“"אני רוצה להגיד לך משהו על החלוצים האלה," אמרה לאה, הציצה על הצלחות שבידה והניחה אותן על השולחן. היה דרוש לה הזעם הזה, על השימוש הנוח בשם המקודש, כדי שתתיר לעצמה ללכת אחר מחשבה מציקה עד הסוף. להגיד משהו על החלוצים האלה... "שבאים הנה לבדם, כן! חלוצים צעירים ויפים מאוד, ואת הזקנים וההורים והאחים והאחיות משאירים בבית, שלא יפריעו כנראה לבנות להם כאן את מגדלי החלומות שלהם. לבדם הם באים, מרד, נכון. אבל אנחנו נבכה על זה, שלי, של היפים והטהורים שמשאירים את המשפחות המכוערות והעלובות שלהם מאחור. חלוץ, אני רוצה להגיד לך, חלוץ שהוא רק חלוץ לעם שלו ואיננו חלוץ למשפחה שלו, לאביו ואמו ואחיו ואחותו, חלוץ כזה איננו שווה הרבה, שלי. אנחנו צריכים משפחות כאן, משפחות שלמות. אני באתי ארצה עם אבא שלי, לא ציונית בכלל, לסדר בית למשפחה. וכל אלה הצעירים שברחו בלילה מביתם והשאירו שם את כולם, הם אולי גיבורים גדולים, אולי חולמים חלומות יפים, אבל הם חלוצים קטנים מאוד, ומי שאינו מרגיש כי זהו מקום בשביל כל המשפחה איננו מרגיש את העיקר, כל המשפחה, וחולים וזקנים, ועניים, כולם. בלי תכנית. ואני אומרת לך, ככה אני מבדילה בין חלוץ אמיתי ובין סתם בעל חלומות. מי שסוחב אחריו את המשפחה הוא רציני, פשוט בלי חכמות. רציני. והנערים והנערות האלה שמשאירים את המשפחה מאחור, אינם רציניים, לא, אינם רציניים, לא, אינם רציניים, שלי!"

===
הדבר היה ככה. ביום שישי הבת שלי קפצה לבקר, בדרך בין ירושלים ובית שמש. ואז היא גילתה שדילול הזמנים של התחבורה הציבורית הוא לא סתם אמירה בעלמא אלא מתקיים באמת. כלומר אין לה אוטובוס לבית שמש. וכך הסעתי אותה בדרך היפה והמפותלת בין נס הרים ובר גיורא. בבית שמש מצאנו ספריית רחוב, והיות והספריות הציבוריות גם הן סגורות עקב המלחמה, עטנו עליה כמוצאי שלל רב. ככה מצאתי את הספר הזה, המאפשר לי להשלים את טרילוגיית רחוק מפנינים, זאת שאת הספר השני שלה ("הינומת הכלה") קראתי במאי 2024 ואת הספר השלישי ("עד הסוף") קראתי חודשיים מאוחר יותר. הספר יצא לאור לפני חמישים ושתיים שנים, ובהתאמה הוא קצת צהבהב, עטור כתמי רטיבות, ועליו חותמת שייכות של טוני ושלמה רייז, שאין לי מושג מי הם.

רחוק מפנינים הוא סיפורה של אשת החיל לאה (ליזה) ברמן, שנולדה ב- 1882 והתאבדה, כפי שמסופר בספר השלישי, שמונים ומשהו שנים מאוחר יותר. בספר יונה מחצר זרה המספר הוא יעקב גבריאלי, שכותב את הדברים ששמע מפיה, וגם את הזכרונות שלו עצמו ממנה, והוא כותב את הדברים עשר שנים אחרי מותה. חלק מהקשריו של גבריאלי ללאה מתגלים בספר הזה, הפוגש אותה בעיקר כשהיא בת שישים, בקיבוץ בשנות טרום קום המדינה, וחלק נגלה רק בספר האחרון. עכשיו אני יכולה לספר שכל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אין להם סדר כרונולוגי - שכן מבחינת התזמונים השני קודם לספר הראשון ועוסק בלאה הנערה והבחורה הצעירה סביב המהפכה הכושלת ב- 1905 ברוסיה.

הסתכלתי עכשיו על הסקירות האחרות שכתבתי, ואחד הדברים שכתבתי על הספר השלישי הוא שהוא יחידה אחת ארוכה בלי חלוקה לפרקים או פרקי משנה. אז הספר הזה לא ככה, יש לו חלקים מובחנים - שלושה מהמם מתרחשים בשנים שונות בשנות הארבעים, וביניהם יש גיחה לאחור, פעם אחת לשנת 1933 ופעם אחת בשנת 1920. כך בהדרגה לומדים על הדברים שקושרים את המספר יעקב אל לאה שהוא מכיר כרווקה בגיל העמידה. לאה היא רבת מעללים, התפיסה שלה סוציאליסטית אךלא ציונית. היא מנסה להקים מתפרה לעובדות כדי לתת פרנסה, העובדות מבקשות הפרדה מהנשים התימניות, היא דואגת שמכונות התפירה תהיינה רכוש של העובדות, ואז ננזפת שהיא לא מספיק סוציאליסטית. היא פוגשת את שלי שטיינר המשוררת האמריקאית החולנית, סועדת אותה ואז עוזרת לה להגשים חלום לבית הארחה צמחוני. זה מה שהביא אותה ואת שלי, זוג מוזר ולא תואם, אל הקיבוץ שאליו הגיע גם המספר יעקב. לאה, אישה גדולה, פעילה, נמרצת, שלא חוששת לומר את דעתה ובקול, לא באמת מסתדרת בקיבוץ, אבל זה לא באמת משנה. הכינוי "יונה מעיר זרה" מרפרר לשיר של עזרא זוסמן שנמצא גם בפתיח של הספר "מעופפת יונה מחצר זרה / יושבת לבנה על גג ביתי / ואל תפריעו: זה כל שכרי / ואולי כל שכרה".

בסך הכל ספר נחמד, מלא אידיאולוגיות ונאומים נמרצים כמו זה שבו פתחתי את הסקירה, והיה קריאה טובה בשבת עמוסה בהתרעות ואזעקות.”