ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום ראשון, 13 בספטמבר, 2020
ע"י יוֹסֵף
ע"י יוֹסֵף
הזמן, שנות התשעים, ביל קלינטון הנשיא, רגע לפני מהפכת האינטרנט והתקשורת, הרב-תרבותיות מתחילה לתפוס תאוצה. המקום, עיירה מטופחת, שבעה ומהונדסת באוהיו, מתוכננת להפליא, רחובות מפותלים למנוע נסיעה מהירה, בתי ספר ממוקמים באופן שילדים לא יאלצו לחצות כביש ראשי, ואכיפה על גובה הדשא בחזית הבתים. המוטו של העיר: "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות". הדמויות, שתי משפחות הופכיות וארכיטיפיות. האחת משפחת ריצ'רדסון המבוססת, הוותיקה והחומרנית, על זוג ההורים וארבעת ילדיהם, ולעומתה מיה וורן האומנית החד-הורית, דלת האמצעים ובתה פרל, מעין נוודים השוכרים את הבית הנוסף של הריצ'רדסונים.
הסיפור מתחיל בסופו – שריפה המכלה את ביתם הנאה של הריצ'רדסונים, ומשם חוזר שנה לאחור, ליום שבו מגיעים מיה ופרל לעיירה ומתאר את שרשרת האירועים שהביאו לנקודת הפתיחה.
הכתיבה קולחת, והספר מהנה כספר הפוגה, ולא נמרח יותר מידי. הוא עוסק במתחים הברורים בין כלוב הזהב החומרני לבין הרוח וליצירה, בין חיים קטנים וחסרי מעוף אך מרופדים היטב, לבין חיי דחק של האומן החי את החיים עצמם, בין סדר ותכנון מדוקדק לחירות וספונטניות, בין סוגים שונים של משפחות, אמהוּת והורוּת, ובעיקר במשמעות הבחירות שהדמויות בוחרות או בחרו בעבר וההשפעה שלהם על מהלך חייהם.
במהלך הספר, כצפוי, הכבשה השחורה בבית ריצ'רדסון – איזי, מוצאת בית חם אצל מיה, ואילו פרל שצמאה לשייכות ולקביעות מוצאת את עצמה נמשכת לבית הנוצץ והמסודר של הריצ'רדסונים. וכך, כאשר ברקע קו עלילה נוסף של תינוקת שננטשה על ידי אישה ממוצא סיני ונמצאת בתהליכי אימוץ אצל חברתה הטובה של אלנה ריצ'רסון, מבוקשת לפתע מחדש על ידי האם וגוררת משפט מתוקשר, והמתחים בין שתי הנשים גואים עד לסיום המתבקש.
הספר היה רב-מכר היסטרי בארה"ב, ואני מבין שגם יצא כמיני סדרה, אך בעיני קשה לומר שמדובר בספר מופת. אחרי הכל זו ספרות אמריקאית פופולרית קלאסית, עם דרמטיזציה "סוחטת-דמעות" ודיכוטמיה מוגזמת, ואף שיש נסיון-מה להציג את הדמויות כעגולות, זה לא ממש מרגיש אמין. הדמויות לא סוחפות, ולא הרגשתי שנבנה איזה קשר אינטימי חם ולופת עם הקורא. הספר לא משחרר קריאת התפעלות בסיומו, אבל גם לא אנחת רווחה. הבנתם את הרעיון, הוא לא משעמם אבל גם לא מחסיר פעימה, ובסך הכל ספר נחמד להעביר איתו כמה שעות קריאה קלילות.
28 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
תודה פאלפ!
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
סקירה טובה.
|
|
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
עמיחי וחני חן חן,
אין לי שום דבר נגד הספר, ואני אשמח אם הסקירה שלי תביא אתכם לקרוא. אשמח לשמוע תובנות.
|
|
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
תודה פואנטה:)
אחד הטובים, בלי ספק..
|
|
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
יעל, גם לי הספיק הספר הזה...
|
|
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
ראובן,
זו בדיוק המציאות המתוארת בספר..
|
|
יוֹסֵף
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
תודה לכולם.
מחשבות, אם זה כך, אז ברח מהספר הזה. אם כי יש כאלו שלא יראו בו ספר הפוגה בהכרח.. הכל יחסי..
|
|
חני
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
תודה על הסקירה יוסף
לי נשמע ספר טוב.
הרי כבני אדם אחנו תמיד מתנדנדים בין החומר לרוח. שנה טובה שתהיה. |
|
עמיחי
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
תודה, יוסף.
נשמע לא רע בכלל. |
|
פואנטה℗
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
ספרים רבים (וגם המציאות עצמה) סובלים לאחרונה מדיכוטומיה מוגזמת.
נזכרתי בסיפור של מאיר אריאל על הדשא של השכן ואיך זה נגמר. קח לך 7 דקות הפוגה מהטירוף שמסביב ותיהנה: https://www.youtube.com/watch?v=e0fwYLSBxOY |
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
קראתי את ספרה הקודם ולא התפעמתי.
|
|
ראובן
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
במוסגר, יש חוקים מקומיים מוזרים בארצות הברית.
כולל גובה הדשא המותר. ויש סנקציות על הפרה. זה בא ממקום של בית/חצר מוזנחת משפיעים על הסביבה. |
|
מורי
(לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
כשאני קורא ספר הפוגה, אני סובל מכל רגע. נמנע מהם כמו מאש.
|
28 הקוראים שאהבו את הביקורת