“עדות מטלטלת ממקור ראשון על שהתרחש בגטו וילנה בזמן השואה. סוצקבר כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת היה משורר מוערך והוא חולץ ב-1944 על ידי הרוסים מהגטו. עם הגיעו למקום מבטח מיד החל לכתוב את שראו עיניו וחווה גופו בגטו וילנה.
סוצקבר מספר על השיטות השונות של הנאצים להוצאה להורג. על התחבולות שלהם כדי לגרום ליהודים להאמין שהם לא מושמדים בשיטתיות. על הכאפונעס שהם קבוצות חיילים נאצים שיצאו לצוד יהודים בגטו ולהביאם להורג. על ה"מלינות" שהיא מילה ביידיש לציון מקום מסתור של יהודים מפני הנאצים. על שיטות הנאצים לאתר "מלינות" מסתור. על היודנרט שפעלו בגטו. על ההתנגדות לנאצים בגטו, על הפרטיזנים ועוד ועוד.
סיפורים רבים ממקור ראשון על דמויות לא מוכרות ומוכרות כגון הצייר שמואל בק שהיה רק בן 8 בגטו וכבר צייר ללא הפסקה ולא הפסיק לצייר גם בשהותו הארוכה בתוך מלינה קטנה ובתת תנאים, תערוכה הוקמה לו ולחבריו כדי לנסות לתת הרגשה של חיי שגרה.
תאורי גיא ההריגה בפונאר עם עשרות אלפי הנרצחים שם מטלטלים. אכזריות הנאצים אין שני לה בהיסטוריה האנושית.
כתיבתו של סוצקבר חדה, ברורה ומרתקת.
זהו מקור קריאה חובה ממדרגה ראשונה לכל מי שמעוניין לקבל מושג כיצד פעלו הנאצים בגיטאות ובכלל.”

“*** כולל ספוילרים ****

כמה יוצרים בשפת היידיש אנחנו מכירים היום?
אני מניח שרוב הקוראים מכירים את שלום עליכם, י.ל. פרץ, יצחק בשביס זינגר, מנדלי מוכר ספרים ואולי כמה נוספים, אבל מי מבני הדור הנוכחי מכיר את משוררי היידיש שלמה בלומגאַרטן (בלומגאַרטען) הידוע בכינוי "יהואש", אברהם רייזן, מלך ראויטש, נחום יוד, מלכה לוקר ואחרים?

מסתבר שמחבר הספר "גטו וילנה", אברהם סוצקבר, היה אחד מגדולי המשוררים היהודים בשפת היידיש. הוא היה מפורסם עד כדי כך שבמרץ 1944, כאשר נודע לחברי "הועד היהודי האנטי פשיסטי" שאברהם סוצקבר ואשתו פריידקה חיים ביערות, הם שיכנעו את השלטונות הסובייטים לשלוח מטוס לחילוצם מהשטח שבשליטת הגרמנים ולהעברתם לשטח שבשליטת בריה"מ. סוצקבר החל לכתוב את הספר מיד כשהגיע למקום מבטחים וסיים אותו בקיץ 1944. ספרו של סוצקבר מהווה את אחת העדויות הראשונות על זוועות הנאצים והחיים תחת שלטונם, והוא אף העיד בנירנברג מטעם הסובייטים. ב-1947 הוא עלה לישראל וערך במשך יותר מ-40 שנה את כתב העת "די גאָלדענע קייט" ("שרשרת הזהב").

הספר מקיף את התקופה מהכיבוש הגרמני של ליטא ועד לאחר שחרורה על ידי הצבא האדום, וכולל את כליאתם של היהודים בגטו, החיים בגטו, שליחת היהודים לכלא לוקישקי ולגיא המוות בפונאר, מחנות העבודה קייליס והא־קה־פֶּה, התארגנות הפרטיזנים, חיסולו של הגטו והטבח במחנה קלוגה בספטמבר 1944.

סוצקבר מציג את החיים בוילנה תחת המשטר הנאצי מנסיונו ומעדויות של אנשים אחרים שהכיר. הקורא נחשף לחוסר האונים של אותם יהודים שנחטפו על ידי בריונים ליטאים שכונו כאפּונעס (מלשון "כאפן", לחטוף ביידיש) , שיכלו למות בכל רגע אם נתפסו עם הברחה של חתיכת לחם לגטו, אם עברו על החוקים של הגרמנים, או סתם כי לא נשאו חן בעיני גרמני כלשהו.

כולם מכירים את השלט "העבודה משחררת" באושוויץ, שנועד לתעתע ביהודים ולהרגיעם בטרם יגלו שהם נשלחים אל מותם. גם בגטו וילנה הגרמנים ושותפיהם לא חסכו בנסיונות לבלבל את היהודים ולהערים עליהם, כך שלא ידעו מתי הם באמת נשלחים לעבודה ומתי לגיא ההריגה בפונאר, שגם את קיומו ניסו להסתיר. נויגבאואר, מפקד הגסטפו, היה אחראי לחלק גדול מהנסיונות האלה שהוליכו שולל חלק לא קטן מהיהודים למשך תקופה ארוכה. מעשי התרמית נעשו גם במחנות העבודה, כגון כאשר הזמינו את הילדים בתואנה של קבלת חיסון, ושלחו אותם לפונאר. במקרה אחר הגרמנים הציגו בפני עיתונאים טיפול נפלא בפצויי מלחמה של בני בריתם, ולאחר שהעיתונאים הסתלקו הם חיסלו את הנכים והעיוורים.

במציאות שבה בכל יום יכולות היו להיגזר עליהם גזירות שונות, מעניין לראות כיצד הצליחו אנשי הגטו להקים מוסדות חינוך, תרבות ועזרה הדדית ואף לקיים איזושהי חזות של חיים כביכול נורמאליים. יש כאלה שרואים בכך הבעה של חוזק מצד היהודים, בעוד שאחרים טוענים שההתעסקות בענייני תרבות היא הרדמה של האנשים שהיו צריכים לעסוק בהצלת חייהם. שני מקרים סוריאליסטיים המתוארים בספר הם הרצאתו של לאו ברנשטיין על "ארבעים הימים של מוסה דאג", ספרו של פרנץ ורפל המתאר את שואת הארמנים, וזאת בשעה שמתרגשת על היהודים עצמם שואה. במקרה אחר מסופר על כך שבמהלך החזרות להצגה היו נעלמים מדי פעם שחקנים שנתפסו, ואחרים נאלצו למלא את מקומם.

סוצקבר גילה עניין רב בשימור הספרים וחפצי האמנות היהודיים, ואף בשימורם של מוצגים ממוזאונים אחרים בוילנה, שהגרמנים רצו לנכס לעצמם או להשמיד. הוא המשיך לכתוב שירים גם בתנאים קשים, כגון בהסתתרו במלינה שבקושי יכול היה לשכב בה ושחדר אליה אור קלוש דרך חריר זעיר (השיר "פנים בביצות"), או בשוכבו בתוך ארון קבורה במבנה של היודנרט (השיר "אני שוכב בארון מתים"). סוצקבר לא הסתפק רק בפעילותו למען שימור החפצים, אלא גם הצטרף לארגון הפרטיזנים בראשותו של איציק ויטנברג, שהיו חברים בו אבא קובנר ואחרים.

נושא המלינות (מקומות המסתור) שהכינו בגטו הוא עניין מרתק במיוחד. חלקן היו מלינות פשוטות ובקושי היה בהן מקום לאדם לשכב, ואילו אחרות היו מתוחכמות עם מסוע חשמלי, מבוך מורכב או כמה קומות, וכללו חשמל, אמבטיה וכו'. במלינות היו אף בית כנסת ובית קברות! החיים במלינות היו רחוקים מלהיות קלים, אבל בחלקן אפילו חגגו חגים והכינו לביבות.

בהקדמה לספר, שנכתבה על ידי אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, נאמר שבספרו של סוצקבר מוצנע חלקם של הליטאים ברדיפת היהודים בהשוואה לספרים אחרים שנכתבו על וילנה וליטא, והדבר מיוחס לכך שסוצקבר פרסם את ספרו במוסקבה והיה נתון לצנזורה (יש גם גרסה קצת שונה של הספר שפורסמה בצרפת, וגרסה נוספת שפורסמה בארגנטינה). סוצקבר מתייחס לשותפות הליטאים ברדיפת היהודים ככאפונעס (חוטפים), כחברי האיפאטינגאס (יחידה של מתנדבים ליטאים פרו־נאצים שפעלו תחת השלטון הנאצי בחטיפת יהודים וברציחתם בפונאר), אך הוא גם מציג תושבי ליטא שעזרו ליהודים, כולל איכרה שלא הלשינה עליו לגרמנים כשברח מזרחה; יאנוֹבָה בַּרְטוֹשֶבִיץ שהחביאה אותו ואף עזרה לו ליצור קשר עם חמו ועם אשתו שבגטו; כומר שנרצח בהגינו על ילדים יהודיים; נזירה שהחביאה יהודים, ואנשים נוספים שגילו אנושיות. סוצקבר אף טוען שהיו תושבים שמכרו ליהודים מזון במחיר מוזל בשל העוול שנעשה להם. ייתכן, כפי שמתואר במבוא, שהוא לא התייחס להבדל בין יחסם של פולנים ליהודים לבין יחסם של הליטאים אליהם.

העזרה היתה גם בכיוון הפוך. באחד המקרים, בעת שסוצקבר עבד באחד המוזאונים של וילנה, נתגלגל לידיו מסמך חתום בידי לוחם החופש הפולני־אמריקאי, טָדֵאוֹש קוֹשצ'וּשקו. הוא מסר אותו לאשה פולניה שהסתירה יהודים, אשר התרגשה מאוד מקבלת המסמך.
במקרה אחר, סוצקבר מספר כיצד הוא היה בקבוצה של אנשים שהיו צריכים למיין בגדים עבור חיילים גרמנים שחזרו קפואים מהחזית עם בריה"מ, וכאשר סוצקבר וקבוצתו עברו ליד מחנה של שבויים סובייטים הם החליטו לעזור להם. כאשר הרכב שבו נסעו הגיע לסביבתם של ילדי השבויים, אנשי הקבוצה השליכו לעברם בגדים ומזון שרכשו במיוחד עבורם, ועשו זאת מדי יום ביומו במשך שבוע. חברי הקבוצה קיבלו מהם את המכתב הבא:
"אנחנו זוכרים, ויבוא יום שנספר למולדתנו כי בווילנה, בשנת 1942, לא איבדו היהודים המשועבדים והמעונים בגטו את רגשות האנוש שלהם. בימים שציפה בהם עונש מוות ליהודי שמדבר עם לא יהודי, הם סיכנו את חייהם והצילו מכפור ומרעב אנשים אחרים, שגם הם היו קרבנותיו של אותו משטר".

מול גרמנים סדיסטים ומקומיים אנטישמיים שאיבדו צלם אנוש, טוב לדעת שעמדו גם אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור הזולת גם אצל היהודים וגם אצל המקומיים האחרים.

הסקירה מוקדשת לפרטיזנית מירה גוניונדסקי שנספתה בשואה. יהי זכרה ברוך.”