אף שריר לא נע בפניה של קריינית החדשות, כשהיא קוראת את החדשות אודות הפגנת הניאו נאצים בברלין. השידור מועבר לכתב המקומי שמסקר תהלוכה של אנשים , כולם גלוחי ראש עם קעקועי צלבי קרס. הם נושאים שלטים שמזכירים לי את הקריקטורות הנאציות מ -1933. המצלמה מתמקדת בפניו של אחד מהם.
גבר צעיר, יפה תואר, אני חייבת להודות,שצועק בקולי קולות "אאוסלנדר ראוס". התרגום למטה אומר "זרים החוצה". השנאה שנשקפת בפניו היפים, מעבירה בי צמרמורת. השידור חוזר לקריינית בישראל, עדיין ללא הבעה שאומרת שרוב משתתפי ההפגנה נעצרו על ידי המשטרה ויובאו למשפט. אני שומעת את טריקת הדלת. אבא אומר שלום, אויי במהירות אני סוגרת את הטלוויזיה והולכת לסלון. ממש לא כדאי שאבא יראה את זה.
בלילה הזה לוקח לי המון זמן עד שאני נרדמת. אני מתהפכת מצד אל צד עד ששקעתי בשינה. פתאום אני מתעוררת שטופת זיעה. ברגע הראשון אני כמעט צורחת, מזל שלא עשיתי את זה. לאט לאט אני נרגעת, העיניים שלי מתרגלות לחושך ולמראה המוכר והבטוח של החדר שלי. אבל עדיין, כל הלילה אני ממשיכה להסתובב מצד לצד כמו איזה סביבון ולחשוב על החלום שחלמתי. יותר נכון הסיוט. עוד אחד על השואה.
היינו כולנו על רציף רכבת הומה אדם. אמא ואבא,סבא וסבתא, וסבא מאיר שהוא הסבא רבא שלי , כולם עומדים לידי. מסביבנו,שורות של אנשים מפוחדים, עם טלאי צהוב על המעילים. מולנו, חייל בלונדיני ,צלב קרס על זרועו.הוא נראה בדיוק כמו הבחור שראיתי בחדשות.
הוא הביט בנו ושנאה תהומית נשקפת מעיניו. קנה הרובה שלו מכוון אלינו. החייל שולח את סבתא, אמא ואותי לצד ימין, ואת אבא,סבא ישראל וסבא מאיר לכיוון שני. לא רציתי להיפרד מאבא, ונקרעתי מזרועותיו בצרחות. אמא החזיקה בי חזק ומשכה אותי בכח, כשהחיילים הנאצים דחפו אותנו בקני הרובים שלהם אל קרון הרכבת הדחוס.
תיארתי לעצמי שלחלום יש קשר למה שראיתי בחדשות הערב ולסבא מאיר כמובן. הסבא רבא שלי שהיה ניצול שואה,מגיטו ווילנה. הוא הצליח לברוח משם ולהצטרף לפרטיזנים, ואח"כ עלה לישראל. מוזר אבל אני לא חולמת על סבא מאיר כנער צעיר, כמו שהוא באמת היה בשואה. בחלומות שלי, סבא מאיר הוא איש מבוגר כמעט בן שמונים. כמו שהיה לפני שנפטר.
כשלמדנו על השואה,על מליוני היהודים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים, ברור שכאב לי כמו לכולם. אבל, זה היה קשור כאילו רק ליום הזכרון לשואה. פעם כשהייתי מזפזפת בטלוויזיה ורואה שיש סרט שואה או מלחמת העולם ה-2 לא ממש התלהבתי לצפות בו. זה היה רחוק ממני. אז עוד לא ידעתי שיש לי קשר משפחתי לניצול שואה. כשנודע לי מסבא מאיר שהוא היה במחנה ריכוז, הייתי בשוק. זה קרה כשהייתי בכיתה ח'. אולי בגלל זה נהפכתי אובססיבית לנושא השואה. קראתי כל מה שהצלחתי להשיג ולדעת על זה. את "רשימת שינדלר" למשל ראיתי המון פעמים. ואז התחילו לבוא החלומות על השואה, על הגטו ועל מחנה הריכוז. סבא מאיר נפטר, עוד לפני שהצלחתי לדעת עליו הרבה דברים. בעבודת שורשים בכיתה ז', כתבתי ראיון שהיה מבוסס בעצם על דברים שהוא סיפר לי ככה במקרה. היה פולט מילה ועוצר. כנראה בגלל המבט של אבא שלי, שכאילו מזהיר אותו לא לגלות לי דברים מפחידים. דיי הכרחתי אותו לספר לי מה שקרה במחנה הריכוז, אבל מבלי שאבא וסבא יידעו. לצערי,הוא לא הספיק לספר לי הכל.
לא סיפרתי להורים שלי, אפילו לאמא על החלומות האלו. לא רציתי שהם יאשימו את סבא מאיר, בסיוטים שלי. בכל פעם שהייתי מתעוררת מסיוט כזה, הייתי שותקת לרגע. מחכה לראות אם הם שמעו משהו, ואז מודה על כך שהתעקשתי שהחדר שלי, יהיה מרוחק מחדר השינה שלהם.
אולי זה היה סתם צירוף מקרים. גם הסיקור בחדשות על הפגנת הניאו נאצים וגם החלום הזה ,שניהם קרו באותו ערב. בערב שלפני מכתבי ההזמנה. המכתבים שמזמינים אותנו ואת ההורים שלנו להרצאה בנושא המסע לפולין-שכבת יב'. אבל אני לא ממש מאמינה בצירופי מקרים . ראיתי בזה סימן מסבא מאיר שאני חייבת לצאת למסע הזה. לכבד את זכרו, לסגור מעגל. התחלתי להרגיש פרפרים בבטן ,כשכרמל המחנכת שלי חילקה לנו את המכתבים. כן אני מודה, התרגשתי. אני מחכה לנסיעה הזו כבר מכיתה ח'.
נזכרתי בחלום שלי מאתמול. למרות שאני טיפוס דיי מעשי, אני אוהבת למצוא סימנים בכל דבר. אם שמעתי בבוקר שיר , שהוא גם צלצול הטלפון של מישהו ,זה סימן בשבילי שאני צריכה להתקשר אליו . אם חלמתי שאני באמצע מבחן ושיש לי "בלק אאוט" זה סימן בשבילי ללמוד עוד יותר טוב למבחן, כי אולי יהיו הפתעות.. אני כבר לא יכולה לחכות שיגיע הערב. העברתי את השיעורים שנותרו עד סוף היום בתכנונים איך אני מספרת להורים על המסע. בעיקר,איך להעלות את הנושא,מבלי שהם מיד יגידו לא. חישבתי כל מיני חישובים, כדי לראות אם יש לי מספיק כסף לנסיעה. למזלי, חסכתי את כל המשכורת שקיבלתי מהעבודה בקייטנה בחופש הגדול, ויש לי חסכון ששמרתי מבייבי סיטר ומדמי כיס. זה לא שאמא ואבא לא יכולים לתת לי את הכסף לנסיעה. אין לנו בעיה כלכלית בכלל. אבל זו לא בעיה של כסף בטיול הזה. גם ברור שהאמא הדאגנית שלי, שחששתי תמיד לספר לה על כל טיול שנתי או נסיעה, דווקא לא תהיה זו שתתנגד .
הפעם,האגוז הקשה לפיצוח יהיה אבא שלי. האבא השתקן שלי, שאמא תמיד אומרת עליו ש"כל מילה בשקל". הוא כזה ההיפך ממנה, מקמץ במילים. לאמא לעומת זאת ,יש מה להגיד על כל דבר. בכל ענין יש לה דעה. לא סתם היא בחרה להיות עובדת סוציאלית, ואחר כך החליטה גם ללמוד משפטים כי היא תמיד בעד החלשים. אמא שלי היא "תולעת ספרים". אבל לא מה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים "תולעת ספרים". מישהי ממושקפת כזו, עם משקפיים ענקיות בגודל של תחתית בקבוק, מרוב קריאה. אמא שלי נראית סבבה. כשאנחנו הולכות ביחד, תמיד חושבים שהיא אחותי הגדולה. אורח חיים בריא זה השיגעון שלה. בחיים היא לא תוותר על הספורט היומי. גם אם היא באמצע הספר הכי מותח שלה. מצד שני, היא גם אוהבת קניות ובשמחה תצטרף אליי לשופינג בקניון.
אני דומה לאמא לא רק במראה החיצוני,גם בתכונות אופי ותחומי עניין. ממש כמו אמא גם אני שונאת שנעשה עוול למישהו. אפילו אם זה לא פוגע בי באופן ישיר. אמא שלי, יודעת עליי הכל, אפילו יותר משירי ולנה.היא בעצם החברה הראשונה הכי טובה שלי,וגם האדם שדעתו הכי חשובה לי.
שירי ולנה, מסתכלות עליי במבט שואל, מהקצה השני של הכיתה. הן לא ממש מבינות מה קרה לי ולמה אני כזאת מרחפת. הן מסמנות לי להסתכל בטלפון בטח סימסו לי משהו. אני עושה את עצמי כאילו שלא שמתי לב. שירי ולנה , הן שתי החברות הכי טובות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי , אנחנו בלתי נפרדות, כל היום ביחד. בבצפר קוראים לנו "מועדון הבנות היחידות".
מן הסתם, זה מה שגרם לנו להתחבר מלכתחילה. שלושתנו בנות יחידות ללא אחים ואחיות. כשהייתי קטנה תמיד שאלתי את אמא ואבא למה אין לי אח או אחות. רציתי שאמא תלך לבית חולים להביא לי אחות תינוקת או אח קטן.
גם היום, אני לפעמים תופסת את עצמי מצטערת שאין לי אח או אחות. במיוחד, כשאמא ואבא יותר מדי דואגים לי ואני יודעת שזה ככה ,רק בגלל שאני בת יחידה. לנה, שירי ואני נמצאות ביחד לא רק בבית הספר. ההורים המאוד מפנקים שלנו שלחו אותנו כמעט לכל חוג אפשרי. למדנו בלט, ג'ז, ופסנתר עד שבגיל 14 התמרדנו. אנחנו דוברות אנגלית כמעט ברמת שפת אם. מכיוון שאנחנו בנות יחידות ושאנחנו ביחד, לא רק בבית הספר, אלא גם בכל החוגים האלו, גרם לנו להרגיש כמו אחיות. אולי בגלל זה ,שירי ולנה הן יותר מחברות בשבילי!
גם אמא של שירי ניסתה להרות במשך הרבה שנים, אך ללא הצלחה . מתי שהוא ההורים שלה, ממש כמו ההורים שלי, החליטו לוותר, ולהסתפק בבת שיש להם. לנה עלתה לארץ בגיל ארבע ממוסקבה. כשהיתה בת שש ההורים שלה התגרשו. היא גרה עם אמא שלה, ונפגשת עם אבא שלה פעמיים בשבוע. פעם בשבועיים היא ישנה אצלו בסופ"ש.
אמא שלי קוראת לנו "שוקולד מנטה ומסטיק" על שם להקה של שלוש זמרות שהיתה בסבנטיז . היא אפילו הראתה לי קליפ של הלהקה הזו ביו-טיוב. אבל בעוד ששתיהן גבוהות יחסית מעל מטר ושבעים, אני נמוכה ,בקושי מטר ושישים. לשתיהן יש עיניים כחולות ועור ושיער בהירים מאוד. לי עיניים חומות כהות ,קצת מלוכסנות. גם אני בהירת עור, אבל שלא כמותן אני כן יכולה להשתזף קצת ולהגיע לגוון דבש כזה. השיער שלי חום כהה. אתם יכולים לנחש לבד מי אני,ברור שאני השוקולד...
בהפסקה, שתיהן כבר מתנפלות עליי ושואלות מה קורה לי, למה אני מתנהגת באופן מוזר כזה. הן לא מפסיקות לדבר על התלמיד החדש שהגיע בהתחלת השנה, וכולן באטרף ממנו. אני לא מוצאת אותו כזה מושך. חוצמזה, נראה לי שהוא יותר מדי עף על עצמו. מסוג האנשים שמעריצים את עצמם. הוא מסתובב עם הכתפיים שלו מורמות בהליכה כזאת "ערסית". אני ממש לא מבינה מה שירי ולנה מוצאות בו.
זה שיש לו שיער בלונדיני ארוך כמו ג'סטין ביבר לפני שהסתפר ועיניים כחולות, לא עושה לי את זה. אף פעם זה לא היה הטיפוס שלי. ממש לא כמו רוב האנשים בארץ,שמתלהבים מכל מי שיש לו שיער בלונדי ועיניים כחולות. בפרסומות בטלוויזיה בישראל כמעט כל השחקנים\ דוגמנים הם כחולי עיניים ובהירי עור ושיער. כאילו שכולנו משבדיה, או נורבגיה. אני יותר נמשכת לטיפוס השחום. שירי ולנה מריצות עליי אין סוף בדיחות על זה. למשל,שנוזל לי ריר מהפה כשמראים את החתיך השחום בסדרת התיכון האמריקאית. הוא שזוף מאוד משעות גלישה מרובות בחוף של לוס אנגל'ס. אנחנו צופות בפרק של הסדרה הזו כמעט מדי יום ביחד.
"נֶתִי,מה יש לך היום? על מי את חולמת?" לנה מקניטה אותי בהפסקה . אנחנו יושבות במקום הקבוע שלנו ואוכלות את הטוסטים שקנינו בקפיטריה. נֶתַנְאֶלָה, שמי המלא, הוא לזכר סבא שלי נתנאל, אביה המנוח של אמא. אבל אף אחד לא קורא לי כך. מאז שאני זוכרת את עצמי, קוראים לי נֶתִי. "תרגיעי,אני לא חושבת על החדשוס." אני מחזירה לה, בטון קצת לעגני. "מה קרה, הוא לא דומה מספיק למייקל?" היא ממשיכה לעקוץ. אני מגלגלת עיניים בדרמטיות. "מהרגע שהוא הגיע לפה, כמעט כולן בשכבה מזמזמות סביבו. אפשר לחשוב שהוא מלכת הכוורת. עופי על זה ,אני בחוץ".
"וואוהוהוו," היא נושפת ברעש. "אנחנו קצת רגישים היום , אה?" עכשיו, היא ושירי מתיישבות מולי ומתחילות לזמזם לי את מנגינת הפתיחה של הסדרה,כשהן מעפעפות לי בריסים. האמת שזה דיי קורע. אני לא יכולה להישאר אדישה ומתחילה לצחוק. הן מכירות אותי כל כך טוב, החברות שלי. "יאללא תשפכי." נוהמת עליי לנה. "שלא תצחקו עליי," אני מזהירה אותן ונאנחת. "אני כל כך מחכה כבר למסע לפולין". "פחחחחחחחחחחחחח, אפשר לחשוב", הן שוב עושות פרצוף מגוחך. "אני רצינית" אני כמעט לוחשת. לנה מעקמת את הפנים היפות שלה. " נֶתִי,אני יודעת שאת אובססיבית על המסע הזה כבר כמה שנים, אבל תרגיעי. בשביל המסע הזה ,צריך ללמוד איזה חודש שלם בכל מיני הרצאות וסדנאות. את באמת רוצה שיתקעו לנו את זה?" לנה לא אוהבת לעשות מה שלא חייבים.כל דבר שמחוץ לתכנית הלימודים, ושלא קשור קשר הדוק לבגרות. בכל זאת, היא תלמידה מצטיינת.למזלה, הציונים הטובים באים לה בקלות.
"זה לא משנה. מה הם כבר יכולים לחדש לי ,שלא קראתי." אני עונה ביובש, לא מסגירה את ההתרגשות שלי.
אבל צמרמורת קלה עוברת בי כשאני נזכרת בסבא מאיר. השנה מלאו כבר ארבע שנים למותו. תמיד ישאר לי טעם מר של החמצה בגלל במפגש הלפני אחרון שלנו. כשהוא סיפר לי על הבריחה מהגיטו. הוא היה צריך להמשיך ולספר לי על המחנה, ועוד על מה שקרה שם. אבל לא הספיק. לאחר שבועיים הוא אושפז בביה"ח, וזמן קצר אחר כך נפטר. סבא שלי, ישראל, שהוא הבן שלו, לא הסכים להשלים את החסר. גם כשהתחננתי בפניו לספר לי.
אבא שלי תמך בו. הוא אמר לי "נֶתִי, את יודעת את העובדות. קראת מספיק. את לא צריכה לדעת יותר. תאמיני לי,שאני יודע על מה אני מדבר כשאני חוסך ממך את המידע הזה."
בערב,כשאבא ואמא יושבים לאכול כמו שהם עושים בכל ערב. אני מחכה להזדמנות המתאימה. פעם, גם אני הייתי חלק מהטכס הזה, ארוחת הערב המשפחתית. אבל עכשיו אני אוכלת כשבא לי, והם לא מתעקשים שאצטרף. הם אוכלים ביחד בדרך כלל בשעה שבע. גם כשאבא מתעכב, הוא מודיע לאמא והיא מחכה לו.
ממש כמו שתכננתי, אני מביאה את הדף לשולחן. מרגישה שהוא בוער לי באצבעות ומעבירה אותו לאמא ככה ,כאילו בנונשלאנטיות.
"אמא, תראי מה קיבלנו בבית הספר היום". הלב שלי פועם בחוזקה מרוב שאני מרוגשת. אני מקווה שהיא לא תשים לב. אמא לוקחת ממני את הדף, מתחילה לקרוא ואז נועצת בי מבט חודר. אני מישירה לה מבט מבלי להשפיל את עיניי. היא יודעת שזה מה שאני רוצה כבר מגיל ארבע עשרה. שותקת, היא מזיזה את מבטה לעבר אבא, הוא כבר התחיל לאכול ,עסוק בשניצל שלו. כשהוא קולט ששתינו מסתכלות עליו הוא מפסיק לאכול ומניח את המזלג.
"מה קורה? " הוא שואל כשהוא עוד לועס. אמא מושיטה לו את הדף. "נֶתִי, למי הרבצת בבית ספר?" אבא אומר בקול מבודח. הוא יודע שהמכתבים שמגיעים מבית הספר, הם תמיד מכתבי שבח. אף פעם לא קיבלתי מכתבי השעיה או נזיפה. הוא מתחיל לקרוא את הכותרת ואז עוצר. הוא מבין מיד, בולע במהירות ,לוקח את הכוס שלו ושותה שלוק מהסודה.
"בשום פנים ואופן לא." אין זכר לבדיחות הדעת שלו מקודם. עכשיו קולו קר וחד. אני מרגישה כמו אחד מהעובדים הנזופים שלו. אבא יכול להיות מאוד קשוח כשהוא רוצה. זה כנראה נשאר לו, עוד מהתקופה שהיה קצין בצבא.
"אבא," אני מתחילה. הלב שלי שוב מתחיל לדפוק הכי מהר מאי פעם. " נֶתִי, אמרתי לא וזה סופי. אף פעם לא אמרתי לך לא, אף פעם. כשאמא שלך לא רצתה שתלכי לטיולים השנתיים, אני תמיד אמרתי שזה בסדר. רציתי שתהיי ילדה רגילה. שלא תרגישי שאנחנו מגוננים עלייך יותר מדי בגלל שאת בת יחידה.אבל לזה, אין שום סיכוי. אני לא מסכים ,וזה סוף פסוק." הוא נשמע פסקני וחד משמעי.
אני מביטה בו נדהמת. אבא שלי היקר, האהוב. תמיד עשה כל מה שרציתי, מבלי לשאול יותר מדי שאלות. בלי ל"חפור" כמו אמא, תמיד נותן בחיוך ובחיבוק. אבא שלי מסרב לי ,בדיוק כשזה הדבר שאני רוצה יותר מכל. הפה שלי עוד פתוח, כדי לנסות ולהתווכח איתו, אבל כשאני רואה את ההבעה שעל פניו, אני עוצרת.
בכעס אני תולשת את הדף מידו ,דיי בפראות אפשר להגיד.הולכת לחדר שלי, טורקת את הדלת, נועלת אותה ונשכבת על המיטה.

אף שריר לא נע בפניה של קריינית החדשות, כשהיא קוראת את החדשות אודות הפגנת הניאו נאצים בברלין. השידור מועבר לכתב המקומי שמסקר תהלוכה של אנשים , כולם גלוחי ראש עם קעקועי צלבי קרס. הם נושאים שלטים שמזכירים לי את הקריקטורות הנאציות מ -1933. המצלמה מתמקדת בפניו של אחד מהם.
גבר צעיר, יפה תואר, אני חייבת להודות,שצועק בקולי קולות "אאוסלנדר ראוס". התרגום למטה אומר "זרים החוצה". השנאה שנשקפת בפניו היפים, מעבירה בי צמרמורת. השידור חוזר לקריינית בישראל, עדיין ללא הבעה שאומרת שרוב משתתפי ההפגנה נעצרו על ידי המשטרה ויובאו למשפט. אני שומעת את טריקת הדלת. אבא אומר שלום, אויי במהירות אני סוגרת את הטלוויזיה והולכת לסלון. ממש לא כדאי שאבא יראה את זה.
בלילה הזה לוקח לי המון זמן עד שאני נרדמת. אני מתהפכת מצד אל צד עד ששקעתי בשינה. פתאום אני מתעוררת שטופת זיעה. ברגע הראשון אני כמעט צורחת, מזל שלא עשיתי את זה. לאט לאט אני נרגעת, העיניים שלי מתרגלות לחושך ולמראה המוכר והבטוח של החדר שלי. אבל עדיין, כל הלילה אני ממשיכה להסתובב מצד לצד כמו איזה סביבון ולחשוב על החלום שחלמתי. יותר נכון הסיוט. עוד אחד על השואה.
היינו כולנו על רציף רכבת הומה אדם. אמא ואבא,סבא וסבתא, וסבא מאיר שהוא הסבא רבא שלי , כולם עומדים לידי. מסביבנו,שורות של אנשים מפוחדים, עם טלאי צהוב על המעילים. מולנו, חייל בלונדיני ,צלב קרס על זרועו.הוא נראה בדיוק כמו הבחור שראיתי בחדשות.
הוא הביט בנו ושנאה תהומית נשקפת מעיניו. קנה הרובה שלו מכוון אלינו. החייל שולח את סבתא, אמא ואותי לצד ימין, ואת אבא,סבא ישראל וסבא מאיר לכיוון שני. לא רציתי להיפרד מאבא, ונקרעתי מזרועותיו בצרחות. אמא החזיקה בי חזק ומשכה אותי בכח, כשהחיילים הנאצים דחפו אותנו בקני הרובים שלהם אל קרון הרכבת הדחוס.
תיארתי לעצמי שלחלום יש קשר למה שראיתי בחדשות הערב ולסבא מאיר כמובן. הסבא רבא שלי שהיה ניצול שואה,מגיטו ווילנה. הוא הצליח לברוח משם ולהצטרף לפרטיזנים, ואח"כ עלה לישראל. מוזר אבל אני לא חולמת על סבא מאיר כנער צעיר, כמו שהוא באמת היה בשואה. בחלומות שלי, סבא מאיר הוא איש מבוגר כמעט בן שמונים. כמו שהיה לפני שנפטר.
כשלמדנו על השואה,על מליוני היהודים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים, ברור שכאב לי כמו לכולם. אבל, זה היה קשור כאילו רק ליום הזכרון לשואה. פעם כשהייתי מזפזפת בטלוויזיה ורואה שיש סרט שואה או מלחמת העולם ה-2 לא ממש התלהבתי לצפות בו. זה היה רחוק ממני. אז עוד לא ידעתי שיש לי קשר משפחתי לניצול שואה. כשנודע לי מסבא מאיר שהוא היה במחנה ריכוז, הייתי בשוק. זה קרה כשהייתי בכיתה ח'. אולי בגלל זה נהפכתי אובססיבית לנושא השואה. קראתי כל מה שהצלחתי להשיג ולדעת על זה. את "רשימת שינדלר" למשל ראיתי המון פעמים. ואז התחילו לבוא החלומות על השואה, על הגטו ועל מחנה הריכוז. סבא מאיר נפטר, עוד לפני שהצלחתי לדעת עליו הרבה דברים. בעבודת שורשים בכיתה ז', כתבתי ראיון שהיה מבוסס בעצם על דברים שהוא סיפר לי ככה במקרה. היה פולט מילה ועוצר. כנראה בגלל המבט של אבא שלי, שכאילו מזהיר אותו לא לגלות לי דברים מפחידים. דיי הכרחתי אותו לספר לי מה שקרה במחנה הריכוז, אבל מבלי שאבא וסבא יידעו. לצערי,הוא לא הספיק לספר לי הכל.
לא סיפרתי להורים שלי, אפילו לאמא על החלומות האלו. לא רציתי שהם יאשימו את סבא מאיר, בסיוטים שלי. בכל פעם שהייתי מתעוררת מסיוט כזה, הייתי שותקת לרגע. מחכה לראות אם הם שמעו משהו, ואז מודה על כך שהתעקשתי שהחדר שלי, יהיה מרוחק מחדר השינה שלהם.
אולי זה היה סתם צירוף מקרים. גם הסיקור בחדשות על הפגנת הניאו נאצים וגם החלום הזה ,שניהם קרו באותו ערב. בערב שלפני מכתבי ההזמנה. המכתבים שמזמינים אותנו ואת ההורים שלנו להרצאה בנושא המסע לפולין-שכבת יב'. אבל אני לא ממש מאמינה בצירופי מקרים . ראיתי בזה סימן מסבא מאיר שאני חייבת לצאת למסע הזה. לכבד את זכרו, לסגור מעגל. התחלתי להרגיש פרפרים בבטן ,כשכרמל המחנכת שלי חילקה לנו את המכתבים. כן אני מודה, התרגשתי. אני מחכה לנסיעה הזו כבר מכיתה ח'.
נזכרתי בחלום שלי מאתמול. למרות שאני טיפוס דיי מעשי, אני אוהבת למצוא סימנים בכל דבר. אם שמעתי בבוקר שיר , שהוא גם צלצול הטלפון של מישהו ,זה סימן בשבילי שאני צריכה להתקשר אליו . אם חלמתי שאני באמצע מבחן ושיש לי "בלק אאוט" זה סימן בשבילי ללמוד עוד יותר טוב למבחן, כי אולי יהיו הפתעות.. אני כבר לא יכולה לחכות שיגיע הערב. העברתי את השיעורים שנותרו עד סוף היום בתכנונים איך אני מספרת להורים על המסע. בעיקר,איך להעלות את הנושא,מבלי שהם מיד יגידו לא. חישבתי כל מיני חישובים, כדי לראות אם יש לי מספיק כסף לנסיעה. למזלי, חסכתי את כל המשכורת שקיבלתי מהעבודה בקייטנה בחופש הגדול, ויש לי חסכון ששמרתי מבייבי סיטר ומדמי כיס. זה לא שאמא ואבא לא יכולים לתת לי את הכסף לנסיעה. אין לנו בעיה כלכלית בכלל. אבל זו לא בעיה של כסף בטיול הזה. גם ברור שהאמא הדאגנית שלי, שחששתי תמיד לספר לה על כל טיול שנתי או נסיעה, דווקא לא תהיה זו שתתנגד .
הפעם,האגוז הקשה לפיצוח יהיה אבא שלי. האבא השתקן שלי, שאמא תמיד אומרת עליו ש"כל מילה בשקל". הוא כזה ההיפך ממנה, מקמץ במילים. לאמא לעומת זאת ,יש מה להגיד על כל דבר. בכל ענין יש לה דעה. לא סתם היא בחרה להיות עובדת סוציאלית, ואחר כך החליטה גם ללמוד משפטים כי היא תמיד בעד החלשים. אמא שלי היא "תולעת ספרים". אבל לא מה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים "תולעת ספרים". מישהי ממושקפת כזו, עם משקפיים ענקיות בגודל של תחתית בקבוק, מרוב קריאה. אמא שלי נראית סבבה. כשאנחנו הולכות ביחד, תמיד חושבים שהיא אחותי הגדולה. אורח חיים בריא זה השיגעון שלה. בחיים היא לא תוותר על הספורט היומי. גם אם היא באמצע הספר הכי מותח שלה. מצד שני, היא גם אוהבת קניות ובשמחה תצטרף אליי לשופינג בקניון.
אני דומה לאמא לא רק במראה החיצוני,גם בתכונות אופי ותחומי עניין. ממש כמו אמא גם אני שונאת שנעשה עוול למישהו. אפילו אם זה לא פוגע בי באופן ישיר. אמא שלי, יודעת עליי הכל, אפילו יותר משירי ולנה.היא בעצם החברה הראשונה הכי טובה שלי,וגם האדם שדעתו הכי חשובה לי.
שירי ולנה, מסתכלות עליי במבט שואל, מהקצה השני של הכיתה. הן לא ממש מבינות מה קרה לי ולמה אני כזאת מרחפת. הן מסמנות לי להסתכל בטלפון בטח סימסו לי משהו. אני עושה את עצמי כאילו שלא שמתי לב. שירי ולנה , הן שתי החברות הכי טובות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי , אנחנו בלתי נפרדות, כל היום ביחד. בבצפר קוראים לנו "מועדון הבנות היחידות".
מן הסתם, זה מה שגרם לנו להתחבר מלכתחילה. שלושתנו בנות יחידות ללא אחים ואחיות. כשהייתי קטנה תמיד שאלתי את אמא ואבא למה אין לי אח או אחות. רציתי שאמא תלך לבית חולים להביא לי אחות תינוקת או אח קטן.
גם היום, אני לפעמים תופסת את עצמי מצטערת שאין לי אח או אחות. במיוחד, כשאמא ואבא יותר מדי דואגים לי ואני יודעת שזה ככה ,רק בגלל שאני בת יחידה. לנה, שירי ואני נמצאות ביחד לא רק בבית הספר. ההורים המאוד מפנקים שלנו שלחו אותנו כמעט לכל חוג אפשרי. למדנו בלט, ג'ז, ופסנתר עד שבגיל 14 התמרדנו. אנחנו דוברות אנגלית כמעט ברמת שפת אם. מכיוון שאנחנו בנות יחידות ושאנחנו ביחד, לא רק בבית הספר, אלא גם בכל החוגים האלו, גרם לנו להרגיש כמו אחיות. אולי בגלל זה ,שירי ולנה הן יותר מחברות בשבילי!
גם אמא של שירי ניסתה להרות במשך הרבה שנים, אך ללא הצלחה . מתי שהוא ההורים שלה, ממש כמו ההורים שלי, החליטו לוותר, ולהסתפק בבת שיש להם. לנה עלתה לארץ בגיל ארבע ממוסקבה. כשהיתה בת שש ההורים שלה התגרשו. היא גרה עם אמא שלה, ונפגשת עם אבא שלה פעמיים בשבוע. פעם בשבועיים היא ישנה אצלו בסופ"ש.
אמא שלי קוראת לנו "שוקולד מנטה ומסטיק" על שם להקה של שלוש זמרות שהיתה בסבנטיז . היא אפילו הראתה לי קליפ של הלהקה הזו ביו-טיוב. אבל בעוד ששתיהן גבוהות יחסית מעל מטר ושבעים, אני נמוכה ,בקושי מטר ושישים. לשתיהן יש עיניים כחולות ועור ושיער בהירים מאוד. לי עיניים חומות כהות ,קצת מלוכסנות. גם אני בהירת עור, אבל שלא כמותן אני כן יכולה להשתזף קצת ולהגיע לגוון דבש כזה. השיער שלי חום כהה. אתם יכולים לנחש לבד מי אני,ברור שאני השוקולד...
בהפסקה, שתיהן כבר מתנפלות עליי ושואלות מה קורה לי, למה אני מתנהגת באופן מוזר כזה. הן לא מפסיקות לדבר על התלמיד החדש שהגיע בהתחלת השנה, וכולן באטרף ממנו. אני לא מוצאת אותו כזה מושך. חוצמזה, נראה לי שהוא יותר מדי עף על עצמו. מסוג האנשים שמעריצים את עצמם. הוא מסתובב עם הכתפיים שלו מורמות בהליכה כזאת "ערסית". אני ממש לא מבינה מה שירי ולנה מוצאות בו.
זה שיש לו שיער בלונדיני ארוך כמו ג'סטין ביבר לפני שהסתפר ועיניים כחולות, לא עושה לי את זה. אף פעם זה לא היה הטיפוס שלי. ממש לא כמו רוב האנשים בארץ,שמתלהבים מכל מי שיש לו שיער בלונדי ועיניים כחולות. בפרסומות בטלוויזיה בישראל כמעט כל השחקנים\ דוגמנים הם כחולי עיניים ובהירי עור ושיער. כאילו שכולנו משבדיה, או נורבגיה. אני יותר נמשכת לטיפוס השחום. שירי ולנה מריצות עליי אין סוף בדיחות על זה. למשל,שנוזל לי ריר מהפה כשמראים את החתיך השחום בסדרת התיכון האמריקאית. הוא שזוף מאוד משעות גלישה מרובות בחוף של לוס אנגל'ס. אנחנו צופות בפרק של הסדרה הזו כמעט מדי יום ביחד.
"נֶתִי,מה יש לך היום? על מי את חולמת?" לנה מקניטה אותי בהפסקה . אנחנו יושבות במקום הקבוע שלנו ואוכלות את הטוסטים שקנינו בקפיטריה. נֶתַנְאֶלָה, שמי המלא, הוא לזכר סבא שלי נתנאל, אביה המנוח של אמא. אבל אף אחד לא קורא לי כך. מאז שאני זוכרת את עצמי, קוראים לי נֶתִי. "תרגיעי,אני לא חושבת על החדשוס." אני מחזירה לה, בטון קצת לעגני. "מה קרה, הוא לא דומה מספיק למייקל?" היא ממשיכה לעקוץ. אני מגלגלת עיניים בדרמטיות. "מהרגע שהוא הגיע לפה, כמעט כולן בשכבה מזמזמות סביבו. אפשר לחשוב שהוא מלכת הכוורת. עופי על זה ,אני בחוץ".
"וואוהוהוו," היא נושפת ברעש. "אנחנו קצת רגישים היום , אה?" עכשיו, היא ושירי מתיישבות מולי ומתחילות לזמזם לי את מנגינת הפתיחה של הסדרה,כשהן מעפעפות לי בריסים. האמת שזה דיי קורע. אני לא יכולה להישאר אדישה ומתחילה לצחוק. הן מכירות אותי כל כך טוב, החברות שלי. "יאללא תשפכי." נוהמת עליי לנה. "שלא תצחקו עליי," אני מזהירה אותן ונאנחת. "אני כל כך מחכה כבר למסע לפולין". "פחחחחחחחחחחחחח, אפשר לחשוב", הן שוב עושות פרצוף מגוחך. "אני רצינית" אני כמעט לוחשת. לנה מעקמת את הפנים היפות שלה. " נֶתִי,אני יודעת שאת אובססיבית על המסע הזה כבר כמה שנים, אבל תרגיעי. בשביל המסע הזה ,צריך ללמוד איזה חודש שלם בכל מיני הרצאות וסדנאות. את באמת רוצה שיתקעו לנו את זה?" לנה לא אוהבת לעשות מה שלא חייבים.כל דבר שמחוץ לתכנית הלימודים, ושלא קשור קשר הדוק לבגרות. בכל זאת, היא תלמידה מצטיינת.למזלה, הציונים הטובים באים לה בקלות.
"זה לא משנה. מה הם כבר יכולים לחדש לי ,שלא קראתי." אני עונה ביובש, לא מסגירה את ההתרגשות שלי.
אבל צמרמורת קלה עוברת בי כשאני נזכרת בסבא מאיר. השנה מלאו כבר ארבע שנים למותו. תמיד ישאר לי טעם מר של החמצה בגלל במפגש הלפני אחרון שלנו. כשהוא סיפר לי על הבריחה מהגיטו. הוא היה צריך להמשיך ולספר לי על המחנה, ועוד על מה שקרה שם. אבל לא הספיק. לאחר שבועיים הוא אושפז בביה"ח, וזמן קצר אחר כך נפטר. סבא שלי, ישראל, שהוא הבן שלו, לא הסכים להשלים את החסר. גם כשהתחננתי בפניו לספר לי.
אבא שלי תמך בו. הוא אמר לי "נֶתִי, את יודעת את העובדות. קראת מספיק. את לא צריכה לדעת יותר. תאמיני לי,שאני יודע על מה אני מדבר כשאני חוסך ממך את המידע הזה."
בערב,כשאבא ואמא יושבים לאכול כמו שהם עושים בכל ערב. אני מחכה להזדמנות המתאימה. פעם, גם אני הייתי חלק מהטכס הזה, ארוחת הערב המשפחתית. אבל עכשיו אני אוכלת כשבא לי, והם לא מתעקשים שאצטרף. הם אוכלים ביחד בדרך כלל בשעה שבע. גם כשאבא מתעכב, הוא מודיע לאמא והיא מחכה לו.
ממש כמו שתכננתי, אני מביאה את הדף לשולחן. מרגישה שהוא בוער לי באצבעות ומעבירה אותו לאמא ככה ,כאילו בנונשלאנטיות.
"אמא, תראי מה קיבלנו בבית הספר היום". הלב שלי פועם בחוזקה מרוב שאני מרוגשת. אני מקווה שהיא לא תשים לב. אמא לוקחת ממני את הדף, מתחילה לקרוא ואז נועצת בי מבט חודר. אני מישירה לה מבט מבלי להשפיל את עיניי. היא יודעת שזה מה שאני רוצה כבר מגיל ארבע עשרה. שותקת, היא מזיזה את מבטה לעבר אבא, הוא כבר התחיל לאכול ,עסוק בשניצל שלו. כשהוא קולט ששתינו מסתכלות עליו הוא מפסיק לאכול ומניח את המזלג.
"מה קורה? " הוא שואל כשהוא עוד לועס. אמא מושיטה לו את הדף. "נֶתִי, למי הרבצת בבית ספר?" אבא אומר בקול מבודח. הוא יודע שהמכתבים שמגיעים מבית הספר, הם תמיד מכתבי שבח. אף פעם לא קיבלתי מכתבי השעיה או נזיפה. הוא מתחיל לקרוא את הכותרת ואז עוצר. הוא מבין מיד, בולע במהירות ,לוקח את הכוס שלו ושותה שלוק מהסודה.
"בשום פנים ואופן לא." אין זכר לבדיחות הדעת שלו מקודם. עכשיו קולו קר וחד. אני מרגישה כמו אחד מהעובדים הנזופים שלו. אבא יכול להיות מאוד קשוח כשהוא רוצה. זה כנראה נשאר לו, עוד מהתקופה שהיה קצין בצבא.
"אבא," אני מתחילה. הלב שלי שוב מתחיל לדפוק הכי מהר מאי פעם. " נֶתִי, אמרתי לא וזה סופי. אף פעם לא אמרתי לך לא, אף פעם. כשאמא שלך לא רצתה שתלכי לטיולים השנתיים, אני תמיד אמרתי שזה בסדר. רציתי שתהיי ילדה רגילה. שלא תרגישי שאנחנו מגוננים עלייך יותר מדי בגלל שאת בת יחידה.אבל לזה, אין שום סיכוי. אני לא מסכים ,וזה סוף פסוק." הוא נשמע פסקני וחד משמעי.
אני מביטה בו נדהמת. אבא שלי היקר, האהוב. תמיד עשה כל מה שרציתי, מבלי לשאול יותר מדי שאלות. בלי ל"חפור" כמו אמא, תמיד נותן בחיוך ובחיבוק. אבא שלי מסרב לי ,בדיוק כשזה הדבר שאני רוצה יותר מכל. הפה שלי עוד פתוח, כדי לנסות ולהתווכח איתו, אבל כשאני רואה את ההבעה שעל פניו, אני עוצרת.
בכעס אני תולשת את הדף מידו ,דיי בפראות אפשר להגיד.הולכת לחדר שלי, טורקת את הדלת, נועלת אותה ונשכבת על המיטה.