הכריכה מפתה, הנושא מעניין ויש לו פוטנציאל, אבל משהו בדרך הכתיבה לא סחף, ריתק אותי. לא יודעת למה, אני נוטה לייחס זאת לטעם אישי, או מצב רוח. מצאתי את עצמי מדלגת על קטעים שלמים, רק כדי להגיע לסוף המתבקש...

אפלפלד נוסך בי כמיהה וגעגועים, למקומות ואנשים שמימיי לא פגשתי. משהו בכל זאת, בדנ"א היהודי שלנו מחבר אותנו יחד, והאחד לשני, מקצה לקצה, למרות השונות. ואני שואלת, הלנצח נאכל חרב ?

"גנבת הספרים", קרץ לי, משך אותי אליו בחוטי קסם, מייד כשהגיע, חדש ויפה. כשגיליתי שהמספר הוא "מלאך המוות", נרתעתי. מי רוצה לקרוא על המוות, שידיו מלאות עבודה בזמן השואה ?! הספר קרא לי והפחיד אותי, בו זמנית.
לבסוף, אזרתי אומץ ושאלתי אותו. הוא חיכה לי בסבלנות, עד שהואלתי לפתוח אותו ומייד נכבשתי, ישר מן העמוד הראשון.
מלאך המוות הוא המספר "הכול יכול", הוא לא מפחיד כל-כך, אלא מעורר אמפתיה. הוא נושא את הנשמות הטועות, אל דרכן האחרונה, יש לו תפקיד קשה והוא משתדל מאוד לא להביט בשורדים, כיוון שאז הוא נכבש. הוא הביט בליזל, ילדה אבודה בגרמניה הנאצית. הסיפור הוא עליה, לא עליו, על ילדי הרייך השלישי שאין להם שמץ של מושג מה רוצה היטלר, ועל פאפא שלה אוהב היהודים.
ליזל אוהבת ספר, אוהבת כל כך שהיא מוכנה להושיט ידה אל ערימה בוערת ולשלוף משם ספר, רגע לפני שיהפוך לאפר. היא שונאת את היטלר, כי הוא לקח את אמא ואבא שלה הקומוניסטים, אבל אסור לה בשום פנים ואופן לומר זאת. הספר מקסים, נוגע ללב, כובש, לעתים משתלט, עד כדי צורך באוויר וגיחה לסביבה המוכרת.
סיימתי אותו בשעת בוקר מוקדמת, של יום הכיפורים, ולא הצלחתי אחריו להתמסר לספר אחר.

סיפור אותנטי ומצמרר, המספר על חיי העבדות בארה"ב, במאות ה-18 וה-19. הסיפור נכתב ב1861 , בשפה כנה ופשוטה, על ידי לינדה, שפחה שסבלה עינויים פיזיים ונפשיים עד שהצליחה להשתחרר. קשה מאוד להבין את משמעות הפיכתו של אדם לחפץ, לרכוש.
"כל האפשרויות שלי נחסמו על ידי העבדות. רציתי לשמור את עצמי תמה והתמדתי, בנסיבות המאוד לא נוחות, במאמצי לשמור על הכבוד העצמי שלי. אבל הרגשתי שאני נאבקת לבד מול כוח לפיתתו רב העצמה של שד העבדות, ושהשד חזק מדי עבורי. הרגשתי כאילו אלוהים ואדם, כולם נטשוני, הרגשתי שכל מאמצי עומדים לרדת לטמיון והיאוש הוביל אותי לפזיזות" עמ' 68.

במיוחד מתארת לינדה את צביעות הממסד הדתי, שתמך בסחר בבני אדם, היה סלחן כלפי אדונים לבנים ומעשיהם הנפשעים ותחת אותה קורת גג הטיף לכבוד האדם.

סין של ראשית המאה העשרים, לפני המהפכה הקומוניסטית של מאו דזה דונג, כאשר קבוצות כוח נאבקות על מוקדי השליטה בארץ יפיפיה, שסועה ואכזרית. כל זאת משמש רקע לסיפור אהבה בלתי אפשרי, בין רוסייה שברחה מאיימי המשטר הבולשויקי, לקומוניסט סיני, הנרדף על ידי חיילי הקוומינטנג וכנופיות סוחרי האופיום. מרתק.

ספר קריא, קולח, כתוב יפה המתאר אהבה ראשונה והחמצה. היה לי קצת קשה להאמין לטלי גבע ולסיפור האהבה הראשונה, היחידה והבלתי נשכחת, הנפרמת ונשזרת לאורך חיים שלמים. התחשק לי לנער את גיבורת הסיפור ולהגיד לה "צאי מזה !". למרות זאת, נהנתי מהספר ומתאורי הנוף השזורים בו.

פלשתינה-א"י 1938-1942, מי שיטה אוזן ישמע את קולות ירושלים שהפכה "בבל של לובשי המדים". אני שמעתי, גרמנית, אנגלית, ערבית, עברית. ערב רב של קולות וצבעים, פלורליזם שלא במיטבו. מחתרות, פליטים מהרייך השלישי, ערבים, בריטים, טמפלרים, נאצים, מרגלים גרמנים. כולם מבקשים פיסה מהאדמה הזאת. כדברי הסרג'נט הסקוטי, "כל ההוזים של ההיסטוריה ממשה ועד לישו-בחרו להסתובב פה". על הרקע הזה מתפתח סיפור אהבה שהקדים את זמנו, תמר, יהודיה מוינה שברחה מאיימי הרייך השלישי, וולפגנג טמפלרי, גרמני, שמשפחתו מנודה כיוון שאינה תומכת בנאצים. ספר מעניין, מרתק וקולח.

ספר מיוחד מאוד, קשה לקריאה.
קבורת שמים זהו טקס טיבטי שהיה מקובל בעבר, שנקרא בטיבט "נתינת צדקה לציפורים". לאחר שאדם מת, גופתו מבותרת וניתנת כמאכל לציפורים. הבודהיסטים מאמינים שהגוף הוא כלי והנשמה מתגלגלת. הסיפור מתאר מקרה של חייל סיני שנשלח בשנות ה-60 לטיבט וגופתו ניתנה כמאכל לנשרים. שניראן, עיתונאית סינית כתבה על כך מפי אשתו.
הספר חזק, מטלטל ונוגע ללב.

סיפור טוב משלב היטב בין מציאות לבדיה.
"שהיד" עושה זאת. הוא מאפשר הצצה לתת תרבות, שיש לה שפה, נורמות, טקסים משלה והיא מתנהלת מאחורי הקלעים, בשעה שבקדמת הבמה פוליטיקאים מספקים כותרות לעיתונים. גם הספר הזה הוא מסע אנתרופולוגי והוא מלמד אותנו דבר או שניים, על האנשים המחרפים נפשם בסתר, בצנעה. מגיע להם שישמיעו את קולם !!
דני בר מגלה בקיאות בחיי שכנינו, שפה, מנהגים ותרבות.
תיאורי המארבים כל-כך מפורטים, עד שקשה לאדם מן הישוב שהשפה הביטחוניסטית לא נהירה לו, לעקוב אחר הקצב בו מחליפות הדמויות מסכות, תלבושות ונקודות ציון.
לבד מזאת, הספר קריא, קולח, ומעורר מחשבה.
אני חשבתי על מיומנות התמרון, היכולת להוביל אדם אל המקום שרצית, ולגרום לו לחשוב שאת כל הדרך הוא עשה לבד.