“קראתי את הספר בעקבות המלצה כאן. ואכן, המלצה במקומה, שכן קראתי את הספרים על קפיטליזם- של איין ראנד, והנה התשובה הנגדית- סוציאליזם ומעמד הפועלים.
לא אהבתי אותו בכלל ובפרט. בפרט- העלילה לא מגיעה לידי סיום, והכתיבה לא טובה כל כך, לפעמים מייגעת ולפעמים התיאורים לא מובילים לשום מקום. ובכלל- הרעיונות המוצעים- לא ניתנים לבחינה בעיני המציאות, רק בתיאוריה שהיא כמובן עגולה ושלמה.

איכשהו נראה שהסוציאליזם כבר נוסה ולא הוכיח את עצמו.

ובעניין החיים הקשים של מעמד הפועלים והמהגרים- נראה שזה עניין של גורל, של מקום שאנשים מגיעים אליו ולא כולם יכולים לצאת ממנו, ובפרט בדרכים ישרות.”

“לא קל למצוא עבודה, לא בזמנו כשאפטון סינקלר כתב את עלילת הספר הזה וגם לא בימינו, לא להאמין אלו תלאות רבות אדם צריך לעבור ולא פעם גם השפלות. יש שיר עם אמריקאי שנכתב על-ידי סטיבן פוסטר שנקרא: Hard times come again no more (הזמרת שולי נתן המוכרת לכולם בשיר "ירושלים של זהב" מבצעת את השיר הזה בדיסק שלה "הדרך פתוחה" עם הפונדקאים בתרגום של אהוד מנור שנקרא "זמן חשוך אל תשוב לכאן") אבל תרצו או לא הזמנים הקשים לא רק שהם חוזרים ביבשת הצפון אמריקאית אלא גם בשאר העולם ובהקשר לדבריי בהמשך גם אצלנו, בארץ.

אני לא רוצה להלאות אתכם ביותר מדי פרטים, אבל בחרתי לספר לכם משהו שאני עברתי ודיי מזכיר לי את המסופר ב-"הג'ונגל" של אפטון סינקלר. הסיפור האישי שלי התרחש לפני לא מעט שנים, הוזמנתי עם קבוצת מובטלים להגיע לפנות בוקר לנקודה שבה יאסוף אותנו נהג אוטובוס ויפזר אותנו באיזור שבו בהנחיה שתנתן לנו במקום נוכל למצוא עבודה, מה אומר לכם אולי להבדיל מצאן שמובל לטבח יצאנו חיים מהסיפור הזה, אבל איזו מועקה. דבר ראשון אנחנו לא ידענו לאן פנינו מועדות רק אמרו לנו שאם נפגין נכונות אמיתית בסופו של דבר כולנו נעבוד ובאמת עד שזזנו לדרך על אף ההתלחששויות שהיו בינינו, המובטלים קיווינו שעד לסוף היום כולנו נהיה באמת מרוצים. כעבור חצי שעה הבנו שמדובר בעבודה שהיא לא פחות ולא יותר מאשר באחד המפעלים שבקריה הסמוכה לעירנו שלכמה מהירוקים (פעילי איכות סביבה) שבינינו יצא להכיר כחלק מהמחאה, כך שלא רק שזו סתירה בלהעסיק אותנו דווקא במפעל כזה (שאני מסיבה מובנת לא מזכיר את השם שלו) הזעזוע האמיתי הגיע כשכל מי שהיה מוכן לעבוד התבקש לקחת סינור פלסטיק ולעמוד במקום שנראה ומריח כמו בית מטבחיים.

כאמור עברו לא מעט שנים מאז אבל אני זוכר טוב מאוד את ההרגשה שהיתה לי שאני צריך לברוח מהמקום כל עוד נפשי בי. למזלי (במרכאות) מאז בכדי שלא יוסיפו לשלוח אותי לעבודות שאני לא מתאים דאגתי שיכירו אותי כנכה של "ביטוח לאומי" (כתוצאה מנכות שאני סובל ממנה מרשלנות רפואית בשעת הלידה). אני אומר למזלי (במרכאות) כי מאחר ואני לא נראה כמו נכה עד היום אני במקרה הטוב עובד רק עבודות מזדמנות או פשוט מתבייש לומר את זה אבל כמעט רעב ללחם, גם כבעל תעודה מקצועית אני לא זוכה (לפחות בינתיים, הוצאתי את התעודה רק לאחרונה) להיקלט במסגרת עבודה שתכיר בי ובכישוריי. צר לי, זה באמת לא המקום כאן לשטוח את כל הבעיה שלי, אבל זה רק בכדי לומר כמה שאני מודע לחוסר הוגנות וקושי של אחרים.

מסיבה זו גם אם מה שמסופר בספר הזה הוא ממקום אחר ומזמן אחר הוא מוחשי עבורי. הספר נמצא בספריה הפרטית שלי והוא כחלק מהספרים שמביאים משהו מסיפור חיי גם אם אני לא נזכר בהם וקשור אליהם רק בעקיפין. מלבד זאת העובדה שאפטון סינקלר בחר להקדיש אותו לפועלי אמריקה המוסיקה של וודי גאטרי ופיט סיגר (שאני אישית מחובר אליהם מאוד) במיוחד מהתקופה שהם דיברו על לאגד את אותם עובדים הופכת לפסקול שלו.”

“בג'ונגל הזה אין עצים, אפילו לא אחד, לעומת זה יש בו הרבה נתחי בשר מדממים, קרביים טחונים ועוני משווע. הספר הזה נכתב אמנם על תעשיית הבשר בארה"ב, בתחילת המאה ה-20, ובעקבות פרסומו שונו חוקים רבים בתעשיית המזון של ארה"ב, ובכל זאת כשקראתי אותו לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאותם תנאי עבודה קיימים היום ברבות ממדינות העולם השלישי, מה שמצביע על המשך ניצול של אנשים רבים לטובת עושר של בודדים. האמת, אני לא חושבת שהקומוניזים לבדו יפתור את הבעיה, כפי שמציע המחבר, אפטון סינקלר, שהיה סוצייליסט ידוע, אבל בהחלט יש למצב הזה פתרונות ביניים.”

“ספר מרתק ומאוד סוציאליסטי בתפיסתו. מספר על מישפחה ליטאית שמהגרת לארה"ב, ונטחנת תחת גלגליו המשומנים של קפיטליזם חזירי בדמות מפעל בשר בשיקגו. ספר שלא פעם מזעזע בתיאוריו, אך חשוב מעין כמוהו.”