“בניגוד לביקורת השנייה פה, דווקא היו לי לא מעט רגעי הנאה מהספר, ההסתכלות של האב בראון על העולם ונקודת מבטם של הדמויות האחרות, כמו ב"פטישו של האל" כשהכומר ווילפרד בוהון פונה לאחיו ההולל באומרו לו כי גם אם אינו ירא מפני אלוהים, כדאי שיירא מבני-האדם, הם המרכיבים שנותנים לספר נקודות זכות.

גם לעובדה שהספר עובר מתעלומות פשוטות או אף מגוכחות, כמו גניבת כלי כסף או ניסיון גניבת יהלומים תוך כדי הצגה קומית בסגנון קומדיה דל'ארטה, וההמשך לגופות ערופות ראש, ראשים שרוצצו בפטישים, מגיה שחורה, קסמי המזרח ותככים משפחתיים ומלכותיים, גם מוסיפה לחוויה

הנקודה לשלילה היא זו, חוסר עשיית הצדק עם חלק מהדמויות וגם שלא תמיד יש הסבר מפורט למעשה, מתוקף היותו של בראון כומר ושומר סודות, וניתנת תחושה של חוסר סיפוק מדי פעם, בניגוד לשרלוק הולמס שהיה מגרש את הפושעים הטיפשים ונותן להם להעילם בבושתם

בכל מקרה, מי שאוהב דמויות בלשים לא שגרתיות כמו גברת מארפל הקשישה החביבה, או דאנקן מקליין, הבלש שלאחר שהתעוור נהפך לחוקר פרטי, של ביינארד קנדריק, ייתכן כי יתחבר גם לאב בראון, קצר הרואי הנמוך והמפוזר, אך בעל המוח החד והמדויק”

“ספר בלשי מהנה, אין ספק לדעתי, שמרגישים בהבדל בצורת הכתיבה של ספרי מתח/בלשות בריטים לאמריקאים. אצל הבריטים הכל הולך לאט, זה תמיד מלא תיאורים וקצת קשה לנחש מי הפושע (מי שקרא גם את סדרת הספרים של המפקח דלגליש יבין על מה אני מדברת).
היו כמה דברים שאהבתי בספר. הראשון זה שכל פרק עומד בפני עצמו, מן הסתם דמותו של האב בראון תמיד מופיעה, אבל אין איזשהו רצף בסיפור כך שאפשר להניח את הספר בצד מבלי להשאר סקרנים.
הדבר השני הוא (כפי שגם מזכירים בסוף הספר) שכל מקרה נפתר בצורה הגיונית ביותר, אין שום דבר על טבעי, גם הפשעים רובם לא מחרידים בכלל.
אני נהניתי לקרוא, תמיד נחמד לקרוא ספר מתח בלשי בלי להיות בלחץ ובמתח.”

“הביקורת הכי טובה זה בהשוואה במקרה הזה,אם אשווה לשני הכרכים של ארתור קונן דויל -שרלוק הולמס,לבלש המדובר בתמימותו של האב בראון,מדובר בשני מקרים של אותו ז'אנר ששונים מאוד מאוד זה מזה.
אם נהניתי מהולמס הרי שהרגשתי מעמסה באב בראון.
אם זכיתי לאור אצל הולמס הרי שהרגשתי חושך באב בראון.
לסכם :תמימותו של האב בראון עמוס בתיאורים ששייכים או לא לארוע.הדגש הוא התיאורים והמידע שלפעמים הרגיש כאילו הגדיש את הסאה ,ולא התעלומה או פתרונה.
בקיצור לא לחובבי הולמס וחבריו הבלשים.
אין לי אלא להבין מדוע אנו מכירים את הולמס ולא את האב בראון .יש שהם שם ויש שהם פשוט לאאאאאאאאאא.”

“ספר מהמם, לפעמים קצת צורם ומאריך פה ושם שלא במקום הצורך, אבל תמיד מעניין. (ודווקא לא מהנקודה הבלשית, שבה הישגיו של האב בראון בינוניים למדי, אלא בעיקר מהצד של גוף הסיפורים הנפלאים)”