כשחוזרים הביתה, מבית הספר נניח, ומגלים שהדלת נעולה, תמיד חייבים פתאום לשירותים. כשהדלת פתוחה אתה פשוט נכנס בשלווה ולא מרגיש שום דחף להשתין, אבל כשהיא נעולה - אחי, אתה צריך לפתוח אותה מהר, תתחיל לחפש את המפתח כבר!
שאלתי את אבא שלי לפני כמה זמן למה זה קורה, כי אבא שלי יודע הכל. אני יודעת שכל הילדות אומרות את זה על אבא שלהן, אבל אבא שלי באמת יודע הכל. וכשאני שואלת אותו משהו שהוא לא יודע הוא חוזר אליי תוך 24 שעות עם תשובה. בכל מקרה, את זה אבא שלי לא ידע. אבל הוא אמר לי שלדעתו זה בגלל - סיבה מעט פסיכולוגית - שברגע שחוזרים הביתה מסירים את ההגנות, כאילו כל היום הזדקקת לשירותים (מה שבהחלט אפשרי, כי לשירותים בבית הספר אני לא מכניסה רגל) ורק עכשיו אתה מרשה לעצמך להרגיש את זה, כשאתה במקום בטוח.
הספר הזה הוא בשבילי הבית. אני אומרת את זה על הרבה ספרים, כי יש לי יותר מבית אחד, אבל הספר הזה הוא באמת אחד מהם. הוא הבית בשבילי. וכל פעם שאני קוראת אותו אני יודעת שאני יכולה להסיר את כל ההגנות שהיו עליי, עם ידיעתי או בלעדיה, לשים רגל על רגל, להישען אחורה, ולהרשות לעצמי.
ואולי לכן כל פעם שאני קוראת אותו אני מרגישה שאני צריכה לשירותים בצורה מטפורית.
(מטפורית, אנשים. זה אומר ש, אהמ, כל הרגשות השליליים שאני אולי מדחיקה ביומיום זורמים ממני החוצה בנחלים של דמעות ואני תמיד מרגישה מלנכולית. עצבובית מעט. הכריכה האפורה והעצובה לא עוזרת. כל פעם שאני קוראת אותו הספר שם לי גוש בגרון של דמעות שצריכות לשירותים באופן מטפורי.)
(וכן, אני גאה בעצמי על ההברקה של דמעות שצריכות לשירותים ^^)
בכל מקרה!
אף על פי התחושה של מקום בטוח ומוגן שהספר נותן לי - והתחושה העצובה שהוא משאיר אחריו כמו טעם לוואי - הספר לחלוטין לא בטוח, והוא לא עצוב כמו שהוא אולי נשמע. יש לו סוף טוב. זה ספר ילדים, מה גם.
הכל מתחיל כשאמא של בן מתה.
בן לא אומר מתי זה קרה, אבל משתמע שזה קרה קרוב לתחילת הסיפור, כך שבן היה אז בערך בגיל חמש עשרה. אחיו הקטנים, דילן וג'רי, היו בני עשר וחמש בהתאמה. יום ההולדת האחת עשר של דילן בדיוק התקרב. ואחריו היו אמורים להגיע ימי ההולדת השישי והשישה עשר של ג'רי ובן. בן היה אמור לקנות מכונית ולהוציא רישיון. הוא היה אמור להפליג בסירה הישנה שלהם באגם, לרכוב על אופניים, להיפגש עם חברים. הכל כמו נהרס בלהבות.
הייתה תאונה.
ואחריה היה כלום. חור שחור ענק בבטן של בן.
ואז לאביהם היה רעיון.
כדי להתגבר על מות האם, הוא טוען, הוא שכר מפרשית גדולה, לקח חופשה של חצי שנה מהעבודה, הוציא את הילדים מבית הספר ולקח את כולם לשיט של חצי שנה, רק הם והים המקיף אותם, אוכלים קופסאות שימורים, ישנים בסירה, לומדים להשיט אותה, ומבלים ביחד כמו משפחה.
אבל אביו של בן שוכח שהוא לא היחיד שחווה אובדן. הוא לא לוקח בחשבון שלכל אחד יש דרך אחרת להתמודד. בן, שכעסו על אביו הולך ותופח לאורך הסיפור, מסתגר בתוך עצמו, מתרחק מאחיו, ומבלה את ימיו בשקיקה לימים אחרים.
ואולם יש טוויסט בסיפור. אין טעם לשמור אותו בסוד מאחר שהוא מופיע על הכריכה האחורית, זאת למרות שהוא מגיע רק אחרי חצי הספר.
יום אחד בן דילן וג'רי מתעוררים ומגלים שאביהם לא נמצא. מיד לאחר מכן, בלי שהות לחקור את העניין, מתחילה סערה. סערה גדולה ועוצמתית יותר ממה שאיש מהם אי פעם ראה, יותר מכפי שהם מסוגלים להתמודד איתה. בדרך נס הם נשארים בחיים, אבל כשהסערה שוככת הם מוצאים את עצמם על אי בודד ונטוש, בלי שום דרך לצאת משם.
ועד כאן תקצירים ידידיי. אם להיות כנה, איך שלא אתקצר את זה הספר הזה הוא הרבה יותר בשבילי. הוא ימי קריאה קיציים של חופש, של לשכב על הספה בחולצה הכחולה כהה שכה אהבתי בכיתה ה' ועכשיו קטנה עליי כבר, ולשקוע בעולם אחר.
יש לי תיאוריה שלכל אדם יש ספר שיועד לו. מין ספר שנשמתו מתאימה בדיוק לנשמתך. כמו להתאהב. זה לא חייב להיות הספר הכי טוב שקראת, או הספר שהכי אהבת. זה פשוט ספר שאתה מרגיש שמבין אותך בצורה שאף ספר אחר לא יצליח. ספר שמתקשר איתך בשפה שרק שניכם בעולם מכירים. זה יכול להיות נכון וגם לא, אבל התחושה אמתית ותמיד תהיה. וזה הספר שלי. לעולם אזכור אותו בתור הספר שלי.
אני יודעת שאני אומרת את זה על הרבה ספרים. האמת היא שיש רשימה של ספרים שהשפיעו על חיי עמוק במיוחד, ואני מרגישה שאעשה לכל אחד מהם עוול אם לא אומר עליו שהוא מיוחד, כי הם כולם מיוחדים.
אבל הספר הזה מיוחד אפילו יותר. אם הייתי יכולה לקחת לאי בודד רק חמישה ספרים, הוא היה בין הראשונים שהיו נכנסים למזוודה שלי. זה ספר שמדבר על כעס, על לשחרר דברים, על ספינות, על משפחה, על כאב, על פחד, ועל התעלות.
בן, שתחילת הסיפור היה כל כך פסיבי, כמו חפץ, מתעלה על עצמו שוב ושוב ושוב. ואני גאה לראות כמה הוא גדל. אני גאה בג'רי, בדילן, בבן שלי, ובכולם ביחד, כי הם משפחה, ומשפחה לא בוחרים.
"הרוח נשבה בפניי והמפרש רפרף מאחוריי כמו כנף אחת ענקית, כאילו הייתי איזשהו פרפר בעל מום, שיכול לנופף ולהניע את כנפיו אך לעולם, לעולם לא יצליח לעוף."
(הערכת עריכה: בקריאה חוזרת התחוור לי דבר שנסתר מעיניי לאורך כל הקריאות הקודמות, משום מה, והוא שאף על פי שבן אינו מציין זאת במפורש, משתמע בעקיפין שמות האם קרה כחודשיים לפני תחילת הסיפור, ושתחילת הסיפור מתרחשת בחודש יוני.)
