“איילין חוזרת אל עיר ילדותה, שם נשארו בעיקר צלקות שכוחות שהעלו אבק. החזרה אל טורנטו מתרחשת כשהיא כבר אישה בוגרת, נשואה בשנית ואם לשתי בנות וציירת המוזמנת להשתתף בתערוכה של ציוריה. השהות בעיר שהשתנתה עד מאוד, אך עדיין מכילה ד.נ.א של כאב, מעירה בה את ניסיונות ההשתייכות לקבוצת הבנות הנחשקת, על ההשפלות שהיו כרוכות בכך, את החיזורים המהוססים, קשר רומנטי כזה ואחר והקורא.ת מוזמנת להיטלטל עם דמותה הרזה מדי, עבר-הווה-עתיד.
כקוראת מה שאחז בבטני במהלך הקריאה לא תמיד היה הזדהות עם איילין, על פניה השונים, אלא הכנות החשופה בהתמדה, כמו כאן למשל:

"וכך מה שנותר לי הוא הבנות, סוף סוף בנות אמיתיות, בשר ודם. אבל איני רגילה לבנות, ולא מכירה את מנהגיהן. במחיצתן אני מרגישה מגושמת, לא יודעת מה לומר. אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון".

הוריה של איילין חריגים בנוף בו גדלה, אביה חוקר זאולוג היוצא תדיר למסעות עם משפחתו בעקבות תולעת האשוחית, כשהם שבים לעיר הוא שב לאקדמיה ואחריו בני משפחתו ובהם איילין השבה אל זירת ההתמודדויות החברתיות המרוכבות. אמה של איילין נשמעת דמות ידידותית, אך מאוד לא קשורה לז'אנר אמהות עקרות הבית שחיו סביב, אנחנו בכל זאת מדברים על השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השניה, ולא הסתובבה עם סינרים עם לבבות או קראה עלונים לעיצוב הבית.

יש כמו מסך אחר מסך, וילון אחר וילון, דרכו נחשפת אט אט איילין, דמות אשר קל להשתכנע כי איש ממכריה לא באמת הכיר, וכנראה אף לא היא עצמה.

"חוץ מכל זה יש לי כמובן חיים אמיתיים. לפעמים אני מתקשה להאמין בזה, כי דומה שאין זה סוג החיים שהייתי מסוגלת להגיע אליו או להיות ראויה לו. זה מצטרף לאמונה אחרת שלי: שכל אחד אחר בגילי הוא מבוגר, בעוד אני רק מתחפשת".

המשפט הנפלא הזה (אופייני להרבה מבוגרים אהובים שאני יכולה לחשוב עליהם) הוא תמצית איילנית. הוא הצורך להתחפש בהתאם לזירת הנערות והמיני ונעלי הסירה עם שרוולי העטלף, להתחפש כילדה ולנסות לעמוד בשקט בכנסייה ולהבין את כללי הטקס, להתחפש לאמנית אוונגרדית, לבת זוג, לרעיה או לאם. אבל בעצם יש נקודה חמקמקה, אולי אבודה, של איזה גרעין עצמיות יקר אך תוכו רצוף כאב, וזו שאלה מהבהבת כמה ניתן להגיע אליו בקשר ישיר או לשמור על מגע עמו.

ממליצה למיטיבות לכת.
אותי כבש בכאב ובעונג.”

“ספר בעל קסם מריר. מרגרט אטווד לא עושה הנחות לעצמה ולסובבים אותה, לא בילדות ולא בבגרות.

בדרך כלל כשאנחנו המבוגרים מנסים להיזכר בילדותנו בכיתות הראשונות ביסודי, נזכרים במורים
מסוימים או בארועים יוצאי דופן, ותו לא. אלא שאטווד דרך סיפור ילדותה של איליין, ולא הכל
ורוד בממלכתה,פותחת פתח לזכרונות ילדותנו שלנו.
אני שעברתי לבית ספר חדש בכיתה ד' מצאתי את עצמי מנסה להשתלב בהיררכיה של בנות הכיתה, ממלכת
הכיתה ועד לאחרונת המזדנבות. כפי שהיא מספרת הבנים לא היוו חלק מהמערכת החברתית הזאת. ועד
שהתרגלתי זה היה לא קל.
מי שחושב שהילדות כולה נהדרת, טועה. היא עליזה וחוויתית אך לא רק.
לא רק שעורי הבית ושעורים בכיתה שיכולים להיות משעממים ומרדימים. קיימים גם העלבונות הקטנים,
החברות שבוגדות, החברות שחוזרות ומרכלות על האחרות, לומדים להתאכזב ולהבין ששום דבר לא מושלם
ולא חלק לחלוטין.
מרגרט אוווד מפליאה לספר את סיפורה של איליין בגוף ראשון, כשילדותה וחוויותיה כולל הקשר הבעייתי
למדי עם הוריה, משליכים על התנהלותה בחייה הבוגרים.
ספר מעניין וסוחף.”

“- מעניין וטוב. (גלה ג.)
- סגנון הכתיבה מתיש. (שלמה ג.)”