ביקורת ספרותית על אני חושבת לגמור עם זה מאת איאן ריד
ספר לא משהו

---

שמש נצחית בראש צלול הוא אחד הסרטים הכי יפים שאי פעם ראיתי, ספק אם אראה משהו שמתקרב אליו. לכן, כששמעתי שייצא סרט עם נושאים פסיכולוגים בבימוי של צ'ארלי קאופמן, שמחתי מאוד. ואז ראיתי את הסרט. איזה אכזבה, מה קרה לך צ'ארלי?? היית פעם טוב. גרמת לי להיות עצוב, להתאהב, להתגעגע לאנשים שמעולם לא פגשתי. אחרי הסרט, התגעגעתי רק לשעתיים מחיי שבזבזתי עליו.

יצאתי כל כך מאוכזב ומבולבל ממנו שחשבתי שהבעיה בי ובטח פספסתי את הפואנטה, הרי לא ייתכן שצ'ארלי קאופמן הגדול חתום על התועבה הזאת. לכן קראתי את הספר עליו הוא מבוסס, ולצערי לא טעיתי, גם הספר משעמם את התחת.

הספר מלא בהגיגים משמימים של הגיבורה שמדברת עם בן זוגה, סיפורים וזכרונות על חייה שלא תורמים מאומה לעלילה וזה די ברור שגבר כתב את הדמות שלה. ברוב רובו של הסיפור לא באמת קורה דבר ורק באמצע יש ניסיון לתפוס את הקורא. הדבר המצחיק הוא שמדובר בספר קצר, בסה"כ 200 עמודים, ועדיין אפשר היה לקצר אותו באיזה 80.

לזכותו של הספר הוא יותר קוהרנטי מהעיבוד הקולנועי, אבל זה כמו להגיד שהדמויות של גיל ססובר בניינטיז יותר קוהרנטיות ממני ממטרה.

**לכל האנשים שראו את הסרט ויצאו מבולבלים ורוצים לדעת אם הספר תואם אותו אז להלן אמ;לק

- כן, הסרט לא בהרבה שונה מהספר
- הטוויסט בסוף שאתם חושבים שהבנתם אבל לא בטוחים כי הבמאי כל כך מאוהב בעצמו שהוא לא טרח להנגיש לצופה הוא אכן אותו טוויסט והבנתם נכון.

» ביקורות נוספות של galbb
» ביקורות נוספות על אני חושבת לגמור עם זה