גבריאל סיים הוא בחור פיקח ואמיץ.
כבר די הרבה זמן שנמאס לו מכל מיני חוכמולוגים שמזיקים לחברה עם הרעיונות הטפשיים וחסרי האחריות שלהם, ובראש החוכמולוגים נמצאים האנרכיסטים שנואי נפשו.
איפה מוצאים אנרכיסט, ועוד מהזן הקיצוני? כמובן נואם בפארק לונדוני.
סיים שם פעמיו לפארק ומתעמת עם גרגורי, האנרכיסט הכשרוני שכוחו המכשף בפיו.
מכאן מתחילה העלילה לצבור תאוצה בקצב מסחרר.
מזימות, ריגול וריגול נגדי, הטעיות

עליסה בארץ הפלאות, גרסת הבלש. ספר אידיוטי, במובן הטוב של המילה.
ספר מתח פילוסופי, לא מאד מותח, אבל כן מרתק. את החצי השני של הספר קראתי ללא הפסקה.
הרעיונות הפילוסופיים בספר נוגעים בעיקר לתפיסה של סדר מול כאוס, למציאות כפי שאנו תופסים אותה מול המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי אחרים. אבל אלו הם בסך הכל הרעיונות שאני הצלחתי להבין, אני מניח שיש פה רעיונות קצת יותר מורכבים שפספסתי.
אני תוהה מה גרם לפרץ

מהו דמיון? מהי המציאות? שום דבר לא ברור בספר הנהדר הזה:
גבריאל סיים, משורר ופילוסוף, חודר אל תוככי מועצת האנרכיסטים העולמית, כחלק מכוח משטרתי המורכב מפילוסופים ומשוררים ואנשי רוח, מתוך הטענה הרווחת אז בבריטניה (וגם די נכונה בעיניי), כי אנרכיזם אמיתי ואלים יגיע מאנשי הרוח והמעמד הגבוה, ולאו-דווקא מתוך מעמד האיכרים.

מהרגע שצולחים את הפרק הראשון הלא-ברור, הכולל ברובו תיאור של פארק סאפרון, ושיחה א

בניגוד לביקורת השנייה פה, דווקא היו לי לא מעט רגעי הנאה מהספר, ההסתכלות של האב בראון על העולם ונקודת מבטם של הדמויות האחרות, כמו ב"פטישו של האל" כשהכומר ווילפרד בוהון פונה לאחיו ההולל באומרו לו כי גם אם אינו ירא מפני אלוהים, כדאי שיירא מבני-האדם, הם המרכיבים שנותנים לספר נקודות זכות.

גם לעובדה שהספר עובר מתעלומות פשוטות או אף מגוכחות, כמו גניבת כלי כסף או ניסיון גניבת יהלומים תוך כדי הצגה קומית

במילה אחת:מיוחד. עלילה מעורפלת וקצת לא ברורה, שכל ביקורת ספרותית שקראתי מנתחת אותה אחרת (ואף תופסת אותה בצורה שונה לגמרי!), ולכן לא אטרח לתאר את העלילה. ספר שהוא כמו חלום. הוא מזכיר קצת את המשל על התלמידים של הגורו הרוחני, שאיחר להרצאה חשובה בשמונה שעות, ולאחר מכן בא שיכור כלוט, ומתוך אלפים רק ארבעה נשארו לשמוע את דברי חוכמתו - הספר הזה מתאים רק לאנשים בעלי רצון עז לקוראו, כי עבודת הבנתו אינה פשוט

גרוטסקה משעשעת ומחרידה לפרקים , מדיפה ניחוח אגדי וסיוטי, רוויה בהומור בגוון בריטי לא מזיק , וברמזנות פוליטית מוקצפת