ביקורת ספרותית על ריין - פרוזה עשרה # מאת קייט לה ואן
ספר לא משהו

---

כל פעם, אבל כל פעם כשאני הולכת לספרייה, אני רואה את הספר הזה, מונח על אחד ממדפי ספרי הנוער.
אני לוקחת אותו ביד אחת, מסובבת אותו וקוראת את הכריכה האחורית. ונאנחת. נשמע לא משהו. זאת אומרת, נחמד והכול, אבל לא מיוחד או שונה מספרים אחרים.
בפעם החמש מאות שזה קרה לי- פשוט נמאס לי. לקחתי את הספר והטחתי אותו בהפגנתיות בערימת הספרים שלי- או ליתר דיוק, ערימה שמורכבת מספר שמצאתי אחרי חיפושים של שעה וספר שאני צריכה לקחת לשיעור אנגלית (עכשיו הבנתם למה התייאשתי).
אז קודם כל, זה לא ספר רע. הוא כתוב נחמד, ולפעמים אפילו מעניין, אבל סה"כ העלילה די נדושה והדמויות מעצבנות. אפילו הקטע הבלשי(שנמשך שני עמודים וחצי)והפתרון שלו היו צפויים לחלוטין.
-לואיזיאנה ניתוח דמויות בע"מ!- (מנגינת פרסומת מתנגנת ברקע...)
ריין- וואו, דמות כל כך חרושה: נערה יתומה שחייה בבדידות ובאומללות מוסווית עם אביה, שאף פעם לא התאושש ממות אשתו. אז לפעמים אפשר להזדהות איתה, אבל היא דמות שטוחה ורדודה יחסית.
הסבתא של ריין- שוב, דמות שחוקה: הסבתא המודרנית, העשירה והמאאאגניבה שעושה בושות לכולם ויש לה כושר של בת 20. ואין מה להוסיף. פשוט דמות שטוחה וסטריאוטיפית.
הארי- החתיך המוצלח והמאוהב בעצמו שגורם בהתחלה לגיבורת הסיפור להרגיש מעוצבנת ומושפלת ואחר כך היא מבינה שהיא מאוהבת בו...נשמע מוכר? כן כן, רבותיי, אתם לא לבד: מצעד הדמויות המשוכפלות חוזר ובגדול!
מדי- באמת צריך להגיד? הבחורה-החתיכה-והשחצנית-שהגיבורה-חושבת-שהיא- החברה-של-הבחור-החתיך-אבל-הבחור-החתיך-בכלל-לא-מאוהב-בבחורה-החתיכה-שמאוהבת-בו-אלא-בגיבורה-הראשית...משולש אהבה פתטי ומשוכפל ביותר.
הדמות היחידה שהייתה לא צפויה וחסרת כותרת הייתה אמא של ריין, שרה, ורק בזכותה המשכתי לקרוא את הספר עד סופו. היא גם סיפקה את הקטע שהכי אהבתי בספר- המכתב של שרה לריין- והוא זה שכמעט גרם לי לתת לספר הזה 3 כוכבים ולא 2. אבל רק כמעט.
אז מה אני אגיד? עלילה מוכרת, דמויות שטוחות וצפויות, בקיצור...לא ממש שווה את הטרחה.

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש
» ביקורות נוספות על ריין - פרוזה עשרה #