מצטערת זה פשוט לא מעלה את הכול אז אני שולחת את זה בחלקים
..."תישאר פה ואל תזוז, אני צריכה קצת זמן לשחק" ליאור קפצה למטה עם חיוך על הפנים [אין לי שום מושג למה, אנחנו עומדים להילחם באיזה מיליארדי מתים והיא מחייכת כאילו היא יצאה מלונה פארק]. "שלום ידידיי, אתם רוצים לשחק את המשחק 'הרוג את המתים?' אני מתה עליו!" היא אמרה,
שלד אחד [שלדעתי הוא המנהיג שלהם] אמר בקול צורם
"כולם לתקוף!" וכל השלדים התחילו לצעוק ולרוץ לכיוון של ליאור "ליאור! תזהרי!" אמרתי והדבר האחרון ששמעתי ממנה היה: "אז אתם רוצים לשחק? אין לי בעיה!".
פרק 7
המרדף המטורף
טל מספרת
עכשיו תורי לספר, אבל לא על ליאור ורון אלה עלי ועל החבורה.
אחרי איזה חצי שעה שירה באה ואמרה
"אני בדקתי קצת את הנושא של 'הסמטה החשוכה' וגיליתי שאם לא נעצור את דן וגל מלהיכנס לסמטה החשוכה הם יוכלו לגעת במן חפץ קסום כזה וזה יכול לגרום לחורבן העולם, מסתבר שבסמטה יש כוח מיוחד מאוד שאם יגעו בו אז כל העולם ייהרס" אמרה שירה עם פרצוף מודאג וקצת לחוץ, כאילו שהיא מנסה לומר 'חייבים לעצור אותם!' בגלל איזו סיבה טיפשית שהיא תמציא
"שירה, את באמת מאמינה לסיפורי האגדה האלה? אף אחד לא יצא מהסמטה ואף פעם לא קרה שחורבן העולם הגיע! אמרתי
"נכון, כי כל האנשים שם מתו"
"איך את יודעת את זה? מה נכנסת לשם בעבר? וחוץ מזה כל המידע מזויף, זה רק סיפורי סבתא!" אמרתי ברוגז
"יודעת מה? בואי נעקוב אחריהם ונראה, מי טועה ומי צודקת, וכן אני נכנסתי לשם בעבר!" אחרי שהיא אמרה את זה היא חסמה לעצמה את הפה.
"את נכנסת ויצאת מהסמטה החשוכה?" שאלו כל הבנים ביחד
"לא, לא התכוונתי שאני נכנסתי ממש קרוב, לא בתוך הסמטה אלא בדיוק לפני, וראיתי קצת מה יש שם" היא אמרה,
הסתכלתי על הפנים שלה וראיתי שהיא מנסה להישאר רגועה
"אני אקח על עצמי את האתגר הזה, ואני אומרת שאם הם נכנסים לשם זה רק בגלל שהם רוצים להציל את חברם רון".
לרגע נראה כאילו שירה נרתעת, כאילו שאמרתי משהו לא טוב בשבילה, אבל היה נראה לי שהיא מסתירה משהו ממני ומהבנים
"אז את מאמינה לשטויות שלהם?" שאלה שירה בלגלוג,
אבל מאחורי הלגלוג היה פחד ,ראו את זה בעיניים שלה
"לא, אני רק אומרת שהם לא היו נכנסים לסמטה סתם ככה, אכפת להם אחד מהשני ולכן הם לא יינטשו אף אחד, אז אם הם יכנסו לסמטה זה יהיה רק בגלל שאחד מהם תקוע שם".
"לא משנה לי למה עכשיו אתם נכנסים לשם .או שזה לא יהיה לכם נעים!" אמרה שירה בכעס.
"סליחה שירה, אם את רוצה לנהל כאן את העניינים אז תקימי לעצמך חבורה של בריונים, אבל עכשיו אני כאן המנהל אז קודם תתני לנו סיבה טובה להיכנס לשם ולהקשיב למה שאת אומרת" אמר עוז, שירה כמעט התפוצצה, ואז היא פשוט עצמה עיניים והתחילה לרחף באוויר, וכשהיא פקחה את העיניים שלה הן לא היו העיניים שלה, אלא היו עיניים מהפנטות של מפלצת, ומיד אחרי כשנייה היא התחילה להשתלט על הבנים.
"טל, באמת חשבת שאת חכמה, אבל בעצם את לא יודעת כלום, אם את רוצה לדעת אז תסתכלי לי טוב טוב בעיניים"
עצמתי את העיניים הכי חזק שיכולתי, אבל היא היתה ממש חזקה, וכאילו דחפה אותי לפקוח את עיניי .
"נו, למה את לא מסתכלת בעיניים היפות שלי? היום הלכתי למאפרת וזה יפה מן הרגיל!"
הפעם הקול שלה היה קול אחר לגמרי שלא הכרתי, אבל לא משנה איך הקול נשמע ואיך הפרצוף של שירה נראה הרגשתי שאני לא יכולה ואני חייבת לפקוח אותן. לא היה לי מה לעשות התחלתי ללכת אחורה אבל היתה רוח עזה שדחפה אותי לכיוון של שירה. הסתובבתי והתחלתי לרוץ, זה לא היה קל במיוחד שהרוח מונעת ממך לזוז, אבל המשכתי, לא העזתי לפקוח את העיניים ולכן לא ידעתי בדיוק לאן אני רצה, פשוט רציתי לברוח משם.
הדבר היחיד ששמעתי מכל המהומה היה ה"רדפו אחריה!" ששירה אמרה לבנים, ואז כמו רובוטים הבנים התחילו לרוץ והיה נראה שהרוח לא מזיזה להם, ניסיתי להגביר את המהירות שלי [שזה לא היה קל במיוחד, נראה לי שרצתי אולי קילומטר בשעה נוסף] אבל זה לא כל כך עזר, הבנים רצו הרבה יותר מהר ממני.
אחרי דקה או שתיים העזתי להסתכל אחורה, ראיתי את הבנים מטרים ספורים מאחורי וכל רגע הם עלולים לתפוס אותי.
לפתע ראיתי שאין מעבר מולי, היה שם הר גדול שלא יכולתי לעלות עליו, וגם מהצדדים לא יכולתי לברוח, הכול היה חסום, לא היתה לי בררה אלה להיכנע.
התחלתי להאט את הקצב של הריצה כי ידעתי שאין לי דרך מילוט, אבל פתאום מישהו קפץ על הבנים.
"אני לא מסכים לאף אחד להרביץ לילדים מהשכונה שלי!" צעק דן והתנפל באגרופים על גלעד ויותם.
"דן!!!" אמרתי בשמחה
"אין זמן לדבר! רוצי לכיוון של ההר, אני וגל נעסיק אותם...
" באותו רגע נפל על הראש של גל קוקוס "...או רק אני" "מה קרה לו?" שאלתי
"אני אסביר לך אחר כך, עכשיו תרוצי!" התחלתי לרוץ עד שהגעתי מתנשפת אל ההר, שם ראיתי את דן מרביץ לבנים כמו משוגע וראיתי את גל משחק עם אגוזי קוקוס והבנים באולינג (גל תמיד היה טוב בבאולינג, גל על תחשוב שאני מחמיאה לך!, אתה גרוע בעוד הרבה דברים) ואני ספרתי עשרים וחמש סטרייקים עד שנשברתי.
אחרי כחמש דקות חבורת הבריונים נראתה כמו עגבנייה מעוכה על הרצפה עם הרבה בליטות,
"דן! איך ידעת שאני פה?" שאלתי
"טוב תראי כל המהומה הזאת עם המפלצת וכל זה, זה די בולט לא?" הוא ענה ואז שנינו צחקנו.
"יש ניצחתי בטורניר הבאולינג!" אמר גל
"טוב עכשיו אתה יכול להסביר לי מה קורה לו?" שאלתי
"בסדר אז ככה, אחרי שהלכת המשכנו לחפש כניסה סודית לסמטה החשוכה או איזה רמז, ואז נפלנו אל מערה, שמה גל התחרפן בגלל איזה זקן מטורף ומת שדומה לסבא שלי" אמר דן
"מצאתם משהו?" התעניינתי לדעת.
"כן, יש לנו מפה עם כל הכניסות הסודיות לסמטה, אבל יש שם סמן שאלה גדול ולא מראים שם את המפלצות, הינה תראי" הוא הביא לי מפה ישנה שבאמת היו בה כניסות סודיות והיא אפילו הראתה אותנו עכשיו.
"דן, למה בכלל אתה וגל רוצים להיכנס לסמטה?"
"את בטח לא תאמיני לי, כמו כל שאר הילדים, בגלל ש'קול' מוזר חטף לנו שני חברים, את ליאור ואת רון" הוא אמר
"אני לא כמו כל שאר הילדים אני מאמינה לך" אמרתי
"יופי אז רוצה לבוא לעזור לנו?"
"אין לי בעיה" עניתי
"טוב גל בוא ממשיכים בטיול!"
"מה!? לזה אתה קורה טיול!?" תהיתי
"הוא חושב שהוא בגן החיות התנכי, הוא אמר שהמפלצת היא פיל ושהבנים הם פינגווינים"
"אה, עכשיו הבנתי, ודן, יש לי משהו לומר לך, המפלצת הזאת הייתה שירה, הילדה מהשכונה" אמרתי.
"מה!? את בטח חולמת בגלל כל המרדף שעברת" אמר דן
"זה כמו שחלמתי שרון וליאור נחטפו על ידי 'קול' מוזר" עניתי לו
"טוב בסדר, פשוט כל הדברים שקורים פה הם לא מציאותיים, ובינתיים אנחנו לא יודעים כלום, למזלנו אני וגל יצאנו מהמערה המפחידה ההיא ועכשיו נוכל ללכת מכאן..."
כשדן אמר את זה האדמה שעליה עמדנו פשוט נפתחה ואנחנו נפלנו לתוך מערה מלאה נחשים, אבל לא סתם נחשים, הם היו שנראו יותר גרועים מנחשי קוברה והנחשים האחרים הכי מסוכנים בעולם.
"אז זו המערה שדברת עליה קודם?" אמרתי בפחד
"כן, אבל עכשיו היא הרבה יותר מפחידה!".
פרק 8
מאבק תת-קרקעי
גל מספר
טוב, למרות שאני הייתי שיכור זה לא אומר שאני לא יכול לספר.
אני לא כל כך זוכר הרבה, הרגשתי שאני עף באוויר ולא הרגשתי את הקרקע, אבל דן סיפר לי הכול לכן אני יודע.
טוב אז אחרי שנפלנו למערה עם כל הנחשים [אני חשבתי שהם בובות גומי שזזו בעזרת חוטים] דן מצא אבן והתחיל לזרוק אותה לכל הכיוונים.
"שיהיה לכם ברור נחשים, אני לא פרחה שמפחדת לגעת בכם! ולכן אני אומרת לכם, לא כדאי לכם לגעת בי!!!" אמרה טל, תפסה נחש אחד וסובבה אותו כמו לאסו בזמן שהיא העיפה נחשים לכל עבר, טוב הם נלחמו ממש יפה אני מודה, אבל הם לא היו מצליחים בלי העזרה שלי [אם אפשר לומר שזאת עזרה].
לקחתי כמו ילד קטן נחש אחד והתחלתי לדפוק לו את הראש ברצפה כמו ילד בן שנתיים, כשהנחש מת אז הייתי עצוב שנהרס לי הצעצוע ולכן אני עברתי לנחש הבא.
אחרי שהרגתי חמישה נחשים הנחשים האחרים הבינו עם מי יש להם עסק וכל פעם שהתקרבתי הם ברחו, אבל בחוכמתי הרבה [שנראה לי שלא נשער לי הרבה באותו הזמן] אני רדפתי אחריהם והם יכלו לפגוע בחברים שלי.
בזמן שאני רדפתי אחרי הצעצועים שלי דן וטל המשיכו להילחם בנחשים, דן התחיל לזרוק עליהם את כל מה שהיה מסביבו ולא היה משנה לו מה, וטל קשרה את כל הנחשים למן צורה מוזרה ומתפתלת "דן, אתה רוצה פרחים?" היא שאלה והגישה לו את זר הפרחים שכל הזמן זז
"ואוו, את טובה באומנות... אהההה!" הנחש הגדול מבניהם שהוא כנראה היה המסטר [ואני חשבתי שהוא בלון בצורת נחש, ובגלל שהוא היה ליד דן חשבתי שהוא שייך לו אז לא יכולתי לקחת אותו] הכיש את דן בקרסול.
"דן!" צעקה טל ורצה מהר לעזור לו
"זה.. בסדר.. תמשיכי.. להילחם.. בנחשים.. הם.. יכישו.. גם.. אותך.." טל התרוממה והתחילה להעיף את כל הנחשים שנמצאים בסביבה של דן ויכולים לפגוע בו
"אף אחד מכם לא מעז אפילו להתקרב לחב.. כלומר לדן!" היא אמרה, אבל בלב שלה היא התכוונה לומר 'אף אחד מכם לא מעז אפילו להתקרב לחבר שלי!'.
הנחשים כמעט סגרו עליה אבל למזלה הנחש האחרון שרדפתי אחריו זחל לכיוון שלה, ולכן כל הנחשים שהבינו מה קורה ברחו, אבל אלה שלא ברחו [הטיפשים יותר], ואחרי שתיים שלוש שניות השורדים שבניהם זחלו משם בפחד.
"גל, מעכשיו אתה נשאר צמוד אלי" אמרה טל בהקלה "אפשר לקבל את מר בלון נחשי?" שאלתי והצבעתי על המסטר שהיה כמה מטרים משם .
"אתה תוכל לקבל אותו רק אם תישאר כאן"
"אוף, אבל אני יכול פשוט ללכת לשם ולקחת אותו!" אמרתי ברוגז כמו ילד קטן שרוצה ללטף כלב משוטט.
"אם אתה תלך אנחנו לא נוכל לקבל כרטיסים ללונה פארק ולא נוכל ללכת לשם" אמרה טל כמו אמא, וכשהיא אמרה את זה הפנים שלי אורו.
"הולכים ללונה פארק?" שאלתי בהתרגשות
"כן, אבל אתה קודם אתה צריך להישאר צמוד אלי ולא ללכת לאיבוד" אני עמדתי ועשיתי כל מיני צורות מצחיקות עם הפה והיה נראה כאילו שלנחשים זה אומר 'תעופו מכאן! אני ממש ממש רעב!' או משהו בסגנון הזה, ובינתיים טל רכנה ליד דן ובדקה את הפצע המדמם שלו.
"דן, שכב בשקט ותנסה לא לזוז" אמרה טל והוציאה מהתיק שלה בקבוק מים קטן, פתחה אותו והתחילה לנקות לו את הפצע.
בינתיים דן שכב ונראה כאילו הוא סובל מאלף סכינים שנכנסים לו בגב, אבל הדבר היחיד שהוא שמע אז היה קול נחש מהדהד בראשו "דן, דן, עזוב את חבריך, בגללם עוד תאבד את חייך, בוא ותגשים את החלום שלך.
דן ידע על מה הנחש מדבר, והוא גם מאוד רצה את זה אבל הוא לא היה מוכן לנטוש את חבריו, לא כל עוד הם יודעים שהוא חי.
"לא, אתה לא תגרום לי לנטוש את חברי, הם חלק ממני ואם אני אאבד אותם אני לא אהיה שלם!" חשב דן
"בסדר, אבל תמיד תזכור את ההזדמנות.. ססססססססס....".
אחרי חמש דקות הנחשים הבינו שהם לא יכולים לפגוע בנו והתחילו לעזוב. דן קצת התאושש, הוא קם על רגליו שהן רעדו כמו שייק פרות בתוך המערבל כשהוא על מהירות גבוהה ואז נפל אבל טל תפסה אותו ועם העזרה שלה הוא עמד שוב על רגליו,
"אוי נכדי, אני רואה שנחבלת, אז זה אומר שאתה לא יכול להילחם בסבא שלך ולהציל את חבריך, טוב אל תדאג, הם לא יפצעו כי הם לא יכולים לנצח אותי, נכדי האהוב, וגם לא יאונה להם כל רע, חוץ ממוות קטן שלא יכול להזיק לאף אחד..." אמר הזקן
"דן, אתה אמרת לי שזה רק מישהו שדומה לסבא שלך, אבל כמו שהוא מדבר הוא סבא שלך!" אמרה טל בהפתעה,
אבל דן לא התייחס למה שהיא אמרה עכשיו .
"סבא או לא סבא אתה לא תפגע בחברים שלי!!" הוא צעק והתנפל על סבא שלו.
"אם אתה רוצה אותם קודם תעבור אותי!!" הוא אמר וגל של כעס בער בליבו.
"אני רואה שאתה כבר מתחיל לגלות את כוחך, אבל אתה לא תגלה את כולו כי חייך וחיי חבריך עומדים להיעצר." דן הרביץ, התגלגל, קפץ, חמק כאילו הוא אלוף העולם במלחמה, ולמרות שזה היה סבא שלו היה בעיניו ניצוץ של כעס שרק העצים את המהירות והכוח שלו. הוא זז כמו רוח סערה אבל סבא של דן איכשהו הצליח לחסום חלק מהמכות. מידי פעם הוא נשנק מכאב אבל ישר התכונן למכה הבאה "כן, ילדי, הכישרון שלך הולך וגדל, אתה תהיה גאווה למשפחתך, וגם אויב ראוי לאנשים אחרים, אבל אני סבא שלך ואני מכיר אותך היטב אז כמה שתנסה לא תוכל להביס אותי, וגם תמיד תישאר לך בלב הידיעה שאני סבא שלך שאוהב אותך." כשהוא אמר את המילים הללו דן התבלבל, וסבא שלו ניצל את ההזדמנות וחבט בו בכל כוחו כך שדן עף לקיר הסמוך וצנח על הרצפה כמעט מחוסר הכרה.
"אם היתה לי רשות הייתי הורג אותך עכשיו, אבל האדון רוצה אותך, חי בריא ושלם אז אני מאחל לך דרך צלחה!" אמר סבא של דן ופשוט נעלם.
טל רצתה לראות מה עם דן ואז היא ראתה דמעות בעיניו ועל לחייו.
"דן, אני יודעת שזה לא קל, לשאת את כל מה שקרה לנו היום, ומה שעשית היה מדהים" היא אמרה.
"חיים" לחש דן "זה היה סבא חיים. כשאני הייתי בן 6 הוא נעלם, זה היה הסבא שאני הכי אהבתי"
טל כרעה ברך לעברו ונגבה באצבעה טיפה אחת שהייתה על לחיו של דן.
"דן, אני יודעת שזה קשה, הכול כאן מוזר ולא הגיוני, אנחנו נקלענו להרפתקה מפחידה וקשה, שאותה אנחנו חייבים לעבור. אני בטוחה שיש דרך להציל את סבא שלך, כל עוד שאנחנו ביחד אנחנו נצליח הכול" אמרה טל בניסיון לנחם את דן
"את יודעת בדיוק כמוני שסבא שלי מת ואי-אפשר להחזיר אותו לחיים" אמר דן בקול שבור.
"אבל לפחות נעבור את זה ייחד" אמרה טל.
טוב, אני לא עשיתי הרבה בכל המלחמה הזאת, אני רק ישבתי על אבן ואכלתי חובזה [כי חשבתי שזה פופקורן] וראיתי את הסרט שלי בשלווה, לא קולט שסבא של חבר שלי העיף אותו ושהוא נמעך על הקיר ושעוד רגע הוא יהיה מחוסר הכרה.
בינתיים 'הקול' המשיך לצפות בנו וחשב לו מחשבות
"חיים!" קרא 'הקול'
"כן אדוני?"
"אתה מסתיר ממני משהו, נכון?"
"אסור לי לגלות זאת, זה עלול לשנות את העתיד לרעתך ולרעת העולם, אם אני אומר מילה אחת ממה שידוע לי, כל העולם ומה שהשגנו עד עכשיו יכול להיהרס. בבוא הזמן הזקנים יצוו עלי לומר זאת" אמר סבא חיים והתחיל ללכת לכיוון היציאה
"אז הכוח שלהם הוא להיות ביחד" הרהר 'הקול' לעצמו
"וחיים, עוד דבר אחד"
"כן אדוני?"
"אני רוצה שתדאג שהם יופרדו, המשוגע ששמו גל יילקח אלי ואת השניים האחרים תפרידו, בואו נראה איך הם יכולים להסתדר לבד..."
פרק 9
סכין אחת נגד מיליון חרבות
ליאור מספרת
אני לא יודעת מאיפה הגיע לי כל האומץ הזה אבל ידעתי בדיוק מה לעשות.
זזתי כמו מטורפת, ככה אמר רון אבל אני הרגשתי שאני משחקת משחק של ילדים בגן: הדפתי חרבות, הפלתי שומרים, וגם ניסיתי לקחת נשק אבל איך שהיד שלי נגעה בחרב או בכלי של אותו מת הוא מיד הפך לנחש ואם לא הייתי חומקת הצידה הוא היה מכיש אותי.
עד שרון הבין מה קורה אני כבר הרגתי את כולם חוץ מאחד, הוא הביט בי במבט מבועת [אם אפשר לומר שמומיה יכולה לעשות מבט כזה] והתחיל לברוח.
"איזה מזל יש לנו היום" אמרתי
"מזל גדול שאני במצב רוח מעוצבן כך שאני יכולה להרוג אותם בתוך שניה"
"תפסיקי להתרברב" אמר רון לאחר שהתנתק מההלם שהיה תקוע בו בחמש הדקות האחרונות.
"אני כמעט בטוח שהוא גם ברח מפחד וגם רץ להפעיל את ה..." הוא לא סיים את המשפט, כי בדיוק אז התחילו להבהב אורות אדומים ונשמע קול של סירנה.
"אתה לא צריך לפרט, זה די ברור עכשיו!" אמרתי בזמן שהוא שלשל את החבל שהכנו למטה.
"תשימי את הסכין על החבל ותתחילי לטפס" אמר בלי להסביר [ואני גם ידעתי מדוע, הרי כשאתה יודע שעוד מיליון מתים באים להרוג אותך אתה לא תתחיל לפרט רעיונות] ואני עשיתי זאת.
תוך פחות מעשרים שניות כבר הייתי איתו על העמודים, הוא סימן לי עם הראש ללכת אחריו ואז התחיל לזחול שם "תשתדלי לשמור על שקט" אמר בדרך שעדיין לא היתה לי ברורה, הוא עצר על עמוד באמצע החדר וסרק את האזור, הסתכל למעלה, למטה ולצדדים, ולבסוף התקדם לרווח שבין שני עמודים. הוא מדד עם זרועותיו את האורך של התקרה, והיה מרוכז כאילו הוא לא הולך להילחם בצבא של מתים. הוא התחיל לנסר עיגול בתקרה ובצד השני של העיגול הוא יצר ידית,
"תגיד לי, מה אתה עושה?" שאלתי מסוקרנת.
"מה שאת צריכה לדעת זה שכשקופצים את מצליפה בכל מי שאת לידו" הוא קשר את החבל לעמוד, ווידא שהוא מחובר טוב, נתן לי את העיגול [שבעצם היה מגן] ואת הסכין ואז סימן לי להחזיק בגבו, עשיתי כך ואז שנינו קפצנו למטה, והמתים המופתעים לא הבינו מה קורה עד שהם הצליחו לזהות אותנו מסתובבים במעגלים ומשסים בסכין חלק מסובבי החדר, ועד שהם הספיקו לשלוף את החרבות שלהם רון הניח אותי בתוך כל ההמולה והמשיך במעגלים להלום בגופו בכל החיילים שהפריעו לו בדרכו.
אחרי שלדעתו הוא הרג מספיק הוא עצר לידי
"קח את המגן שלי, איך תוכל לעמוד מולם..." פתאום ראיתי ניצוץ קטן מכיסו.
"אתה רציני איתי? אתה חושב שתצליח לשרוד עם חתיכת ברזל עטופה בעץ? או שאתה חושב שבעצם כאן יש ערב חובבנים?" שאלתי בהפתעה בזמן שהפלתי שלד אחד שהתקרב אל רון
"הכלי שלי הוא יותר מתוחכם מכל חרב שאת יכולה למצוא" אמר והוציא מכיסו השני מצית,
"מאיפה יש לך את זה?" שאלתי
"כשיצרתי את המגן, אז ראיתי שם מצית וכמה סיגריות, זה היה תא כמו שאני ואת היינו תקועים קודם לכן, כנראה שהאסיר שהיה שם עישן ונפל לו המצית"
"הוא בטח לא כל כך חכם, הוא אפילו לא העלה בדעתו להשתמש במצית" אמרתי, הוא חייך, אז אני החזרתי לו חיוך קטן וביישן וחזרתי אל הקרב.
לא כל כך ראיתי את רון, אבל ראיתי את השלדים והמומיות העולות באש ונשלחות על שאר המתים, אנחנו הרגנו אותם בקצב די יפה, אך באותה מהירות שחיסלנו אותם באו עוד ועוד עד שהם כמעט סגרו עלינו, לא היה להם סוף, הם זרמו שם כמו נהר שמחובר לאוקיינוס.
כמה שלדים חסונים תפסו את רון, למזלו הוא הצליח להשתחרר אבל המצית נמעך, הסיכוי שננצח עם פחות כלי נשק אחד הוא... בערך עשר, שזה אומר שכמעט ואין לנו סיכוי מולם.
התחלתי להגביר את הקצב שלי אד שכמעט ולא יכולתי, וכשהרגתי משהו שהיה בגודל של רון הוא רץ אליו והתחיל להתעסק בידיים שלו "רון, אתה צריך להרוג אותם, לא לבוא ולבדוק מה איתם! אלא אם כן זה אחד מהרעיונות ההזויים שלך?" אמרתי, ואז ראיתי אותו מכניס את ידיו לתוך הכפפות.
"טוב עדיף שאני לא אשאל" אמרתי כשהבנתי שהוא לא יענה.
בזמן שנלחמתי ראיתי במבטים חטופים את מעשיו של רון, הוא תפס את המומיות העולות באש והשליך אותן על שאר הלוחמים, אבל אז באו כמה שלדים עם צינור מים וכיבו את כל האש, היתרון של האש גם ירד, עכשיו הסיכוי שננצח בלי יתרון האש הוא אפס, שזה אומר שאין לנו שום סיכוי מולם ואם הם עוד יעלו את מספר הלוחמים, אז אנחנו גמורים לגמרי.
עכשיו היתרון היחיד שלנו הוא השכל של רון והלחימה שלי, שאלו יתרונות לא מבטיחים במיוחד, אבל כמו שרון נראה עדיין שווה
לנסות. הוא רץ אל החבל והתחיל לטפס עליו כמו חתול ואז התחיל
להסתובב ונחת מאחורי כל המהומה.
"רון! אל תנטוש אותי!" אמרתי בפחד והתחלתי להלום במומיות שהתחילו לעשות חומת אנשים כדי לעקב אותי בשיא המהירות שלי[למרות שהם לא היו כל כך אנשים, כשהם נצמדו הם התחילו להתפורר ולא כל כך רציתי לראות מה יש בפנים] כי חשבתי שאני לבד, אבל אז ראיתי בקצה השני חצים נורים על הלוחמים. זה היה רון שכשהוא נחת הוא הלם בקשת אחת ולקח את הקשת ואשפת החצים וכשהוא הרג את שאר הקשתים הוא לקח גם את אשפות החצים שלהם, הוא ירה וירה כמו מטורף והלוחמים שם מתו כמו זבובים, אחד אחרי השני, וכל חייל שהעיף מבט אל רון ורצה לרוץ עם חרב שלופה כדי להרוג אותו ,רון הקדים והרג אותו. בתור קשת היה די מוצלח [בעיקר בירייה ובמהירות], ברוב הפעמים הוא פגע בחיילים שהוא כיוון אליהם, וכשהוא פספס החץ פגע בלוחם אחר, אבל הבעיה האמתית היתה שבסוף החצים ייגמרו, אז הוא יהיה בצרה צרורה. כשזה קרה והוא הבין למה הוא נקלע, הלוחמים התחילו לסגור עליו ודחקו אותו לקיר, אבל אז הוא התחיל לקפוץ על ראשיהם של כל הלוחמים מאחד לאחד כמו קוף [וגם הספיק בדרך לקחת חרב, חנית וגרזן] עד שהוא הגיע אל השלדים עם צינור המים.
הוא הרג את שלושתם עם החרב ולקח את הצינור, ראיתי אותו מתחיל לרוץ אל החבל עם הצינור, עולה עליו ומתנדנד לכיווני. כשהוא הגיע אלי הוא נחת והושיט לי יד כסימן לעלות, עשיתי כך ושנינו התחלנו להסתובב מעל כולם, אבל זה לא כל כך עזר כי עם הסכין הקצר לא יכולתי להרוג הרבה. הכיתי ושיספתי שלדים רבים אבל אז הסכין נשמטה מידי.
"אין לנו סיכוי בלי הסכין, וגם לא היה לנו סיכוי אי.... מה יש לך שם בחגורה?" שאלתי
"איך את הכי אוהבת להילחם? עם חרב, חנית או גרזן?" הוא שאל כשהוא מסובב את החגורה אלי כדי שאני אוכל לראות את הכלים, חיוך עלה על פני "אתה תמיד מפתיע אותי" אמרתי "ולשאלתך, אני אקח חרב, לא בא לי לצלוף ולכרות ראשים עכשיו" הוא חייך בחזרה "קחי את הכפפה, ככה הכלים לא יהפכו לנחשים" אמר רון בזמן שהוא הוריד את הכפפה מידו.
"אני יודע שאת תעשי עבודה טובה" הוא אמר בזמן שכבר התחלתי לשסף ולהרוג חיילים, "למה אתה רוצה שאני אלחם מכאן?" שאלתי "כי אני לא רוצה שזה יפגע בך" הוא ענה.
"מה זה 'זה'?" שאלתי, ואז ראיתי אותו משנה את לחץ המים ללחץ גבוה, וזה אמר הכול. הוא פתח את זרם המים שמחץ את כל החיילים, עד לחייל האחרון.
רון התיז גם על הכניסות, כדי להרוג גם את החיילים שיבואו וכשהוא היה בטוח שאיש לא יבוא, הוא ירד מהחבל והחליש את הזרם,
"וואו, ואני חשבתי שאין לנו סיכוי" אמרתי
"אני לא יודע כל כך מה קורה לי, זה כמו מה שקרה לך מקודם, אני כאילו מרגיש הכול בקרב - ויודע בדיוק מה לעשות, אני גם תמיד הייתי אלוף בהיסטוריה של המלחמות ותמיד ידעתי שאם אני הייתי שם הייתי יכול לתכנן אותה הרבה יותר טוב" הוא אמר.
"אז אני מסתדרת כשיש מתים בסביבה, אתה במלחמות, אני לא יודעת אבל יש לי הרגשה שזה קשור לשרשרת שלי" המבט שלו אמר 'סוף סוף את מדברת על זה' והמבט השני היה 'רגע, איפה השרשרת?' ואני נאנחתי "טוב אני אספר לך על זה..."
"אני לא חושב שאת יכולה עכשיו" אמר 'קול' מאחורי גבנו, כשהוא סוגר את הברז של צינור המים.
"ליאור אין זמן עכשיו לדבר על זה! תעלי על החבל!" אנחנו התחלנו לטפס, אבל הוא הציב סולם וכך עלה לשם לפנינו.
אנחנו היינו ממש קרובים אבל הוא עמד בינינו ובין העמוד שעל התקרה.
"תבינו אין לי זמן לדיבורים אז אני אסגור, אסיים את השיחה שלנו ב'שלום ולא להתראות!'" הוא לחץ על שלט רחוק שהיה בידו ואז הרצפה נפתחה ושם היתה ברכה עם מים ירוקים מבעבעים שהיו בהם כרישים גדולים, שהיה נראה שרק מחכים לטרוף אותך
"אני יודע שאתם רוצים לטפס ולהגיע לכאן אבל אני מצטער לבשר לכם שאתם לא תצליחו לעשות את זה היום, חה חה חה!" הוא אמר, שלף את חרבו מנדונה וחתך את החבל.
פרק 10
הסכנות יורדות כמו גשם
דן מספר
המכה שסבא שלי נתן לי ממש כאבה, היתה לי סחרחורת והרגשתי שאני הולך להתעלף.
המשכנו ללכת, אני נשענתי על טל ולפעמים גנחתי, טל הייתה מתוחה וכשנשמע קול היא ישר נדרכה, וגל הלך לו בשלווה ודיבר על הדברים שהוא יעשה בלונה פארק "אני הלוך לקנות מרשמלו עם אמא..." "אמא? מרשמלו?" קטעה אותו טל ואני חייכתי.
"כן, אמא אני אלך לקנות איתך מרשמלו ואז לעלות עם אבא לגלגל הענק..." הוא המשיך לדבר ולדבר על כל המתקנים ומה הוא יעשה עם אמא או אבא [שהם בעצם היו אני וטל].
"אויש גל, אם תמשיך לדבר בסוף יסגרו את הלונה פארק" אמרה טל, אבל גל לא הקשיב והמשיך לדבר.
"גל בוא לכאן יש לי הפתעה" אמרה טל, לקחה מקופלת שוקולד וזרקה אחורה, וגל רץ לשם כמו כלב, היא עוד קצת התקדמה ואז עצרה.
"זה לא יעכב אותו לאורך זמן" אמרה "אז כדי שתתחילי לדבר" לחשתי כי המכה עדיין כאבה.
"אני חושבת שיש משהו מוזר בדרך הזאת" היא הצביעה לדרך שלפנינו, באמת היא לא נראתה כמו הדרך שעברנו, אבל אתה לא יכול לדעת בוודאות כי אתה לא שם, אז עלה לי רעיון, לקחתי אבן וזרקתי אותה לשם, כשהיא עברה - חצים עפו ופגעו בא וכשהיא פגעה ברצפה, היא הפעילה מלכודות נוספות.
"כן את באמת צודקת, היא לא מערה רגילה" אז שמענו את גל רץ אלינו שמח, הוא מצא את המקופלת, טל התחילה לחטט בתיק כדי למצוא עוד ממתקים אבל לא היה לה יותר, המקופלת הייתה אחרונה, "גל תעצור, גל תעצור! גל תעצור!!!!!!" טל צרחה והוא אמר:
"המלך לא אמר" "המלך אמר לעצור!!!" הוא עצר ממש לפני קו הפגיעה, וגופו נטה לכיוון המשך המנהרה, כך שאם הוא יזוז הוא ייפול לשם, טל עזבה אותי ורצה מהר לעצור את גל, אבל היא אחרה את המועד, הוא נפל קדימה והיא קפצה עליו, חצים נורו לכיוונם, חץ ראשון עף מעל לראשו של גל כשטל נפלה עליו, היא החזיקה בו חזק והתגלגלה במהירות למקום הבטוח, כשגל הבין מה קורה, הוא התחיל להיאבק ולצרוח, זה היה בדיוק לפני היציאה מהסכנה ולכן חץ פגע לטל בכתף "אהההה!!!" היא צרחה ובכוחותיה האחרונים היא התגלגלה עם גל החוצה.
"גל, אם אתה לא נשאר כאן אתה תקבל עונש!" היא קראה ואז גנחה מכאבים.
"דיי סבא, תחזיר אותו למצבו הקודם, אם לא הרגת אותנו אז גל יהרוג אותנו, ואם אתה לא הרגת אותנו קודם זה אומר שאתה לא רוצה שנמות" לחשתי לאפלה.
"יפה דברת בני" הוא אמר כשדמותו הבהבה והופיעה בחשכה
"ואני אעשה זאת למרות שהאדון לא ציווה עלי לעשות את זה רק מפני שאתה נכדי האהוב" אמר,
'האהוב', כן אם אני הייתי נכדו האהוב אז הוא לא היה מנסה להילחם בי ולשבור לי את העצמות. הוא הקיש באצבעותיו ואז כמו שהוא הופיע כך הוא נעלם ושנייה אחר כך גל התעלף על המקום.
טל התחילה לנשום נשימות קצרות ומאולצות, גל ישן כמו בובת סמרטוטים, ואני חצי מעולף הייתי היחיד שיכול היה לעשות משהוא מועיל.
זחלתי אל גל והתחלתי לנער אותו "גל, גל!" אמרתי, וכשהוא התעורר הוא התחיל למלמל דברים,
"איפה אני?" הוא הצליח לומר לבסוף
"אין זמן לספר הכול, אני צריך שתעזור לי לטפל בטל, פגע לה חץ בכתף, מהר לפני שהפצע יזדהם יותר מידי והיא תתעלף!" אחרי שראיתי שגל הרצין מיד כששמע מה קרה לטל והלך לטפל בה, נשמתי נשימת הקלה, גל כבר לא משוגע, סבא שלי החזיר אותו למצב הקודם.
זחלתי לעבר הקיר כדי שהוא יתמוך בי כשאני מתרומם, על הקיר היו בועות כתומות ובולטות כמו כדורים קטנים, ואני בטעות הנחתי את הידיים שלי על הכדורים האלו, כשהצמדתי את ידי לקיר הכדורים התפוצצו והנוזל שהיה בפנים היה מן דבק כזה, מעדתי ונפלתי, אבל הידיים שלי היו מחוברות לקיר כאילו היו חלק ממנו, נעמדתי שוב ובמאמץ קטן הצלחתי לנתק את ידי מהקיר.
"מה זה החומר הזה?" תהיתי, הסתכלתי אל גל וטל כדי לשאול אותם על כך, גל כבר הספיק להוציא את החץ מכתפה וכבר החל לשטוף את הפצע המדמם עם בקבוק המים וניקה אותו היטב. אז עלתה לי המחשבה שאם אנחנו לא נצא לא יהיה לנו מים כדי לנקות את הפצע לא יישארו לנו מים לשתייה, וגל לא היה יכול להמשיך לשטוף את הפצע.
הורדתי את החולצה הארוכה והבאתי אותה לגל
"קח, תעצור עם זה את הדימום, מזל שאימא שלי מלבישה אותי בהרבה שכבות" הוא חייך אלי וחזר מיד לעבודה.
"גל, מקודם ראיתי מן בועות מלאות בחומר כתום ודביק, אתה אולי יודע מה זה?" שאלתי את גל אחרי שהוא סיים בטיפול שלו,
"ששש, היא עומדת להתעורר" לחש, ובאמת טל התחילה לזוז מצד לצד,
"מי אתם?, איפה אני?, מה זה המקום הזה?, למה אני שוכבת על הרצפה המטונפת הזאת?" היא התחילה לשאול.
"את זוכרת שאנחנו רוצים להציל את רון וליאור שנעלמו בסמטה? את זוכרת שגל השתגע ואז נתקע לך חץ בכתף?" שאל גל בקול עדין "מה? לא, ממש לא, רגע... נראה לי שאני מתחילה להיזכר, אני ברחתי מהבנים ששירה הפנטה אותם כשהיא הפכה למפלצת, ואז אתם הצלתם אותי, ואז נלחמנו בנחשים ואתה הוקשת" היא אמרה והצביעה עלי.
"אתה, גל, אתה התחרפנת וכשניסיתי להציל אותך מהמנהרה שהורגת אנשים נתקע לי חץ בכתף."
"לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר" אמרתי והיא חייכה ואז העוותה את פניה בכאב.
"נוחי, את עוד חלשה" אמר גל.
"לא זה בסדר" היא אמרה כשהיא התרוממה על שתי רגליים, רועדת כמוני אחרי הארס של הנחש והמכה שסבא שלי נתן לי.
"טוב עכשיו אחרי שטל מרגישה יותר טוב אני רוצה להראות לכם משהוא שראיתי כשניסיתי לעמוד" לקחתי אותם למקום שבו גיליתי את הכדורים, הם בחנו אותם ואפילו גל פוצץ אחד "זה נראה כמו סקי דבק כתום, זה איזה חומר ממש דביק..."
"אתה אומר שהוא נדבק לכל דבר?" קטעה אותו טל.
"כן, אבל זה לא יעזור..." "מהר תביאו כדורים כאלה לתוך השקית" שלושתנו התחלנו לאסוף כדורים, הם קצת נדבקו לידיים אבל הצלחנו בסוף. טל קשרה את השקית, וידאה שהיא סגורה היטב וזרקה אותה. "מה את עו..." אמר גל.
"חכה ותסתכל על המומחית" השקית עפה לעבר המנהרה הממולכדת "מהר, כולם פזצט"א!" היא אמרה
"אנחנו לא בטירונות!" התלונן גל
"זאת פקודה אלא אם כן אתה רוצה להיכנס לכלא שש, הוא מאוד דביק!" היא אמרה, ועשתה פזצט"א, גל מיהר לעשות כמוה, השקית הגיעה למנהרה, כל החצים נורו מיד עליה, והחץ הראשון שפגע בשקית פוצץ אותה לגמרי. נשמע בום חזק והרבה דבק עף לכל הכיוונים, וסתם גם את כל החריצים שמהם יצאו החצים.
אחרי כמה שניות היה כבר בטוח להתרומם, עמדנו ונקינו את כל האבק וכמה שיותר מהדבק שהיה לנו על הבגדים.
"אתה רואה גל? אמרתי לך שאני יודעת מה אני עושה... גל?, גל?!" התחלנו לחפש, הוא לא מאחורי הדבק הוא פשוט נעלם,
"מה גל, אתה עדיין ילדותי? אין זמן עכשיו למשחקים!" היא אמרה "אני לא חושב שזה משחק" אמרתי "גל!, גל!!!", ובצד השני של הסמטה, 'הקול' וסבא חיים היו באמצע שיחה חשובה
"אני רואה שכבר אי אפשר לסמוך עליך, אמרתי לך להביא את גל אלי, לא להוריד ממנו את הקסם"
"אבל אדוני זה לא משעשע? אני מכיר אותך היטב, אתה אוהב להשתעשע עם אסירים לפני שנגזר להם הדין."
"כן, ובגלל זה אני צריך לשלוח יחידה מיוחדת כדי לחטוף את גל, והיחידה השנייה לא הצליחה בעבודתה כי טל ודן החזיקו ידיים"
"אני יודע שזה לא מה שאמרת לי אבל זה עדיין הנכד שלי, ולכן החוק אומר שיש לי את הזכות קצת לשחק לפני הסוף" הוא אמר, והוריד את יד אדונו מכדור הבדולח, בוא ראו אותי וטל במערה צועקים "גל!, גל!!!".
פרק 11
מפגש ההיכרות הכי מפחיד בעולם
ליאור מספרת
טוב, אני אוהבת יותר להילחם במתים מאשר להפוך לארוחת הצהריים של כרישים רעבים אוכלי אדם, עכשיו בוקר?, או ערב?, כבר אבדתי את תחושת הזמן במקום החשוך הזה.
אני בטוחה שגם רון הרגיש כמוני, הרגשנו את הבועות החמות מתפוצצות ליד גופנו ואת קול הכרישים הרעבים שרק מחכים לטעום מהבשר הצעיר שלנו. הנפילה הייתה כמו נצח, הרגשנו כאילו הזמן עומד מלכת, אבל אז פתאום שמענו משהו קורא "תפסתי" וכך הנפילה שלנו נעצרה, מישהו הציל אותנו, מישהו, אבל מי? הרי כולם כאן מתים ומקשיבים לקול המוזר, המגע היה קר כקרח, כנראה שזו הייתה רוח רפאים הנחתי.
אולי הייתי צריכה לפחד מהמגע עם הרוח, אבל כבר נלחמתי במיליון כאלה אז זה לא היה לי משנה.
כשאני ורון התאוששנו מהנפילה, הפננו את מבטינו אל הדמות, כדי לדעת מי הציל אותנו, בהתחלה ראינו רגלים, שמלה לבנה מרחפת, וידיים, וכשהגענו לראש רון כמעט נחנק ואני כמעט והתעלפתי "איציק!, המורה להיסטוריה!, מאז שהמנהלת פיטרה אותך לזמן מה בגלל ניסוי שכמעט פוצץ חדר שלם..."
"אל תזכירי לי את זה" הוא קטע אותי "...אתה פשוט נעלמת, ואף אחד לא ידע איפה אתה, אמרו שאתה עזבת אבל זה אף פעם לא נשמע הגיוני, אמרו שאתה עבדת על איזה משהו, נכון!" רון עדיין היה בהלם, וכשהוא השתחרר מזה הוא אמר "אהה, היי איציק, כמה נפלא שאתה פה" ואז אני נעצתי בו מבט חד שהבהיר לו שלא כדי לו להתעסק איתי והוא מיד אמר:
"כלומר.. כלומר או! איציק! כמה טוב שאתה בסדר! אני מאוד התגעגעתי!"
"אין זמן לדבר, בואו אחרי אני מכיר יציאה נסתרת כאן" הוא אמר במהירות והתחיל ללכת.
הלכנו ועלינו למעלה, איציק סיפר לנו שהבניין הזה הוא נראה קטן מבחוץ אבל הוא ענקי בתוך האדמה, הוא אפילו מגיע למגמה שבתוך כדור הארץ, לפעמים היינו צריכים להתחבא מאחורי עמודים ולהיזהר משומרים, אבל חוץ מהם השטח היה פנוי.
כמו שאני מכירה את עצמי ואת רון אין לנו הרבה מזל, במקום אחד היו חיילים שהתאמנו עם נשקים ועוד סוגים של כלי נשק, והמקום היחיד שהיה לנו כדי להסתתר בו היה מחסן ישן,
"מהר תכנסו למחסן!" לחש איציק, הוא הוציא מכיסו מפתח ופתח את הדלת "תתחבאו מתחת לכלי הנשק עמוק עמוק!" הוא אמר,
דחף את שנינו פנימה וסגר מהר את המחסן, החיילים הגיעו ואני שמעתי את המפקד מתקרב אל איציק.
"מה אתה עושה, איציק?" הוא שאל בקול מצמרר וחטטן
"יש לי קצת זמן פנוי, אז באתי לפתוח לכם את המחסן ולהביא את כלי הנשק ההרוסים לתיקון למטה" הוא אמר.
"אוקי, חיילים! נשקים למקום, סוף אימון!" אמר המפקד ואז פנה אל איציק.
"אני אשים עליך עין, בחור, אין אצלנו בוגדים כאן, מובן?"
"מובן המפקד" אמר איציק.
איציק פתח את המחסן והחיילים הביאו את הנשק, אני ורון עצרנו את נשמתנו כשהם הניחו את כלי הנשק מעלינו, אחד מהחיילים כמאת חשף את רון, אבל למזלו הטוב, (אם נשאר לו כזה) הוא לא שם לב.
אחרי כמה שניות של מתח המפקד הלך, והשטח שוב היה פנוי, איציק וידא שאף אחד לא רואה ונכנס גם הוא לתוך המחסן.
"תעבירו את ידיכם דרך גופי, כך כלי הנשק לא יהפכו לנחשים" הוא אמר.
"איכס, דוחה! לא רק שהייתי צריכה להילחם במתים כמוך אני גם עכשיו צריכה להעביר שם את הידיים שלי!" אמרתי בכעס
"ששש, עוד יגלו אותנו עם הצעקות שלך!" אמר רון
"אוקי אוקי, אבל אל תתרגש יותר מדי, אתה ראשון!" אמרתי, הוא נאנח והכניס את ידיו, כשאני הכנסתי אותם הרגשתי כאילו הכנסתי את הידיים לתוך ג'לי אוורירי וקריר.
"אתה לא יכול לומר שזה לא דוחה, להכניס את הידיים שלך לתוך רוח רפאים, בלי להעליב איציק, כן?"
"זה בסדר, לא נעלבתי" התחלנו לצלול בים שלם של כלי נשק, וחיפשנו את כלי הנשק הקטלניים ביותר, והכי הרבה שאפשר להכניס לבגדים ולחגורה שמצאנו שם, רון כל הזמן התפעל מכלי הנשק שהיו לו במשחקי המחשב שלו וסיפר על כל אחד מהם משהו מיוחד
"רון, אני לא באתי לכן ללמוד על כלי נשק שיש במחסן של מיליוני מתים שרוצים להרוג אותי" הוא נשף בבוז, אבל פתאום עיניו אורו, "יש.. יש.. יש כאן נייר טואלט!" הוא קרא בהתרגשות
"ואוו, למה אתה מצונן?" אמרתי בבוז, ואז איציק הבין וחייך
"אני רואה שאתה תלמיד מאוד חכם" הוא אמר "נו באמת זה לא אירוע בנים, תשתפו גם אותי!" אמרתי בכעס.
"אוקי אני אסביר. אני אעטוף אתכם בנייר הטואלט הזה ואלביש אתכם בשריונות וככה אתם תראו בדיוק כמו שאר המומיות ואם יהיה לכם מזל תכלו לצאת מכאן בשלום".
אחרי שהיינו לבושים לגמרי הלכנו כמו חיילים אחרי איציק, וכל מי שראה אותנו הרכין ראש לאיציק , הוא אמר שהרוחות מובילות את החיילים לחדרים שלהם וככה לא חושדים בנו.
הגענו ליציאה, היו שם שני כלבים עם ארבעה רוחות רפאים ששמרו בכניסה ובצידי השביל היו עצים שנראו אנושיים לחלוטין,
"אנחנו הולכים להביא עוד אסירים" אמר איציק לשומרים, הם הרכינו בפניו את ראשם, והמשכנו בדרכנו, קצת לחוצים מהכלבים אבל חוץ מזה בסדר. הכלבים התחילו לרחרח את האוויר כאילו הם שמו לב שמשהו השתנה והתחילי לנבוח, והרוחות מיד הסתכלו עלינו
"רוצו!!" צעק איציק והתחלנו לרוץ, הרוחות מרחפות והכלבים מאחורינו.
כשהיינו די רחוקים רון עצר לנוח.
"רון, אסור להתקרב לעץ"
"למה? מה העץ יכול לזוז ולתפוס אותי?" הוא אמר וכשהוא שמע את העץ זז הוא קפא במקום, אני קפצתי ותפסתי את רון ושיטחתי אותו על הרצפה כך שהעץ פספס אותנו, העץ בא להצליף בנו ושנינו התגלגלנו לכיוונים שונים, אבל העצים שהיו בסביבה קמו והתאספו סביבנו והצליחו בהתחלה להוריד מעלינו את נייר הטואלט ואז כשהכלבים הגיעו ונבחו באו עוד כמה מומיות ושלדים ועזרו לעצים, הם היו איזה 20 ואנחנו רק 2 ובגלל זה לא היה לנו סיכוי ולכן שני העצים הראשונים שבאו אלינו הצליחו בסוף לתפוס אותנו. פתאום כולם עצרו במקום ומיד הסתדרו בשורה, ואז ראינו אותו, ראינו את האדון שלו ומשרתיו.
"או, תראו מה יש לנו כאן, כמה פורצים קטנים, או במילים אחרות אסירים חיים" הוא אמר בקול המצמרר שלו,
"מי אתה, 'קול'?" שאלתי וניסיתי להסתיר את הפחד שהיה בקולי "תוכלי לקרוא לי בעל המטפחת, זה השם הזמני שלי, אבל אתם תתנו לי את השם האמתי" לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר ורק המשכתי להיאבק, רון הבין מה אני עושה והמשיך לדבר עם "האדון" שלהם.
"תצא מן הצללים, הראה לנו את פניך!" אמר רון
"אין לי שום בעיה למרות שאין כל כך על מה להסתכל" הוא אמר וצעד שלושה צעדים קדימה ונחשף לאור חלש, אז שנינו קפאנו ולא יכולנו להמשיך לנסות, פניו היו שקופות ורק ראו עיניים אדומות, וגופו היה עטוף בגלימה, הוא היה כמו תבנית, היה בתוך גופו נוזל אפור שזז ואני יכולה להישבע שלפעמים ראיתי אפילו פרצופים, כמעט כל גופו היה מלא בנוזל הזה ונשאר רק מקום קטן בראש.
"אני רואה שחברכם הקטן עוזר לכם, יודעים מה? אני רוצה שתתארחו בביתי הצנוע" הוא הנהן לשני שלדים והם באו אליו, העצים הורידו אותנו מעט והם שמו לנו אזיקים על הידיים, ואז הם תפסו את איציק ולקחו אותו משם.
אנחנו צעדנו בחזרה עם ראש מורכן ולפנינו היה בעל המטפחת הזה ושני המשרתים שנשארו, ומאחורינו שני השלדים והרוחות וארבעה עצים והכלבים שהצטרפו, זו הייתה ממש צעדה מפחידה.
כשנכנסנו העצים והכלבים היו צריכים ללכת, ובמקומם הצטרפו 12 חיילים חצי שלדים חצי רוחות עם נשק קטלני וחסמו לנו כל דרך אפשרית לברוח, ולמטה למטה, כבר ראינו שלדים עובדים ויוצרים כלי
נשק עם הלבה, אנחנו היינו בבטן האדמה, ולא היתה שם שום יציאה,
היינו לכודים.
הושיבו אותנו בחדר קטן וחשוך שבקושי יכולנו לראות את עצמנו והיציאה היחידה היתה באמצע התקרה, רון התחיל לנסות לקפוץ על הקיר ולנסות לטפס, אך הוא היה משומן היטב בשמן דגים [דוחה!!].
"רון, אתה לא תצליח וגם לא החברה שלך, ואם כבר מדברים אני צריך אותך, ליאור, לשיחה דחופה" אמר השלד שתפס אותי כשנכנסתי לסמטה
"איזו שיחה חשובה תהיה אם היא בטח קשורה למתים?!" אמרתי בכעס
"או שאת באה או שרק הידיים שלך יבואו" הוא אמר, משך בשלשלאות שהיו על ידי וגרר אותי מחוץ לחדר.
הגעתי למקום מוזר לגמרי, החדר היה דומה למעבדה כי היו שם כל מיני מומיות בלבוש של מדענים והתעסקו בכל מיני דברים מוזרים שחלקם הכרתי משיעורי מדעים.
"כן, מקום יפה, לא כן?" שמעתי קול מאחורי גבי ומיד הסתובבתי, זה היה האיש שקרא לעצמו בעל המטפחת
"ומה אתה רוצה ממני? מה להפוך אותי לעוד ניסוי שלך?" שאלתי בעצבנות.
"זה יהיה מאוד משעשע אבל יש לי בשבילך מטרות אחרות" הוא הוביל אותי לכניסה סודית ומהמעבדה עברנו לחדרון קטן שנראה כמו הדגמים שהראה לנו איציק בשיעורי ההיסטוריה הראשונים שלנו השנה... ואז פתאום עלתה בי המחשבה שהם לקחו את איציק, ומעניין לאן הוא הלך איתם....
"איציק הלך לבית החקירה והמשפט שלנו ומשם זה לא עניינך" אמר בעל המטפחת.
"אז אתה גם קורא מחשבות" אמרתי והוא הנהן בראשו, 'איזה טיפוס מעצבן, גם חוטף אנשים והורג אותם בשביל צבא של מתים וגם קורא מחשבות ויכול להיות בכל מקום ולקרוא לכך את המוח' חשבתי לעצמי "שמעתי את זה, אבל עכשיו אין לנו זמן, שבי קצת לנוח" הוא אמר וזרק אותי על הקיר, הוא סובב אותי כך שפני יהיו מול שלו והסתכל לי בעיניים המפחידות שלו.
"תסתכלי בעיניים שלי" הוא אמר בקול אחר לגמרי, כאילו שהוא לא הוא עצמו, "תסתכלי בעיניים שלי!" הוא חזר ואמר, וכשהישרתי אליו מבט ראיתי את עיניו המפחידות והאדומות שזרחו כמו אש ופתאום הרגשתי שהעבר חזר אלי,
"אבא" אמרתי המומה והוא פשוט פתך לי את הפה, אחרי שנייה הגוף שלו כאילו נשפך לתוך שלי ואני ניסיתי להתנגד אבל רק שמעתי את צחוקו המרושע מהדהד בראשי ואז השתנתי לגמרי.
השלד השליך אותי בחזרה לחדר שבו חיכה לי רון, הוא רכן לפני
והתחיל לומר:
"מה עשו לך שם.... את נראית אחרת העיניים שלך השתנו" הוא אמר "זה בגלל קרן הלייזר שהוא העביר דרכי, לא יודעת למה, אבל אין זמן לדבר, הקירות כבר מתחילים להיסגר"
"מה?"
"מה ששמעת" אמר השלד ולחץ על הכפתור, מהקירות התחילו לצאת חרוטים חדים שיכולים לשפד אדם.
"איך את ידעת את זה לפני שהוא לחץ?" שאל רון
"אין זמן צריך לצאת מכאן דרך הדלת למעלה" אמרתי. לקחתי את הסיכה של הראש שלי וניסיתי לפתוח את השלשלאות אך הן היו צמודות מידי ולא יכולתי להגיע, אז עלה לי רעיון והתחלתי לשייף את השלשלאות באחד החרוטים, אחרי כמה זמן הן נותקו והלכתי לשחרר את רון, ובהנהון ראש אחד התחלנו לקפץ מחרוט לחרוט עד למעלה, שם רון הוציא את החרב הקטנה שהשומרים לא לקחו ממנו וחתך את הדלת "אחרייך" הוא אמר ויצאנו מהחדר בדיוק שנייה לפניי שהוא נסגר לגמרי.
"עכשיו בחזרה לשאלה שלי, איך ידעת את זה?" הוא שאל שוב [הנודניק הזה].
"ראיתי אותו עומד ללחוץ והיה כתוב על השלט, העיניים שלי איכשהו הצליחו לראות, עכשיו מהר נראה לי שיש ארון של נשק מרגלים סודי בכיוון הזה, יש לזה בדיוק אותו הריח" אמרתי.
בינתיים בחדר הכס העוזרים של בעל המטפחת התבוננו בכדור וצחקקו בלחש, הזקן ביותר אמר:
"רון הזה כל כך תמים ומאוהב, אפילו אם יחליפו לו את ליאור במשהי אחרת שדומה לה הוא לא ישים לב" השאר התחילו שוב לצחוק והמשיכו לעשות את עבודתם בזמן שאני שלא כל כך הייתי אני הובלתי את רון למבוי סתום וממולכד.
חוטפים אותנו פעמים
רון מספר
בסדר מכאן אני ממשיך, ועכשיו לסיפור. הייתי מאוד שמח אם היו אומרים לי שאני הולך להיות תקוע במערה ממולכדת עם מלך המתים בתוך הגוף של החברה שלי מהשכבה, כי אז יכולתי לפחות להתארגן לזה כמו שצריך.
ליאור פתאום עצרה, "אי אפשר לעבור, כל המערה הזאת ממולכדת" "איך את יודעת?" שאלתי, והיא עשתה לי פרצוף חמוץ, זרקה אבן קדימה, וכשהיא נחתה, היא פשוט התפוררה לאבק, "או קיי, אני לא צריך יותר הסבר מזה" אמרתי והתחלתי לשבור את הראש איך עוברים את זה, פתאום ליאור מצמצה והעיניים שלה שינו צבע מאדום רושף לירוק ים, "מה קרה ליאור? את מרגישה בסדר?" שאלתי, היא לא ענתה אבל היא התחילה לזרוח ונגעה לי במצח, שם הופיע איזה סימן מוזר שלא הכרתי, כמו כל אחד רציתי לשאול מה זה אבל יצא לי "לכי אחורה, אני יכול לעבור את זה" היא שוב מצמצה וחזרה אל העיניים האדומות, וכשהיא קלטה מה אמרתי היא עברה באי רצון אחורה.
הראיה שלי השתנתה, ראיתי את כל המלכודות בצבע אדום, ומשום מה ידעתי בדיוק איך לחמוק מהם. חמקתי מחלק ומאלה שלא יכולתי התלתי לחש מוזר שלא הבנתי אותו והמלכודת פשוט נעלמה כאילו לא הייתה או שהיא לא פגעה בי כאילו הייתי בלתי פגיעה.
אני נשבע שזה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים, הייתה לי סחרחורת והראש שלי כאב, אבל המשכתי להתקדם ולנטרל כל מלכודת שהייתה מולי.
ליאור התייחסה לזה בתור עבודת יום יום, מאז שבעל המטפחת לקח אותה לחדר נפרד אני לא יודע מה עובר עליה.
כשנגמרו המלכודות התנערתי וחזרתי להיות נורמאלי בלי יכולות קסומות ומסתוריות שכאלה, וכל העניין עם המלכודות נהיה מעורפל בראשי.
"רון תזהר!" צעקה ליאור מאחור, ולפני שהבנתי מה קורה שנינו נפלנו לתוך חדר חשוך. "בדיוק במקום.. כלומר, מה זה המקום הזה?" שאלה ליאור. "ליאור, הכול בסדר? כי בדיוק התחלת משפט אחר" אמרתי, "אה...... לא , הכול בסדר...".
בדקתי שוב בכיס, למזלי המצית ונר עוד היו שם, הדלקתי את הנר שוב חיכתה לי הפתעה לא נעימה כל כך "מסתבר שהאנשים שהגיעו לכאן לפנינו לא היו כל כך טיפשים, הם הצטיידו בתחמושת והמתים האלה שיכללו אותם ולמדו את הטכנולוגיה" ליאור מלמלה לעצמה "או קיי בואי נראה אם הם עדיין עובדים, כי אם כן זה יהיה מזה קול!".
התחלתי להתפלש בתוך ים של ציוד מתוחכם, לכל חייל זה היה יכול להיות גן עדן, אלה אם יש להם שק בגודל משאית.
אחרי חמש דקות הייתי עמוס שכבר לא יכולתי לזוז, אבל הייתי בשיגעון של כלי נשק [אם יש כזה דבר] הייתי חייב לראות כל דבר "היי, מה הרובה הזה עושה?" לקחתי רובה שהיה נראה ממש מגנים ובטעות לחצתי על הכפתור שמפעיל, קרן אור ירוקה הופיעה ופגעה בחליפה מוזרה והיא הפחה למטבע נחושת קטן "מגניב! אפשר לעשות עם זה כופת חיסכון של כלי נשק!" לקחתי את המטבע והרמתי אותו, הוא היה נראה זזה למטבע רגיל, אבל הציור שהיה עליו היה דומה מאוד לאותה חליפה מוזרה, האמת שזה היה בדיוק אותה חליפה.
זרקתי את המטבע כמו שאני אוהב לעשות והקפצתי אותו על היד, אחרי הפעם החמישית שישית הוא החליק לי נפל על הרצפה אבל כשהוא נחת הוא לא היה יותר מטבע רגיל, הוא היה מתאים לי בול וכבר היה עלי, "היי, אני יכול להכניס עכשיו מלא מטבעות לכיס, יהיה לי מספיק גם לדן וגל" אמתי "אהה... אין לנו מספיק זמן... אולי כבר יודעים שאנחנו כאת ושלחו חיילים" "אני לא רואה בזה שום בעיה" היא היססה לרגע, ואז המשיכה להתחמש.
כשכבר היו הכיסים שלי מלאים הסתובבתי כדי להמשיך, ואז קפאתי, שלושה שלדים חמושים התייצבו מולנו, הם היו ממש שלושה שוורים ענקיים שמתכוננים לרוץ למרבד האדום [שבעצם זה היה אנחנו].
נאמדנו זה מול זה, כמו בתחילת משחק האבקות, אבל ק שכאן במקום חבורות זה יגמר במוות או בשבי (הא
