“צינואה אצ'בה יליד ניגריה הוא מחלוצי הסופרים האפריקאים. ספר זה נכתב ב-1958 עדיין בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי בניגריה. ניגריה קיבלה עצמאות ב-1960.

הספר מחולק לשלשה חלקים.
החלק הראשון מספר בצורה נהדרת את סיפורו של האדם השחור באפריקה לפני הגעת האדם הלבן בשלהי המאה ה-19. סיפורו של אוקונקוו הוא סיפורה של אפריקה השחורה.
אוקונקוו הוא אדם גאה, ממכובדי השבט ושומר על זהותו ותרבותו עתיקת היומין בקנאות. החלק הזה בסיפור מספר את הווי החיים בכפר אפריקאי טיפוסי, מנהגים, טקסים, אוכל, יחסי איש ואישה ועוד.
החלק השני מתאר את סיפורו של אוקונקוו בגלות משבטו. הוא ביצע מעשה שלא יעשה וקיבל עונש גלות של 7 שנים. בשנות גלותו עובר השבט שלו מהפך עם הגיעו של האדם הלבן והנצרות.
החלק השלישי מתאר את חזרתו של אוקונקוו לשבטו לאחר גלותו. התמודדותו של אוקונקוו עם המציאות החדשה אליה הוא נחשף היא התמודדותה של אפריקה עם האדם הלבן.

כתיבתו של אצ'בה פשוטה ואם זאת חודרת עמוק. הביקורת הנשמעת מהסיפור היא לא רק על כיבוש האדם הלבן אלא גם על התנוונותו של האדם השחור ותרבותו הזקוקה לשינוי. ביקורת מעודנת דו קוטבית זו עזרה לרומן להפוך קריא ומקובל בעולם המערבי. יותר מ-10 מיליון עותקים הודפסו ואצ'בה זכה גם בפרס מאן בוקר 2007. המגזין טיים כלל את הספר ברשימת 100 הספרים החשובים במאה ה-20. אצ'בה מכונה כ"אבי הספרות האפריקאית המודרנית".

למי שיש עניין להכיר את אפריקה האמיתית זה ספר חובה.
אחרית דבר מאת פרופ' גליה צבר מרתקת אף היא.”

“אם תסתכלו על אנשים שהם בעד משהו כמו נגיד בעד שיהיה שיוויון בין הפריפריה למרכז אני חושב שתמצאו אנשים מכל מיני סוגים. אתם בטוח יכולים למצוא כאלה שגדלו איפה שאני גדלתי ושכל החיים שלהם הרגישו שהמדינה לא עושה להם כבוד וחושבת שהם צריכים ללמוד איך להיות בני אדם אבל תמצאו גם כאלה שגדלו עם כפית של כסף כמו שאומרים אבל הם מאמינים שלכולם מגיע אותו דבר. חלק מאלה מהסוג השני אני לא בטוח שהיו רוצים להיות חברים של האנשים שהם נלחמים בשבילם. אולי חלק מהם אפילו היו עושים פרצוף אם היו צריכים לגור באותו הבניין או שהבן שלהם היה מביא כלה משם.

הסופר הזה גדל באפריקה. הוא כותב על אפריקה בימים שרק התחיל להגיע לשם האדם הלבן ואתה מרגיש שהוא עושה הרבה כבוד לתרבות של אפריקה ואפילו שהוא לא מסכים עם כל מה שהלך שם הוא מראה איך שכל האמונות שהיו להם עשו שם סדר יעני איך זה עזר בשביל שלא יהיו מלחמות ובשביל לסדר בעיות בין אנשים ככה שאפילו שאין חוקים של מדינה כמו שאנחנו מכירים יש חוקים אחרים שמסדרים את הכל אותו הדבר. הוא מראה גם איך מתי שבא האדם הלבן הוא לא עשה כבוד לשום דבר רק בא עם האמונות שלו והחוקים שלו וגם עם הרובים שלו ואמר בעצם לאנשים שהאלוהים שלו זה אמיתי ושלהם זה לא וקבע הכל כמו שנראה לו בלי לספור את האנשים. נכון שהיו גם אנשים לבנים לא כאלה יעני עדינים ושרוצים ללמוד ולעשות ולדבר אבל הרוב לא היו ככה.

אחרי שהסיפור נגמר מספרים קצת על הסופר ומספרים שהיו לו הרבה טענות נגד סופר אחר שקראתי סיפור שלו לא מזמן. הוא אומר שבספר לב האפלה שכתב ג'וזף קונראד יש הרבה גזענות והיחס לשחורים בלי כבוד בכלל. אני יודע שקונראד כתב את הספר הזה גם נגד זה שהאדם הלבן השתלט על אפריקה אבל אני חושב שזה כמו שרשמתי בהתחלה. שניהם חושבים שמה שעשו באפריקה זה לא טוב אבל כל אחד מסתכל על האפריקאים אחרת.”

“ספר המלווה את השבטים האפריקאים בניגריה בשתי תקופות:
א. טרום הכבוש של האדם הלבן.
ב.הכיבוש בשלביו הראשונים.
בספר מצורף אפילוג של פרופסור גליה צבר.
השבטים טרם הכיבוש חיו באיזון חברתי ותרבותי. ידעו לפתור סיכסוכים בצורה הגונה. למשל בעל הכה את אשתו וזאת ברחה לבית הוריה. הבעל דרש מחכמי השבט לקבל חזרה את תשלומי המוהר ששילם עבורה.
האישה הופיעה בפני השופטים ומתארת את סבלותיה.
השופטים פוסקים בתבונה, שניתן היה להתגאות בה גם כיום.
היחס לאדמה מיוחד.אפשר לראות בו עבודת אלילים ,ואפשר ,איזון וחיים עם הטבע.
גם מיפגש בין ניצים נפתח בברכה של אחד את השני.
הרבה מהמבקרים הספרותיים שקראתי , רואים בהתיחסות לאישה מין ביקורת של הסופר.
איני רואה את הדבר כך. בואו נזכור כי מדובר בתחילת המאה התשע עשרה. הנשים בשוויץ קבלו זכויות בחירה בשנת 1971. כך שצריך לקרוא ספר זה כמו שאמר בית המשפט העליון שלנו כ"אמת לשעתה", ולא ממבט שיפוטי קולוניליסטי של האדם הלבן.יש בספר אגדות יפות על הטבע כמו מדוע לצב יש קוביות בשיריונו ( לא אקלקל לכם , כדאי לקרוא). ועוד ועוד.
קטע שמצא חן בעיני במיוחד , התיחס לתחילת אסיף הבטטות וחידוש היבול.
היה חוק שעל כולם לסיים את הבטטות של השנה שעברה, למרק את הכלים ולפתוח בפסטיבל אוכל ממטעמי היבולים החדשים.
לדעתי חסר בתיאור הזה כי הם יספרו ביציאת מצרים ויקראו הגדה כדי שהענין יהיה שלם.
חלק זה שהוא רובו של הספר, יצר אצלי אווירה של קסם והזדהות.
הכיבוש של האדם הלבן נעשה במיתקפה על ה"פגניות" והשלטת הנצרות. זאת במקביל לכפייה של הנורמות והרודנות המערבית.
השבר הגדול הוא ריסוק כל מרקם ואיזון בחברה השבטית בדרך הגסה ביותר. הסופר אינו מציג את הניצול של משאבי הטבע וסחר בעבדים שהתלווה לכך . וטוב שכך. העוצמה של השבר צועקת מהסיפור.
גם כאן אני חולק על ניתוח פרופסור צבר, כי הסופר מצביע על היתרונות שבתהליך. זהו מבט מאוחר והכוונה לא ראויה להבנת הספר.
הספר בעל עוצמה כבירה.
מה שהפריע לי היא טכניקת הכתיבה בצורת סצינות העומדות בזכות עצמן.לעיתים הפרק מסתיים בחטף. רציתי לקרוא מעט יותר על אותה אישה שחזרה אל בעלה ומערכת היחסים החדשה שהיא יוצרת איתו, ולא נעניתי.
לא אביא עוד דוגמאות כדי לא לקלקל את חווית הקריאה.
אפשר לראות בכתיבה מין סקיצה שדורשת הרחבה סיפורית במרבית הפרקים.
ולבסוף, הנספח של פרופסור צבר, אינו מעשיר אלא פוגם בהנאה הספרותית מהספר.
איני מטיל ספק בידע שלה, אולם היא מציגה תהליכים מורכבים שעברו על ניגריה והחברה בה בצורה פשטנית וסכימטית.
חברנו גוגל עושה זאת טוב יותר.
ההתיחסות שלה לסופרים ולספרות האפריקאית בדורנו, חשובה, והאירה לקונה של ידע אצלי.
שווה קריאה.”

“בספרייה המליצו על הספר, ובצדק. זאת אני אומרת לאחר שסיימתי לקרא בו - כולל אחרית דבר, שנכתב על ידי פרופ' גליה צבר.
כפי שאפשר ללמוד מן הכריכה האחורית, הספר נכתב על ידי סופר פורץ דרך - יליד ניגריה שהיה לחוד החנית של הספרות האפריקאית המודרנית.
העלילה מעלה בפני הקורא תרבות מעולם אחר. תרבות של סגידה לאלילים וניהול חיים לפי מגידי עתידות וקוראים באוב.
הספר כתוב לעילא ולעילא, והמושגים מעולמם של שבטים ניגריים עד סוף שנות ה-50 מוסברים היטב ויש גם חלק נפרד בסוף הספר המבהיר כל מושג המופיע בו.
חלק חשוב בספר הוא התנהלות השבטים מול האדם הלבן. במקרה שלנו - מסיונרים שבאו לעשות נפשות לנצרות.
מכאן ואילך החיים הולכים בכיוון אחד בלבד - אבדן התרבות המקומית לטובת הנצרות. זה עצוב. אבל זה גם חומר למחשבה על השתלטות תרבויות זרות. דוגמא לכך מחיינו אנו היא האמריקניזציה שנגסה בכל פה בתרבות הצעירים שלנו. גם זה עצוב. כך נמחקות תרבויות שלמות.
ממליצה בכל פה!”