערך בגובה שלי, עם קוצים ורודים ובהירים מאוד ועיניים ורדרדות. "תגיד, אתה יכול להביא ללאירו כמה בגדים עד שנשיג לו?" שאל אחי. "כן, בטח!" אמר מקס בלבביות והצביע על ארון אחד מתוך 8 שעמדו צמוד לאחד הקירות. "לך תבחר!" אמר מקס והחזיר את תשומת ליבו לבדיחה שכרגע אמר אחד עם שיער ארוך ומתולתל בצבע בורדו. עמדתי רגע מהסס. "נו, לך כבר!" דרבן אותי אחי והלך לשבת עם החבורה. הלכתי לארון ופתחתי דלת אחת. היו בפנים מגוון בגדים הפוכים ומבולגנים. בכללי זה היה בסדר, אך הייתה בעיה אחת- כולם היו וורודים. איך אני אמור ללבוש את זה בלי להראות כמו ילדה קטנה?? הרהרתי מתוסכל. הוצאתי חולצה וורודה כהה בגוון ארגמני (שלמזלי דמתה לאדומה) ומכנס ג'ינס ארוך בגוון וורוד-סגלגל. כאשר גמרתי להתלבש יצאתי מחדר האמבטיה לחדר ובדיוק נקרעה לי רצועה מהסנדל שהיה על רגלי. יופי! עכשיו אני גם לבוש כמו בחורה וגם יש לי רק סנדל אחד. מצליל הקריעה נפסקו הצחוקים לרגע, אך כשהביטו בי לובש סנדל אחד והשני קרוע בידי ועל פני הבעה מוזרה הם התחדשו ובגדול.
"א... אל תדאג" צחקק האחד עם התלתלים, ונראה שכל מילה עולה לא במאמץ שלא לצחוק. "דרך אגב," צחקק והתיישב על קצה המיטה הגבוהה. "אני ג'וני. בוא, נלך להשיג לך נעליים."
הלכנו במסדרון הארוך כשלפתע שמענו רעש נוראי. כמו צווחה גבוהה ומזוויעה, הקירות רעדו. רצנו מהר במסדרון לחדר הכניסה, שם פגשנו את סבי. "סבא! מה קרה?" שאל ג'וני, וסבא ענה:" אל תדאג! אלו רוחות המים. כנראה הם גילו שחטפנו את הילדים. אבל הן רחוקות מכאן, אין מה לדאוג!" חיכינו בחדר הכניסה עד שפסקה הצווחה. כאשר נגמרה הצווחה אמר לי ג'וני: "טוב, בוא נלך למצוא לך נעליים". ולסבי אמר : "סבא, איפה נאני?". "בחדר האוכל" . ענה סבי ושנינו צעדנו בחזרה למסדרון. "ג'וני?" שאלתי. "למה אתם כ"כ שונאים את רוחות המים ומאשימים אותן בכל דבר?" ג'וני גיחך. "תחשוב טוב". "אני חושב!" עניתי . "אבל אני עדיין לא מבין! הן התייחסו אלי ממש יפה!" "כן, אבל רק למראית עין". אמר ג'וני ברצינות. "יש לך מזל שהצלנו אותך, אחרת היית יודע הרבה, הבעיה היא שלא הייתה חי כדי לספר על זה". נרעדתי. "מה זאת אומרת לא הייתי חי?" "בדיוק כמו שזה נשמע. " ענה לי ג'וני. המשכנו להתקדם במסדרון הארוך עד שהגענו לקצהו. ג'וני פתח את הדלת שבקצה ואפי התמלא בריח טעים. "מממ.." אמרתי. "זה חדר האוכל?" ניחשתי. "כן," אמר ג'וני. "כאן נמצאת נאני, היא אם הבית שלנו." "אההה.." אמרתי מעורפל חושים בעודי מתענג על הריח הנפלא. "היא תביא לך נעליים". נכנסתי לחדר האוכל אחרי ג'וני. מיד עיני התמלאו בצבעים. החדר היה בצורות מתומן שכל קיר שלו היה צבוע בצבע אחר. אם מסתכלים טוב, ניתן היה לראות שהצבעים "נלחמים" בוורוד. שנראה מנסה לכסותם. במרכז החדר היה שולחן בצורת מסגרת של מתומן ועליו מפות צבעוניות. "נאני!" קרא ג'וני בקול. "אני כאן!" נשמעה קריאת תגובה מכיוון אחד הקירות. ג'וני ואני התקדמנו לכיוון הדלת שהייתה קבועה בקיר. ג'וני פתח אותה. "היי נאני!". "שלום ג'וני!" ענתה נאני. לעיני התגלה חדר די גדול שכנראה שימש כמטבח. ליד הכיור עמדה פיקמיקית שמנמנה ונחמדה למראה. "הו.. שלום!" היא אמרה כשהבחינה בי. "אני נאני. מה שמך?" פנתה אלי. עוד לפני שהספקתי לפתוח את פי אמר ג'וני :" זה לאירו. הבאנו אותו עכשיו מסלע הרוחות". "אה..." אמרה נאני, ולפתע נראתה מעט עצובה. "טוב! אני מבינה שאתה בטח רעב ו... טוב, לעכשיו אני רואה שבגדים הביאו לך. אבל נעליים... טוב, בוא ואביא לך חדשות." הסמקתי והלכתי אחריה לדלת נוספת שהייתה קבועה ליד ארון גדול. היא פתחה את הדלת ולעיני התגלה חדר גדול אפילו יותר מהמטבח ובו מדפים מלאים בבגדים בכל גווני הוורוד. התקדמתי אחרי נאני לעוד דלת שהייתה קבועה בקיר שממול והגענו לחדר מעט יותר קטן מהחדר הקודם. בחדר היו מיליוני זוגות נעליים בדגמים, בדוגמאות ובגווני וורוד שונים. "טוב... תגיד לי איזו מידה אתה בנעליים ואוביל אותך למדף המתאים." "41" אמרתי. "הו, לא!" צחקקה נאני. "אני צריכה את המידה של הנעליים שלך!" "אבל... זו המידה של הנעליים שלי!" השבתי מבולבל. "אם אתה לא יודע אז כנראה שאצטרך למדוד לך את הרגל." נאני הוליכה אותי למרכז החדר, שם היה שולחן ומספר כסאות. היא הושיבה אותי על כיסא ופתחה מגירה בשולחן. היא הוציאה ממנה חבל ארוך ועליו רשומים מספרים. היא הצמידה את החבר לרגלי בכיוונים ובצדדים שונים ולבסוף הכריזה: "אתה מידה 83!". "טוב..." לחשתי לעצמי. "אם את אומרת..." היא הובילה אותי למדף באורך של כ-5 מטרים עם נעליים. "הנה, כאן הנעליים שבמידה שלך." אמרה לי נאני. "עכשיו נשאר לך רק לבחור. הבטתי על המדף הענק וחיפשתי נעליים שנראות קצת יותר כמו של בנים מאשר כמו של בנות. "קח זוג אחד פתוח וזוג אחד סגור". אמרה לי נאני. בחרתי נעל מגף נמוך בגוון וורוד כהה וסנדלים בגוון סגול. לבשתי את הסנדלים ובידי השמאלית אחזתי את המגפיים. "יופי!" אמרה לי נאני. "עכשיו בוא ואביא לך בגדים." חזרנו לחדר הקודם ונאני הוציאה מאחד המדפים תיק גדול וריק (ורוד, כמובן.) ועליו שמי – לאירו. הופתעתי. אך כבר התרגלתי להפתעות. אז לא שאלתי. "בוא." אמרה לי נאני. הלכתי אחריה לחדר צדדי נוסף מלא בארונות עץ כבדים וגסים. נאני פתחה את אחד מהארונות ולהפתעתי, במקום שיהיה שם חלל בגודל הארון, היה שם חלל שהשתרע על כ-20 מטרים. על הקירות היו מדפים זהים למדפים שעליהם היו הנעליים רק שעל אלה היו בגדים. שמתי לב שבגדים, בהשוואה למקום – היו מעט. "בוא" אמרה לי נאני שוב והוליכה אותי למדף ועליו חולצות קצרות שהיה בתחילת החדר. "אתה זוכר את הדרך, נכון?" שאלה נאני ובלי לחכות לתשובה אמרה:" טוב, תמלא את התיק שלך במה שאתה צריך. אני חוזרת למשרד – ויצאה. הסתובבתי בחדר ומדי פעם לקחתי חולצה, פיג'מה , גופיה או מכנס. לאחר שמילאתי את תיקי בבגדים יצאתי החוצה מה "ארון" וכמעט נפלתי לאחור כשמאחורי דלת הארון עמד ג'וני שאחז בידו שקית עם אוכל מנאני. "מ.. מה אתה עושה פה?" גמגמתי, וג'וני צחק. "כמה זמן לוקח לך לבחור בגדים?! ממש כמו בחורה!" גיחך ואני הסמקתי בצבע יותר עז מחולצתו של ג'וני. "תירגע!" גיחך ג'וני. "נאני אמרה לי לעבור איתך בין הארונות. "אמר והוביל אותי לארון השני שבו היו חגורות וכובעים. החדר היה קטן מעט יותר מהקודם. בחרתי לי 2 חגורות ו-3 כובעי מצחייה וג'וני כמעט וגרר אותי לארון השלישי בו היו גרביים וכן הלאה.. לבסוף (אחרי הארון ה -7 ואחרי שכבר כמעט נתלשו לי הידיים מרוב גרירות..) יצאנו וג'וני הוביל אותי במבוך של דלתות, ארונות ומסדרונות עד שהגענו למשרד של נאני. "זזנו, נאני." אמר ג'וני וגרר אותי שוב דרך הדלת וכל שהספקתי להגיד היה : "אממ... תודה!" לפני שכבר הייתי שוב בחדר וג'וני כמעט השליך אותי לעבר הארון שבדרך פלא גם עליו הופיע שמי. פתחתי את התיק ורוקנתי אותו לתוך הארון ועליתי על מיטתי משפשף את ידי הכואבת.
במיטה שראשה היה צמוד לראש המיטה שלי ישב עוד בחור עם עיניים כהות, כמעט שחורות ושיער באותו הצבע. הוא היה יפה תואר ולא התפלאתי שרגע אחרי זה שמעתי מהקיר הסמוך לחשושים וצחקוקים של בנות שלמיטב הבנתי קראו בשמו. – אלגו. מהצד השני של מיטתי הייתה מיטה ריקה, אך במיטה שמתחתיה ישב נער שנראה בגילו של אחי. הוא היה נמוך מאוד בערך בגובה מטר 50. שערו היה דליל מאוד בצבע כל כך בהיר שהיה כמעט נדמה שהוא לבן. כשהוא ראה שאני בוהה בו הוא חייך אלי ואמר: "הי! אני תיאדור." התעוררתי מהרהורי והשבתי לו חיוך. נשכבתי על מיטתי בעודי מקשיב לצחוקי חברי ובלי משים – נרדמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים מהמם!! just me!-Doritoss(;
-
לפני 14 שנים ו-5 חודשים כנסו כנסו... Mira
הי,
מה עם המשך לסיפור,פרק 3. הוא כל כך יפה ומותח, מחכה בכיליון עיניים. מירה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-5 חודשים יש המשך לשון קסם
יש כבר גם פרקים רביעי וחמישי, והשלישי היה על המחשב שלי אבל המחשב נהרס... אני צריכה להקליד אותו מחדש...:(
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-5 חודשים כנסו כנסו... Mira
כשיהיה לך פנאי תקלידי אותו ואשמח לקבל את שלושת הפרקים. את נורא מוכשרת.
תודה מירה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים כנסו כנסו... Mira
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים תודה רבה לשון קסם (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים אהבתי. סטילבל
חוץ מהקטע של ההרבה יותר מדי ורוד.
את אוהבת ורוד, הא?
ודרך אגב, יש שגיאות כתיב פה ושם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים כנסו כנסו... לשון קסם
האמת היא שלא כל כך. פשוט בתחילת הסיפור חיפשתי צבע שיבלוט חזק על רקע המים.. וזה נשאר..:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
