“אהבה בלתי ממומשת, אהבה נכזבת, אהבה בלתי אפשרית ואהבה שמטריפה את הדעת – הרגש המוכר והלא רציונלי הזה עומד בלבם של ארבעת חלקי הספר המפתיע הזה, האחרון שיצא בתשע נשמות.
שלושה יוצרים פורטוגליים גדולים, שניים מהם לא מוכרים עדיין לעין הישראלית, מקובצים כאן יחדיו עם סיפורי אהבה כאלה. סיפורים על העליבות שבאהבה, על אי-השפיות שבה, על הקיצוניות אליה היא עלולה להוביל, על הרחמים והחמלה שהיא לעתים מעוררת, על המסע המוזר שהיא מעבירה בו את הנפש השבויה, המשתוקקת.
אנטוניו פטריסיו (1878-1930), רופא בהשכלתו, כתב סיפורים קצרים, מחזות, וכתבים נוספים שנותרו לא גמורים. כאן מובא לפנינו סיפורו של וייגה, פקיד תמהוני ובודד, המתאהב באישה יפה. הקשר החדש מרומם אותו למצב רגשי אקסטטי, אך כשהיא שוברת את לבו הוא צולל לתהומות של יגון ומאבד את צלילות דעתו. דמותו של וייגה משורטטת בכישרון נדיר, בפרוזה יפהפייה הנקראת כמעט כמו שירה. זהו סיפור עצוב, פסיכולוגי, המדווח על-ידי מספר-עד שהכיר את וייגה וניסה לעזור לו בדרכו. לעוסקים בבריאות הנפש הסיפור הזה יהיה מרתק שבעתיים, ויגע ללבו של כל קורא המעריך כתיבה רגישה, מפעימה, של נפש שברירית כשל וייגה.
עמ' 16: "הוא ראה את האהבה עירומה, מצומצמת לכדי הליכים משפטיים; הוא שמע אותה נאבקת בפראות בכותונת המשוגעים שהיא החוק; הוא התחכך בה בבית הדין לענייני רישום, בכל דמויותיה, מן הזונה בסמטה ועד העשיר הנואף; ולמרות כל זאת, הוא התעקש לאהוב מתוך טמטום, מתוך שכנוע ואמון – המסכן! – מכוח איזה גורל מריר שדן אותו לדמות האוהב, הנתון בשלד משפיל של מריונטה."
פרננדו פסואה (1888-1935) נמנה על גדולי משוררי ארצו, והיה גם סופר, מחזאי ומסאי. הופתעתי לגלות כי פסואה בדה מלבו עשרות "הטרונימים" – מחברים דמיוניים – וכתב בשמם יצירות בז'אנרים שונים ובשלוש שפות.
החלק של פסואה ב"סאודד" הוא כפול ומשולש: מקובצים כאן נובלה, מבחר מחילופי המכתבים בין פסואה לאהובתו אופליה, וכן הקדמה מרתקת ברוח פסיכואנליטיקאית, פרי עטה של מתרגמת המכתבים, אודליה חיטרון.
הנובלה "מכתב מהגיבנת למסגר" כתובה כיומן אישי של צעירה בת 19, הפונה בדבריה אל הגבר שהיא אוהבת, מסגר שמעולם לא פגשה. בענווה יוצאת דופן, במודעות עצמית נוגעת ללב, ובהשלמה הרואית עם גורלה הידוע מראש, מנסחת הנערה מכתב אהבה והודיה. את המסגר היא רואה מחלון חדרה בדרכו לעבודה, ומכיוון שהיא חולה וגיבנת, היא לא יוצאת מביתה ורק מתבוננת בגבר הזה, שהותיר עליה רושם כה עז עד כי חשה מחויבת לכתוב לו את גודש רגשותיה.
אבל זהו לא רק מכתב אהבה – זהו בעיקר דיוקן רגשי של דמות שוליים, של אדם שנפלט מהחברה כמו מכשיר מקולקל, נערה שיכולה רק לחלום על חיים נורמליים, בריאים ומלאים, והמכתב הוא למעשה האמצעי הספרותי בו משתמש המחבר כדי להנגיד את מצבה הסטטי, הדועך, הדחוי של הדמות החולנית, לעולם החיוני, השוקק והדינמי שבחוץ.
חלופת המכתבים בין פסואה לאופליה, האישה היחידה שאהב, מעניינת מאוד ומרגשת. ישנו ערך רב, ספרותי ואנושי, בצוהר המופלא הזה אל תוך חייו ונפשו של היוצר המוכשר והנודע. המכתבים משקפים את תהפוכות הקשר-ממרחק שניהלו פרננדו ואופליה, הצעירה ממנו ביותר מעשור, ומדגימים היטב וממקור ראשון את הסערות הרגשיות, השאיפות המקצועיות והרוח היוצרת החופשית של פסואה, אל מול דמותה המאוהבת והתלותית-משהו של אופליה קיירוש. פסואה מצטייר, בין היתר, כגבר חכם מאוד, מסור לעבודתו כיוצר אך בה בעת מדוכדך, מעורער וחסר בטחון.
אסה דה קיירוש (1845-1900) היה דיפלומט ומשפטן שעיקר תשוקתו הייתה נתונה לספרות. הנובלה ז'וזה מטיאש, כמו "וייגה" של פטריסיו, כתובה בקולו של מספר-עד, שמגולל את סיפורו של ז'וזה באוזניו של מכר שהתלווה אליו להלוויה. הדובר הוא פרופסור לפילוסופיה, חברו של ז'וזה המנוח, והוא מתאר אדם אינטלקטואלי, מופנם, נעים לבריות, שהתאהב באישה היפה ביותר באיזור. גם בסיפור זה, כמו בשניים שלפניו (וייגה והגיבנת), מופיע אלמנט ההתבוננות מהחלון (או אל החלון, במקרה של וייגה), של דמות האוהב אל דמות הנאהב הנשגבת והקשה להשגה. ז'וזה הוא שכנם של אליזה ובעלה המבוגר והחולה, והם מתאהבים מרחוק ומנהלים קשר של מבטים וחיוכים במשך עשור. ההתרחשויות בחייה האישיים של אליזה לאחר מכן עשויות להיות משמחות עבור זוג האוהבים, אבל אישיותו הרוחנית של ז'וזה מסיטה את ההתפתחויות לכיוונים אחרים, עגומים, ודמותו מקבלת קווים טרגיים, תמוהים, כמעט לא שפויים.
המספר נוקט בלשון ריאלית מאוד, לא חפה מאירוניה אך רגישה ואמפטית. דמותו של ז'וזה מטיאש מסקרנת, מעוררת חמלה, מתסכלת. אליזה, המהווה רק דמות משנית בסיפור ונשארת ברקע, מסמלת עבורו את הטוהר המושלם, המהול בכתמי המציאות הכואבת, את הרוחני המהול בגשמי, ונדמה כי אהבתו נותרת כמעין ערך בפני עצמו, בלתי מעורער ובלתי נגיש אפילו, שזה חלק מהטרגדיה הגלומה בסיפור חייו.
לספר מצורפת אחרית דבר של המו"ל והעורך אוריאל קון, שבנימה מאוד אישית עורך מסע אל מקורותיה התרבותיים של הסאודד – המילה הנפוצה ביותר בפורטוגזית, הבלתי ניתנת לתרגום מדויק לעברית, ונותנת קול ומקום לדמעות המתוקות, לנוסטלגיה המלנכולית, למחול החזרתי של אינטימיות והתרחקות, בקאנון המוזיקלי והספרותי של פורטוגל.”
![עטיפת אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczQvNDg4NjQuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
