“האנושות ניצבת על פי תהום. כך מנבאים לנו רבים וכך ניבאו מיטב הסופרים והפילוסופים שנים רבות. דיסטופיות קלאסיות קודרות כמו 1984, פרנהייט 452, עולם חדש מופלא ניסו להמחיש לנו דרך כתביהם כיצד יראה עולם שכזה שהטכנולוגיה שולטת על הבריות וכל תכליתה למנוע מאיתנו זכויות שכיום נראות לנו כה טריוואליות ובלתי ניתנות ללקיחה: הזכות לפרטיות, חופש הביטוי, דמוקרטיה.
במשך שנים רבות הסופרים הללו, בעזרת כוחם הספרותי ומוחם החריף והמושחז כחודה של סכין ניסו להציג בפנינו מה יקרה כאשר הטכנולוגיה, אותה טכנולוגיה שהאדם בנה, הרכיב במו-ידיו, תבגוד בו, או לסירוגין, באופן אירוני וגרוטסקי, האדם יאבד את יכולת החשיבה העצמאית שלו ויאפשר למכונה לטמטם את מוחו. לסממו בסיסמאות ובדרך חיים אפרורית עד כלות.
מבחינה זו, הספר הזה אינו שונה מקודמיו. אולם, הספר מצליח לחדש לי לא מעט מהבחינה הזאת שהוא מתמקד בדבר מה שקודמיו, לפחות מאלה הידועים לי, לא עלה בדעתם לעשות: לתאר מה קורה כאשר המכונה שהאדם בנה, שהקדיש לה מעמל יומו, נעצרת. מה יקרה בעולם שכזה שאבני היסוד של האנושות תלויים במכונה אחת? ניחשתם? העולם יתפרק. יתפרק לפירורים אבקתיים.
סיפורנו מתחיל בשיחה בין אם לבנה. שיחה אשר מתנהלת באמצעות מסכים. הבן מספר לאימו על דבר מה חריג שעשה ועקב כך הוא מבקשה לסור לביתו. בתחילה, האם מסרבת שכן היא לא יוצאת מחדרה כמעט אף פעם אך משתעקש הבן היא נעתרת, בלית ברירה,להפצרתו.
העולם בו השניים חיים הוא עולם עתידני. בעולם זה שולטת מכונה שאחראית לכול: על האוויר המלאכותי אותו נושמים בני האדם, למוסיקה שהם שומעים, להרצאות הבנאליות שהם מעבירים, למקלחות, לשירותים, פשוט לכול. כל בני האדם הללו משתכנים מתחת לפני האדמה ומקיימים את חייהם הפשוטים בתוך חדריהם. כל הנעשה נעשה אך ורק בחדר. בשביל מה לצאת כאשר המכונה דואגת לך לכל צורכייך האישיים?
הבן של אותה אישה ששמה הוא ושתי הוא מרדן. הוא מתנגד לספר החוקים של המכונה שהוא עבורם תורה מסיני. הוא מספר לאם כיצד הוא העז לצאת אל העולם החיצון שממוקם מעל האדמה במסגרת הביקור היומי שמוקצב לכל אדם החפץ בכך, אך ההבדל הוא, שהוא שוהה יותר זמן והוא מנסה לעשות דבר מה שנוגד לחלוטין את החוקים החלים בעולמם.
האם מבוהלת עד עמקי נשמתה מדברי ההבל שמלהג בה ולכן כמגננה, על מנת להגן על הידוע לה, על הקרקע הבטוחה עליה היא צועדת, היא שופכת את זעמה הרב על בנה, על עצם היותו חקרן, מרדן, הססן שתוחב אפו בעניינים לא לו וצופה לו עתיד בלתי מזהיר בעליל. הרי המכונה מספקת כל הדרוש להם, מדוע להתעמק מעבר לרצוי ולמצוי? מעבר למה שביכולתה של המכונה לאפשר? מדוע לרצות יותר? מהו יצר הסקרנות הזה שהוא לוקה בו? ועם זאת, האם מתרצה ומסכימה לבקר את בנה על אף חששותיה הרבות מן המתחולל במוחו. מן החדשנות הפרועה שבאמירותיו.
הספר מחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון מתאר את מסעה של האם אל מקום מגוריו של בנה אשר נמצא בקצהו השני של כדור הארץ, וכרוכה ביציאה מתוך המעטפת הטכנולוגית מעוטרת המסכים אליה הורגלה כל ימי חייה. חלקו השני של הספר מגלגל בפנינו את סיפורו של בנה באריכות והחלק השלישי את התדרדרותה של המכונה. המכונה מתחילה להציג כשלים ותקלות. תקלות שבתחילה עוברות מעל לראשם של התושבים אבל עם הזמן הן מתגברות למימדים שלא ניתן להעלים מהם עין עד התבוסה המרה והסופית. התבוסה הבלתי נמנעת.
לטעמי, שלושת החלקים היו מעניינים מאוד ותקפים לימינו אנו אף על פי שהספר נכתב לפני 150 שנה. הספר הוא נבואי וניבא את ההתחדשות הטכנולוגית ועידן המסכים של היום. חוסר תקשורת בסיסי ואנושי הוחלף לטובת תכתובת דרך מסכים, האדם תולה את עתידו בטכנולוגיה וכמובן השאלה המתבקשת מבליחה לה: מה יקרה אם אותה טכנולוגיה תשבוק חיים?
בהחלט ניתן לראות מהנבואה הקודרת ניצנים כבר עכשיו: הפאלפון שובק חיים והנער מתחיל לבכות ולהשתגע כי כל עולמו נמצא במכשיר הקטן הזה. אנשים יושבים אחד עם השני אבל עינם מרצדת כל שבריר שניה אל עבר המכשיר המוחזק בידם.
הספר הוא פשוט השקפה מוגזמת לחיים העכשוויים והעתידיים שלנו לאור צמיחתם הבלתי מבוקרת של האמצעים הטכנולוגיים.
אולם, במחשבה שניה, האם זו אכן השקפה מוגזמת או שמא מדובר בשרטוט נאמן ומבחיל של העתיד לבוא? העתיד ליפול על ראשנו? ובכן, החלטה זו נתונה לשיקול דעתכם הבלעדי.
אקטואליות ספרותית בוערת עד לשד עצמותנו שמתחילה באיטיות מזדחלת, ומתהווה אט אט לכדי ממשות מוחשית בעלת משקל ונוכחות אך בו- בעת עודנה מעורפלת, מנומקת למחצה, ובסופו של דבר, התמונה מתבהרת, סמוך לסופה של היצירה שהיא גם חותם הדמים, שקובע, ללא כחל וסרק, באופן ישיר, נעדר צבע וחלול את עובדת קיומה המעציבה של המכונה ואת הכאוס שלאחר עצירתה. כאוס שריח המוות אופף אותו ואת הקורא גם יחד, הקורא שמחלחלת בו ההכרה אודות מימדי הנזק בעמוד האחרון. ריח שמדגיש לקורא את וודאות הדבר שאנו לא רחוקים מן היום ההוא שבו נשכח את כל שלמדנו ואגרנו ונשים מבטחנו במכונה שנוכחותה תשרת נאמנה את הביטוי: הגולם קם על יוצרו.
אין לראות בספר זה דיסטופיה בדיונית מעוררת פלצות החורגת מן המציאות, אם כי אזהרה הגובלת בנבואת זעם שעלולה להתממש אם לא נסוג מספר צעדים אחורנית ונחשב מסלול מחדש.”
