ביקורת ספרותית על המכונה נעצרת מאת א.מ. פורסטר
ספר בסדר

---

הספר הזה הוא קצת כמו תרשים ראשוני יפהפה, מדויק, מלא פוטנציאל ומורכב של ציור. אבל הצייר לעולם לא מגיע למלא את זה בצבעים אלא מפרסם אותו כפי שהוא.

לספר הזה, שנכתב ב1909, יש רעיונות מרתקים ומבט די מזעזע בנכונות שלו על החברה המודרנית.
הוא מתאר עולם שבו "המכונה" עונה על כל הצרכים של האנושות, ובני האדם חיים בחדרים מבודדים מתחת לפני האדמה, בלי מגע פיזי עם אנשים אחרים, בלי קשרים רגשיים עמוקים ועם גירויים וקשר אנושי מרחוק זמינים בלחיצת כפתור. אנשים פשוט מפחדים ולא רוצים לצאת החוצה. נשמע מוכר? כן, הספר הזה בעיקרון קולע לבדידות הטכנולוגית המודרנית, שבה אתה מקושר לכולם כל הזמן אבל גם לבד כל הזמן. והוא עשה את זה כשהטלפון היה המצאה חדשה שרוב האנשים לא השתמשו בה. מטורף.


"לרגע ושתי חשה בודדה.
ואז היא הפעילה את האור, ומראה חדרה, מוצף בנהרה ומשובץ בכפתורים חשמליים, שובב את נפשה. היו שם כפתורים ומפסקים בכל מקום [..] שבאמצעותם היא יכלה לתקשר עם חבריה. החדר, אף שלא הכיל דבר, היה קשור לכל מה שהיה חשוב לה בעולם.
הצעד הבא של ושתי היה לכבות את מפסק הבידוד, וכל מה שהצטבר בשלוש הדקות האחרונות פרץ פנימה. החדר התמלא בהמולת פעמונים ושפופרות־דיבור. איך האוכל החדש? האם היא מוכנה להמליץ עליו? האם היו לה באחרונה רעיונות חדשים? האם אפשר לספר לה את הרעיונות שעלו בדעתנו?"
"השיטה המסורבלת לכינוסים ציבוריים נזנחה זה מכבר: לא ושתי ולא קהל שומעיה יצאו מחדריהם. היא דיברה כשהיא יושבת בכורסתה, ואילו הם בכורסותיהם שמעו אותה טוב למדי וראו אותה טוב למדי."
"כשוושתי ראתה את הצד הרחב של הספינה, שהיה מוכתם מהחשיפה לאוויר החיצון, חזרה אליה האימה מפני התנסות ישירה. היא לא הייתה דומה כלל לספינת־האוויר מהראינוע. קודם כול, היה לה ריח — לאו דווקא ריח חריף או לא נעים, אבל בפירוש היה בה ריח, ואפילו בעיניים עצומות יכלה לדעת שיש על ידה משהו חדש. נוסף על כך היה עליה ללכת אל הספינה מהמעלית ולחשוף את עצמה למבטי הנוסעים האחרים."
"איש לא הודה שאבדה השליטה על המכונה. שנה אחר שנה שירתו אותה ביעילות גוברת ובתבונה פוחתת. ככל שהאדם הבין טוב יותר את חובותיו כלפיה, כך הוא הבין פחות את החובות של שכנו, ובכל העולם לא היה ולוּ אדם אחד שהבין את המפלצת כמכלול. המוחות הנעלים נכחדו. הם הותירו אמנם הוראות מפורטות, ויורשיהם ריכזו כל אחד את מיומנותו בחלק מההוראות. אבל האנושות, בשאיפתה לנוחוּת, עברה את הגבול. היא ניצלה יתר על המידה את האוצרות של הטבע. בשקט ובאדישות היא שקעה בניוון, והקִדמה קיבלה משמעות של קִדמה עבור המכונה."

טוב, אני יכול להביא עוד כמות יפה של ציטוטים, אבל הפואנטה הובנה, ונשאיר משהו לקריאה..

בכל מקרה, מהקונספט היפה אנחנו מגיעים לבעיה: קונספט נהדר, אבל איפה ההשקעה בעלילה? בעולם? בדמויות? בהזדהות רגשית?
הספר הזה קצרצר (פחות ממאה עמודים) וחלקים גדולים מדי ממנו מבטאים את עמדת הסופר, ולא את התהליכים הפנימיים והתובנות של הדמויות.
חוץ מזה, אף דמות לא באמת מפותחת עד תום, ואתה לא מצליח להבין אותן עד הסוף או להרגיש משהו בקשר אליהן במהלך הקריאה.
יש גם כל מיני חורים קצת מביכים ולא ברורים בעלילה, בעיקר בחלק האחרון שלה. דמויות שיודעות דברים שהן לא אמורות לדעת בלי הסבר, שינויי חשיבה, חלקים מרתקים בעולם של הספר שלא נחקרים או מוסברים..

אז אני אסכם ואגיד שבתור הקריאה הקצרצרה שהוא אני מאוד ממליץ למי שהסתקרן מהביקורת שלי לתת לו צ'אנס, אבל שיהיה מוכן לספר שהוא יותר רעיון מאשר חוויה רגשית.
לשמחתי, כרגע אני קורא יצירת מופת דיסטופית, שהיא גם רעיונות וגם חוויה רגשית שלא חוויתי מספר כבר הרבה זמן. דיווח בקרוב..

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על המכונה נעצרת