אני יושבת.
בוהה, ומנסה להתעלם מהרעב המציק המכרסם בבטני.
קראתי כבר במשך שעות, עברתי בפעם העשרים על כל הספרים שלי.
ויש לי איזו תחושה, אולי זה סתם, הדמיון הפרוע שלי, כמו שתמיד אמרו לי "יש לך פנטזיה לא נורמאלית".
אבל התחושה הזו..., כל כך מוזרה.
אין לי דרך לתאר אותה, אולי אני משתגעת מהצמא
כן, אני חושבת שזה מה שקרה
שלפתי ספר נוסף ממדף הספרים שמולו עמדתי כעשר דקות
בחנתי את הספר בידיעה שאני אקרא אותו, הספר המסוים נקרא כבר עשרות פעמים
גנחתי בשקט בעודי נשכבת על הכרית ופותחת את הספר בעמוד הראשון
אחרי חצי שעה שמתי לב שאני עדיין בעמוד השני, מבטי חולף על אותה שורה
אין מחשב, טלוויזיה אסורה, בטח שלא מוזיקה
אפילו אין כוח ללכת אל אנשים ומכרים כדי להעביר את הזמן
ובית הכנסת?
ברגע זה, הבית שקט ואני בקושי מסוגלת ללכת עשרה צעדים מבלי שאאלץ להיתמך במשהו
אני יודעת מה אני אמורה לעשות
אבל לא עושה
אני צריכה להתחנן לסליחה, למחילה
אבל אני לא מסוגלת, אני לא יודעת למה
כמה דקות לפני שאבי יצא לבית הכנסת לתפילת נעילה הוא קרא לי
"זה הזמן, הזמן בו הגוף חלש ביותר, זה הרגע שבו כל אדם מבקש סליחה מהלב, מעמוק בפנים, בוכה עם עצמו ומבקש סליחה מה'"
פניתי לקחת סידור, ידעתי שלא אוכל להתרכז
"לא" אבי עצר אותי "כאן, ברגעים האלה, זה רק את וה'"
ובמילים אלה פנה ויצא כשטליתו תחת בית שחיו וסידורו בידו
בהיתי בדלת הסגורה למשך כמה שניות ואז פניתי לחדרי
מה זה השטויות האלה?, איך אני אמורה להתרכז?
ישבתי כמה דקות ליד השולחן ואז הכל פרץ ממני
התחלתי לבכות, פתאום הבנתי
בכיתי בבקשה ובחרטה אמיתית, התייפחתי אל תוך שרוול חולצתי, רק עכשיו הבנתי מה הכוונה בחרטה אמיתית
חשבתי על כל מעשי
על אי הכוונה שלי בתפילות
על הרכילות
על הפצעים הכואבים מהעבר מהעבר
על מה שפגעתי באנשים
לאחר זמן מה התחלתי להרגע כשמדי פעם מחשבה חולפת מוציאה דמעות מעיני
בחוץ החל להחשיך
באורו האחרון של היום הבטתי במראה
"אני מתחננת" לחשתי "לסליחתך"
כשהבטתי לעבר התקרה חשתי מן השלמה
יצאתי לגינה, לנשום את האוויר הקריר של הערב
הצמחים הירוקים נראו כמעט כאילו הם מדברים אלי
הסתכלתי על הוואדי, על הכפרים הערביים, על השמיים השחורים שכוכב ראשון נצנץ עליהם
חשתי מין "קליק" בלב, כאילו משהו נסגר
נכנסתי והעפתי מבט לעבר השעון
יום הכיפורים יצא
חילוניים ודתיים, יהודים וגויים, חיות ובני אדם
כולם קיבלו ישועה
יהיו כאלה שימותו
ויכפרו על כך בעולם הבא
אבל על כולם, חס אל רחום וחנון
הסתכלתי מעד לחלון בעודי לוגמת מים
חייכתי לעצמי בשקט
שנה חדשה, הזדמנות שניה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
