פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2373 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים לאירו - פרק ראשון לשון קסם
פתח דבר
בוקר. הלכתי לים. התיישבתי על החול וראיתי את אדוות המים הקלות עולות ויורדות, דימיתי בראשי את האדוות גדלות וגדלות עד שהן מכסות את כל העולם . ואז ראיתי את זה. זה הבריק לרגע במים. מן ורוד זוהר שנע במהירות. הופיע לשנייה מעל המים ונעלם.. התקדמתי לעבר המים- והנה לא שמתי לב והמים הגיעו כבר מעל ברכיי. הייתי במרחק של כ-10 צעדים מהמקום שבו הופיע הצבע הוורוד. ואז הרגשתי לפיתה חזקה במפרק כף רגלי-ואז משיכה. נפלתי. כל שהספקתי לראות היה את אותו הוורוד עובר במהירות מעלי, ואז- שחור.
פרק ראשון
אור חזק סנוור את עיני. פקחתי את עיני מנומנם וניסיתי להתיישב אך משהוא כבל את ידי ורגלי למשטח שעליו שכבתי. הבטתי סביבי וגיליתי שאני נמצא בתוך חדר קטן מזכוכית. מעלי בהק אור לבן. מצמצתי וניסיתי לראות מעבר לקירות, זה היה קצת קשה, כי מעבר לקירות היה חשוך. הצלחתי לראות שחדר הזכוכית נמצא במרכז חדר גדול ועגול ושמסביב לחדר ישבו אנשים – האמנם אנשים? מאחורי ראשי עמדו מספר אנשים שהתלחשו. כאשר ראו שאני ער השתררה דממה. אחד מהאנשים שעמד מאחורי ראשי הקיף את החדר. הוא פתח את הדלת ומים נכנסו פנימה בגל עצום, אך כאשר הרים את ידו נעצרה תנועת המים. הוא כיוון את כף ידו לאחור והמים יצאו מהחדר והדלת נסגרה. הבטתי באיש. כעת ראיתי שהוא כלל לא איש. הוא היה בגובה של כמטר וחצי, רזה וקירח. המוזר בו היה שכל בגדיו היו ורודים, אך זה היה כאין וכאפס לעומת עיניו שבהקו בצבע ורוד בהיר וזרחני.
נבהלתי. הוא התקרב אלי ונעצר בקצה השולחן שעליו שכבתי. הוא הביט בעיני ואמר משהו. היה לו קול בס עמוק, לא אנושי, כמו שירה. הוא המשיך לדבר, אך לא הבנתי מילה מדבריו. לפתע הוא עצר משתף דיבורו והוא הביט בי. הבנתי שכנראה הוא רוצה תשובה. "אה..." ניסיתי. זיק של הבנה עלה על פניו. הוא צעק עוד מילה ומאחד השולחנות שעמדו בחדר הגדול התקרבה עוד דמות. הדלת נפתחה, אבל הפעם, במקום שיזרמו המים בעוצמה, טיפות קטנות של מים ריחפו סביב הדמות שנכנסה ובהנפת יד קטנה יצאו החוצה ושוב נסגרה הדלת. הדמות התקרבה ונכנסה לאור. ליבי התחיל לדפוק. מולי עמדה נערה צעירה שהייתה קטנה ממני אולי במעט. היא לבשה חולצת קפוצ'ון קצרה וחצאית קצרה וורודה. עיניה היו בצבע ורוד כהה ומעט ארגמני. שערה הגיע עד אמצע גבה והיה ורוד כהה וגלי ובלט על עורה החיוור. היא התקרבה לבעל העיניים הזרחניות והוא לחש לה כמה מילים ויצא. נשארנו לבד בחדר הזכוכית. שמעתי טריקות דלת וראיתי שכל האנשים שהיו בחדר החיצוני יצאו. עכשיו היינו רק שנינו לבד. "שלום" היא אמרה לי. קולה לא היה גבוה ולא היה נמוך, הוא היה מושלם. הוא נשמע כשירה המופלאה ביותר. "קוראים לי מיה. שזה נקבה". "ה..ה..היי" גמגמתי. "קוראים לי.." באותו הרגע הבחנתי שאיני זוכר דבר מלפני שהתעוררתי. "השם שלי הוא.." ניסיתי שוב, אך לא נזכרתי. "אל תדאג" אמרה לי. "אמרו לי שזה וודאי מה שיקרה. אז ככה, קוראים לך לאירו, פירוש שמך בשפתנו הוא מים ורודים. אתה יכול לשבת." אמרה. אך מיד קפאה לרגע כשראתה שאני כבול..
היא נגעה בכל אחד ואחד ממפרקי. נרעדתי. לידיה היה מגע חם וקר יחד. כאשר נגעה בכל מפרק ומפרק קשור השתחררו הקשרים. "עכשיו תתיישב." התיישבתי." שוב, שמך הוא לאירו, נולדת בעיירת המים ווילבה לפני 15 שנים. כשהיית בן שנתיים נלכדת ברשת דיג והגעת לחוף. בת אדם מצאה אותך וגידלה אותך בחשאי עד שהיית בן חמש. בגיל חמש נמסרת לאימוץ למשפחתך הנוכחית ומאז אתה גר שם." "אה.. תסלחי לי" אמרתי. "אבל.. מה אתם בדיוק?" "מה אנחנו, לאירו, אתה אחד מאתנו. " אמרה. "טוב.. אז מה אנחנו?" שאלתי. "אנחנו פיקמיקים. אתה נולדת פיקמיק ואני נולדתי פיקמיקית." "רגע," אמרתי. "אם אני אחד מכם, מדוע איני ורוד?" שאלתי. "כתוצאה מחשיפה לשמש עינינו ושערנו שחורים. אך כהיחשפות ללאירו הם נהיים ורודים." ענתה לי. "אבל בכל זאת", אמרתי. "למה איני ורוד עכשיו?" "אתה בטוח?" שאלה אותי. "כי אני רואה מולי פיקמיק ורוד בהחלט!" הבטתי בה במבט שואל כאילו הייתה משוגעת. "לך ותראה". אמרה , והצביעה על אחת הזכוכיות. הלכתי וראיתי את השתקפותי. נפלטה מפי נשיפה מהירה ומופתעת. שערי השחור שתמיד עמד למרות כל המאמצים, היה עכשיו ורוד בהיר, עדין, כמו פרח. לעיני היה את אותו הצבע- צבע נעים, אבל וורוד! שמעתי אותה מגחכת מאחורי כשראתה את תגובתי. "אל תדאג," אמרה "אתה תתרגל" ענתה לי ולא הצליחה להעלים חיוך ופרץ צחוק קצרצר. הסמקתי. הנה אני עכשיו צבוע בוורוד ומשמש כליצן לילדה. "רגע..." אמרתי. "יש לי עוד שאלה. למה אתם מתחת למים בכלל?" "אנחנו, לאירו. אתה אחד מאתנו!" "טוב, אז למה אנחנו מתחת למים?" שאלתי ברוגז. "פשוט מאוד!" אמרה, ואז קדרו פניה. "טוב... למעשה זה לא פשוט בכלל! אנחנו מתחת למים כבר כמה מיליוני שנים. יש מספרים שהוטלה על אבות אבותינו קללה, יש אומרים כישפו את עצמם שיהפכו לפיקמיקים ויש אומרים שהם סתם באו למים ונהפכו לכאלה. כל המושבה וכל עולם המים מכיר אותך, אתה היחיד שהצליח לצאת ולהישאר בחיים." היא לחשה עוד מילה שלא הצלחתי לשמוע וראיתי דמעה על לחייה. א.. את בוכה?" שאלתי. "ל.. ללא" ענתה לי ומיהרה למחות את הדמעה בגב כף ידה. אך ברגע כבר הופיעה שם דמעה חדשה. ניגבתי אותה באצבעי והבטתי בפניה. "אתה בטח שואל את עצמך אם אמרתי שאנחנו לא יכולים לחיות מחוץ למים-אז איך אני חיה עכשיו". הנהנתי קלות בראשי. האמת היא שמרוב ממידע אפילו לא חשבתי על זה. "הסיבה היא שכאשר אתה יצאת מן המים כשהיית בן שנתיים, אני הייתי אז בת שנה. אז הורי החליטו לנסות להוציא אותי גם, אז... מסתבר שאני לא הייתי כמוך.." "את...מתה?" שאלתי וצמרמורת חלפה בעורפי. "אני סוג של רוח רפאים. משהו כמו רוח מים. בשפתנו קוראים לי צ'ינצ'ה. כאשר מתתי הסתובבתי בעולם שלמעלה ולמדתי דברים רבים, כולל שפות רבות. לכן אני כ"כ חשובה כאן. אני היחידה שיודעת עוד שפה פרט לשפת אמי. אבל.. בכל זאת, אני לא בחיים. אני לא נושמת, לאוכלת ולא שותה." לא שמתי לב, אבל לפתע היא נגבה דמעה מלחיי. "רגע..." אמרתי. "אבל מה עם מי שהיה כאן קודם? גם הוא צ'ינצ'ונצ'י?" "צ'ינצ'ה" ענתה לי מיה וצחקה ובליבי שמחתי. "לא, הוא הפיקמיק הזקן ביתר, הוא מהמייסדים. הוא יכול לחיות מחוץ למים, אבל הוא לא רוצה." אמרה לי.
"טוב.." היא נעמדה והתקדמה לכיוון הדלת. "בוא נצא!" "רגע!!!" עצרתי בעדה. "אני... לא יודע לנשום במים.." "הו.. אל תדאג. נשימה אחת ואתה תתרגל." היא פתחה את הדלת. הפעם המים זרמו פנימה בעוצמה ותוך רגע התמלא החדרון במים.
סתמתי בידי את אפי ופי וסירבתי לנשום. המים כיסו אותנו לגמרי. נבהלתי. זהו, אני מת! מת! פשוט מת! הרגשתי סחרחורת אך המשכתי לסרב לנשום. הרגשתי זמזומים בראשי, נחנקתי.. ואז מיה התקרבה אלי וניסתה להזיז את ידי. הדפתי אותה לאחור בעודי נחנק.
הפעם היא הצליחה להוריד את ידי מפי והנשימה אותי. בהתחלה המים שזרמו לריאותי חנקו אותי. התמלאתי זעם על מיה. השתעלתי ובן רגע נפסקו הזמזומים בראשי. הרגשתי טוב. הרגשתי קליל במים, כאילו יכולתי לרחף. "וווף!" נשמתי ברווחה. לעומת האוויר, את המים ממש הרגשתי זורמים בתוכי. זאת הייתה הרגשה נעימה. קפצתי קפיצה במקום. במקום לקפוץ כ-40 ס"מ קפצתי כמטר וחצי. "וואו!" נפלט מפי. מיה צחקקה וקפצה לגובה של כ-2 מטרים ויתר. ניסיתי שוב ושוב, אך לא הצלחתי לקפוץ כמוה. "תתאמן, תשתפר" אמרה מיה. "כן, שיהיה ". אמרתי סמוק מן המאמץ. "בוא," אמרה לי כשיצאנו חוצה. "נלך לטייל". הלכתי אחריה (יותר נכון – קפצתי) ואז בעודי קופץ נזכרתי. "אה... מיה?" "כן לאירו?" "איך... איך הגעתי לכאן?" "ששש... לא כאן, לא עכשיו" ענתה "אבל..." "לא!" ענתה בתוקף. "זה לא הזמן וזה לא המקום". לחשה לי בעצבנות. השתתקתי והרהרתי בעברי. ניסיתי להיזכר-אבל כלום! לאחר זמן מה התייאשתי. "מיה?" "כן?" "לאן אנחנו הולכים?" הבטתי סביבי, רק חול וחול, כמו חוף ים, רק מתחת למים. "אל תדאג" אמרה לי. "בקרוב נגיע". ונכון. כעבור רגע ראיתי מולי כ-150 בקתות ירוקות. "וואו" לחשתי.
התקרבתי לאחד הבתים ונגעתי באחד מקירותיו. הוא היה עשוי צמח כלשהו. אולי אצות. מסביב ראיתי תינוקות וילדים רצים וצוחקים. ראיתי פיקמיקית זקנה יושבת על כיסא נדנדה בגינת צמחי מים וסורגת סוודר ורוד.
הרחתי ריח של אוכל. ריח מוכר, אבל זר. מיה חייכה ואמרה לי: "בוא, לאירו! ניכנס לכאן!" נכנסנו לבית עם ריח נעים. חדר הכניסה היה קטן ומסודר והיו בו כ-3 כדי פרחים.
"אמא?" שאלה מיה. "אני פה, מתוקה!" מיה לקחה את ידי בידה והציגה אותי בפני אמה: "אמא, תכירי, זה לאירו" פנה של אמא של מיה אורו. "שלום לאירו" פנתה אלי בחיוך נעים ."אני לינדה, אמא שלמיה. אבל בבקשה ממך, קרא לי אמא". "כן, אמא" עניתי צייתן. "יופי. עכשיו תגיד לי, אתה רעב?" לרגע ראיתי צל עובר על פניה של מיה. אבל במהירות שבה הופיע כך גם נעלם. "כן, אמא. לאירו מאוד רעב!" אמרה מיה. הלכנו למטבח ואמא לינדה הגישה לי צלחת גדולה עם מזון מוזר בצבע צהוב שצורתו כשל דלעת. "אמ... מה זה?" שאלתי. "זה מעדן הבטינצ'ה המיוחד שלי!" ענתה אמא לינדה בגאווה. "זה המאכל האחרון שאכלתי, אז אני זוכרת היטב – לא כדאי לך לאכול מזה!" לחשה לי מיה. אכלתי בשביל הנימוס מספר כפות. ומאחר וכמו שאמרה מיה ולאוכל היה טעם איום (חמוץ מאוד, מר וחריף) אמרתי ששבעתי. אמא קלרה נאנחה ואמרה: "חבל, דווקא הכנתי קינוח!" חיכיתי לעצתה של מיה ומשזו לא הגיעה החלטתי להסתכן "אשמח לטעום!" אמרתי. אמא קלרה הגישה לי צלוחית קטנה (לפחות זה לא הרבה..) ובתוכה דבר לבן שנראה כמו קצפת. טעמתי. היה לזה טעם של מרשמלו ושוקולד ועוד משהו. זהיה טעים. "מממממ.." אמרתי. "זה ממש מעולה! מה זה?" "זה לונצ'ו" אמרה לי אמא לינדה. "זה המאכל הנפוץ ביותר בממלכת פיקמיקיה!" "טוב, תודה!!" אמרתי. מיה לקחה את ידי בידה, נשקה את אמה ויצאנו החוצה. שמתי לב שכאשר נכנסנו ללב העיר ילדים רבים רצו לכיוון מיה וניסו לחבקה. מיה צחקקה, אך בן רגע התקרבו אימהות לחוצות בריצה והרחיקו את ילדיהם המאוכזבים ממיה. שוב ראיתי את אותו הצל עובר על פניה שלמיה. "מיה?" שאלתי "למה האימהות הרחיקו ממך את הילדים?" בדיוק הגענו לחורשה (לדעתי זה נראה יותר כמו יער) שבקצה העיירה. "זה... זה פשוט ש..." גמגמה מיה ונפלה בוכייה לזרועותיי. נבהלתי. מעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. נערה בגילי מתפרקת ובוכה והכל – נעשה עלי. הרמתי את ידי וליטפתי את ראשה לאט לאט. "זה... זה.. הן..ה..ה.." "די" אמרתי למיה. "כלום לא קרה.." "כן קרה!" בכתה מיה. "הן מרחיקות את הילדים ממני כי הן..הן.." "מה הן?" שאלתי אותה "הן... מפחדות!" "מפחדות?!" הזדעזעתי. "ממי? ממך?!?" "כ... כן" אמרה מיה. "בגלל שאני רוח מים. האגדה מספרת שרוחות מים הופיעו בתחילת ייסוד המושבה וחטפו ילדים." "מה?!" הזדעזעתי שוב. "אבל זה היה מזמן!" "נכון," אמרה מיה כשוקלת כל מילה "אבל מאז לא הופיעה אף רוח מים. אני הראשונה שהופיעה מזה מיליוני שנים" התייפחה "ובגלל זה כולם מאמינים לאמונות הטפלות האלו, כי לא הגיעו רוחות שיפריחו את השמועות." לפתע מיה פלטה צעקה כאב נוראה שהרעידה אותי. צעקה לא אנושית, לא מציאותית. הרגשתי הדים סביב ונראה כאילו היער נע לצלילי הזעקה. לבי וגופי נרעדו וחשתי שעוד רגע, והנה, אני בוכה איתה. הרגשתי ממש שהאדמה רועדת תחתיי. נפלתי וראיתי הכל מטושטש. זעקת הכאב נמשכה ונמשכה , נשכבתי על גבי כהה חושים. הרגשתי שאני נגרר, אך הזעקה כמו שאבה ממני את כל כוחותיי ולא היה בידי כדי להביט מי גורר אותי. לאחר כרגע, כשעה, כדקה, כשנה, כשנייה – כבר איבדתי תחושת זמן. הונפתי לאוויר והרגשתי שאני תלוי על מישהו. ניסיתי לפקוח את עיני – אך העייפות גברה עלי ונרדמתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-9 חודשים ממש יפה! מגדת העתידות
מאוד אהבתי, אבל יש משהו בכתיבה שלך שמפריע לי... לא יודעת מה זה...
חוץ מזה הסיפור מאוד מאוד טוב
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 14 שנים ו-4 חודשים שיהיה בהצלחה עם הסיפור כן ירבו ותודה חני (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים זה כל כך יפה! ליילק
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים ווואווו סטילבל
-
לפני 14 שנים ו-7 חודשים כנסו כנסו... Mira
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים ההמשך כבר באתר:)) לשון קסם (ל"ת)
-
-
