“שני "חבלים" באמתחתי: חבל שסופר מצויין כלי צ'יילד נופל קרבן לתרגום של הוצאת קוראים, שבלשון המעטה ממעיטה בחשיבות עריכת התרגום, שלא לדבר על הפונט האיום שבו מחוברת האות ב' לכל אות שבאה בעקבותיה בקשר בל יינתק. והחבל השני, ששאר הרוח של חבורת המתרגמים נעצרה בתואר "קטלני" בצמוד לכל ספר של צ'יילד, מה שגורם זילות מסויימת לג'ק ריצ'ר ידידנו האהוב. מי שעדיין לא שמע על ריצ'ר מוזמן לקרוא את ביקורותי הקודמות. ולכל מי שמתעצל אנסה למצות את דמותו בכמה משפטים קצרים. בן 38 בתחילת דרכו המקצועית כבלש חובב. בעברו שירת כקצין ומפקד במשטרה הצבאית החוקרת. גובהו 1.95, משקלו כ-110 ק"ג. עיניו תכולות ופניו חצובות בסלע. יש לו חשיבה אנליטית ויכולת ניתוח של מחשב משוכלל. הוא לא מבין כלום במחשבים. לבו רך כשלולית של דמעות. לבו קשה ככדור רובה. הוא נווד. רכושו מסתכם בביגוד מינימליסטי ומברשת שיניים. הוא אמן בקרב מגע ובכוריאוגרפיה משוכללת הוא מצליח להוציא את יריביו מכלל שימוש באמצעות מיגוון פעולות בנות שברירי שנייה. על החלכאים והנדכאים יגן בחירוף נפש במחיר חייו שלו. מוקש קטלני הוא ספרו השלישי ואחד הטובים שבהם. הספר מהודק, מרתק, מותח, מפחיד ויש בו גם רומן רך והבנה גדולה לשברון לב של הורים שאיבדו את בנם במלחמה. ריצ'ר, (אני מכנה אותו בשם משפחתו ויש לכך צידוק לוגי התופס מקום חשוב בספר) מפתח את שריריו כחופר בריכות בקי-וסט, כשבלש המחפש אותו נרצח באכזריות. מכאן העניינים מתחילים להתגלגל והוא מחפש את מי שמחפש אותו. מן הצד השני, עומד פושע בעל מום, נכה מלחמת וייטנאם, אכזר ומתועב באופן מעורר פלצות. הקטעים, שבהם מתוארת התעללותו באנשים הנסחטים על ידו, מהפכי קרביים. בניגוד לכמה מספריו החלשים יותר של לי צ'יילד, מוקש קטלני הוא ספר נטול שומן. אין בו משפטים ריקים ולא תיאורים ארכניים מדי. הישירות שלו אינה מניחה להניח אותו מהיד, מה שמקנה לו מקום של כבוד גם בקרב ספריו האחרים של צ'יילד, שכולם מעוררי כבוד בדרכם. הסיפור עוסק במלחמת וייטנאם ובהשפעתה ארוכת הטווח והשנים על גיבוריה חסרי הפנים. אי אפשר שלא להבין כי צ'יילד מתעב את המלחמה המיותרת הזאת, את חוסר האירגון שהוביל לכאוס הרסני, לאובדן חייהם של חיילים כה רבים ולשסע חברתי שקרע את הציבור האמריקני. ואם נדמה כי שקע האבק על המלחמה ההיא, שבעיקבותיה שלחה ארצות הברית את ידה במלחמות שונות כדי להגן על העולם הנאור, או על האינטרסים הכלכליים שלה, אם נראה כי וייטנאם וההתנגדות למלחמה הם רישום רחוק בזכרון הקולקטיבי של האמריקאי מן השורה, בא לי צ'יילד ומוכיח כי יש פצעים שאינם נרפאים לעולם. ובכל זאת כשל אחד בתכנון שאינו הולם את צ'יילד כלל וכלל. משום מה נדמה כי הוא עושה הכל כדי שנבין את הסוד הגדול הטמון בסיפור. כל כך הרבה רמזים הוא זורה לפנינו וזורע בדרכנו, עד שנדמה כי עלינו להיות טיפשים גמורים כדי לא לפענח את הסוד, וחבל. מיודעת לתבונתו וכשרונו של צ'יילד הייתי בטוחה שהוא משאיר איזה טוויסט לסוף וכי כל הרמזים הינם רשת הטעיות, שבה הוא מתכוון ללכוד את הקורא הממוצע, אך לא ולא. אנחנו יודעים את האמת הרבה לפני ריצ'ר וזה נוטל את העוקץ מן הפיענוח. ובכל זאת, לי צ'יילד הוא יחיד במינו ומי כמוני, ידידת אמת, שאסלח לו על טעותו.”

“מכירים את זה ששבעים אחוז מהנהגים חושבים שהם טובים יותר מהנהג הממוצע? מכירים את זה שרואים סרט, ובאמצע יש סצנות מעצבנות ולא ברורות, כאלה שאתם לא מבינים מה באמת קורה בהם, ומרגישים מבולבלים נורא בגלל זה? מכירים את זה שפתאום אתם מבינים שזו היתה בדיוק המטרה של יוצר הסרט? שזה לא טעות בצילום או בעריכה, אלא מניפולציה רגשית שנועדה להביא אתכם למקום רגשי מוטרד ומבולבל? מכירים את זה שאתם קוראים ספרי מתח בלשיים וגאים בזה שפיענחתם את התעלומה לפני הבלש? מכירים את זה שרק אחרי קריאת ביקורות של אחרים אתם מבינים שאתם לא היחידים? ושאולי זו גם מניפולציה שנבחרה מראש. רק כדי לתת לכם את התחושה החכמה, וזה מה שיגרום לכם בעצם לאהוב את הספר? זה ידוע שלכותבי ספרי המתח הבלשיים יש סוד מקצועי כמוס. איכותך ככותב אינה נמדדת באופי המזהיר של דמות הלש שיצרת, ולא בדרך הבנייה של העלילה וברמת האמינות שלה. כל אלה חשובים, כמובן. אבל איכות הכותב נמדדת לפי הדרך שבה הןא משכיל לטמון פירורי לחם בדרכו של הקורא העוקב אחרי הבלש. המיומנות הזאת היא מסובכת וקשה ללמידה, משום שצריך שהקורא יקדים את הבלש רק בקצת. כך הוא ירגיש את עצמו חכם יותר מהממוצע, אבל גם יישאר במתח לאורך כל הספר. זה קסם של ממש, היכולת לבצע את זה, להשאיר את העלילה אמינה, ולא לייצר קטעי טקסט מופרכים שמנסים להסביר כיצד הבלש קיבל את המידע המכריע, בלי לגלות אותו לקורא. לי צ'יילד הוא אמן מותחנים. זה ידוע וברור. הכתיבה שלו נהדרת, והוא מכיר את הסודות המקצועיים הנדרשים. כלומר, זה המצב כיום. לקח לו זמן ללמוד אותם, ועל זה מעיד הספר הזה, שהוא שלישי בסדרה. את הסוד המכריע מגלים במרחק גדול כל כך מסוף הספר, שזה מביך. העלילה סבירה, אם כי הבסיס שלה, מלחמת וייטנאם, כבר נשחק קשות. וגם הרעיון שבבסיס הפיענוח כבר הופיע פעמיים או שלוש או שבע מאות בספרים קודמים. קודמים כמו שרלוק הולמס, למשל. לא רק צ'יילד נמצא כאן בפאזה מוקדמת. גם ריצ'ר. הוא לא הומלס חסר עבודה באידיאולוגיה, אלא חופר בריכות. למעשה במהלך הספר האידיאולגיה ההומלסית רק מתחילה להתגבש, כאשר צירוף מעניין של פרטי עלילה וחלקים מעברו מתלכדים יחד לכדי בעלות אמיתית על בית פרטי משלו. זה מבהיל את ריצ'ר כל כך, עד שהוא מתחיל לארגן מערכת רעיונות שתתמוך בהמנעות. מטעמים כלכליים כמובן. ובכן, ריצ'ר פוגש בלש פרטי שמחפש אותו. ואז הבלש מת, וריצ'ר מחפש את מי ששכר את הבלש, ומגלה עוד אנשים מתים בדרך, עוד תעלומה שקשורה בוויטנאם, והוא נחלץ לעבודה, ומציל את כולם. אם כי את עצמו רק בקושי. ספר פסדר כזה. לקרוא רק אם זה הצ'יילד האחרון שטרם קראתם. וגם אז להתעלם מכריכת הפוטושופ המזעזע שמזכירה מותחן שפורסם קודם בהמשכים בעיתון חרדי, ולהשתדל לא לשים לב להעדר העריכה הלשונית ולהגהה שאינה קיימת.”

“מדהים איך בכול פעם שאני קורא על מעלליו של רייצ'י (מה? זה שם חיבה, פיתחנו כבר קשר מיוחד), יש לי הרגשה נעימה בגוף. זה לא ממש בגוף אלא יותר בפנים, כמו הרגשה של לחזור הביתה, למשהו מוכר, טוב, נעים. ומדהים איך בן אדם שרחוק ממך אלפי קילומטרים, לא מכיר אותך, לא שמע אליך (אלא אם יצא לו לקרוא את הבלוג שלי, ואני בספק) ועדיין הוא מצליח לגרום לך להרגיש ככה. סחתיין עליך צ'יילד, אתה אחלה גבר.”

“"לריצ'ר לא היה נסיון גדול בנחמדות. זאת היתה תכונה טובה, שתמיד התנהלה במקביל לחייו." (עמוד 374) "מוקש קטלני" הוא הספר השלישי בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, המנהל חיי נווד, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, שאינו חושש לקחת את החוק לידיו ולהגן על החלשים והחפים מפשע. בספר זה מתברר לריצ'ר, המתפרנס מחפירת בריכות בקי-ווסט ומחלטר כשומר במועדון חשפנות, כי קוסטלו, בלש פרטי כבן שישים, מנסה לעלות על עקבותיו לאחר שנשכר למשימה בידי הגברת ג'ייקובס. כשמתגלה גופתו של קוסטלו כשהיא מעונה ומרוטשת, מבין ריצ'ר כי עליו לרדת לשורש העניין. במקביל בניו-יורק מסתבך סטון, מנכ"ל חברה בורסאית בחובות למלווה בריבית קצוצה בשם "הוק" הובי, הפועל ממשרד שבלב מרכז העסקים הכלכלי וול-סטריט (הספר נכתב לפני 11.09.2001 ועל-כן לא מפתיע שהמשרד ממוקם במגדלי מרכז הסחר העולמי). הובי, הנושא על גופו את צלקות פציעה קשה שספג במלחמת וייטנאם, הינו אדם אכזר וסאדיסטי אשר לא ייבחל בדבר במטרה להשתלט על נכסיו של סטון. האמצעי המועדף עליו סחיטה ואיומים לפגוע במרילין, אשתו של סטון. כשריצ'ר מגלה מיהי גברת ג'ייקובס הוא לוקח על עצמו לסיים את חקירת הונאה אכזרית, ששורשיה טמונים עמוק בעבר, בה החל מפקדו הנערץ וחברו הטוב, בטרם מת ממחלת לב, ולגלות מה על בגורל בנם של זוג קשישים, נער כל-אמריקני שהיה לטייס מסוקים עטור צל"שים, הנעדר זה עשרים וחמש שנים, מאז התרסק מסוקו במשימה מסווגת במלחמת וייטנאם. שמו של הטייס ויקטור "הוק" הובי. ריצ'ר מוצא עצמו בקרב כנגד יריב מרושע ושקול, כשעל הכף נמצאים לא רק חייו אלא גם האישה היחידה שאהב. גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית. ריצ'ר, גבר גבוה, גדל גוף וחזק, בעל ראייה חדה וזיכרון מעורר השתאות לפרטים הקטנים. הוא מתואר אמנם כאיש ציני, שנון וקשוח; אך מעבר לחיצוניות זאת מסתתר אדם טוב לב ונדיב, המעוניין להילחם ברע, ולהחזיר לעולם את הטוב והצודק שבו. באתר האינטרנט שלו הבהיר צ'יילד כי בחר לעצב את גיבורו כשוטר צבאי משום שגיבורים יוצאי הקומנדו הימי (Navy Seals) והכוחות המיוחדים ישנם בשפע. יחד עם זאת ריצ'ר אינו שוטר צבאי סטנדרטי. הוא בוגר האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית "ווסט פוינט", ובמסגרת שירותו בצבא הוכשר כלוחם מיומן בצניחה, סיור, חבלה, קומנדו, לוחמה זעירה וככל הנראה עבר את קורס ההכשרה של חטיבת הריינג'רס: ״ארבע שנים של פוטבול בקולג׳ שוות בערך לארבעה ימי אימונים של הריינג׳רים, והרבה אנשים שריצ׳ר הכיר לא שרדו אפילו את היום השלישי.״ (מתוך הספר "שווה למות בשביל זה" מאת לי צ'יילד, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2012, עמודים 330-340) לאורך סדרת הספרים הוא מתגלה כצלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה: "ריצ'ר לחץ על ההדק, שבעה קילוגרמים שלמים של לחץ, משתיק הקול השמיע רעשים רמים, ופניו של הבחור התפוצצו." (עמוד 404) וכבעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. ריצ'ר שירת שלוש-עשרה שנים בצבא ארצות הברית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. בעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני, ועמד בראש יחידת חקירות מיוחדת במשטרה הצבאית אשר חקרה פרשיות בהן מעורבים לוחמי יחידות מיוחדות בכוחות המזוינים של ארצות הברית. במהלך שירותו לחם במבצע "מטרה צודקת", במלחמת המפרץ וכקצין צעיר עוטר על גבורתו בביירות: ״כוכב הכסף,״ היא שאלה. ״על מה?״ ״ביירות,״ הוא אמר. ״משכתי החוצה כמה בחורים מהבונקר.״ (מתוך הספר "ניסיון קטלני" מאת לי צ'יילד, הוצאת קוראים, 2002, עמוד 99) זהו, כאמור, השלישי בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" וה- "הפרשה") אולם אל יובן לא נכון, גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה ("הצלף" ו-"A wanted man" החדש והמצוין). העלילה שטווה צ'יילד אינה תמיד פתלתלה ומלאה "טוויסטים". יתרה מזאת, לא תמיד הטוויסט יהיה בסגנון מי הוא הרוצח (כמו ב"61 שעות"). לעיתים התפנית בעלילה תהא בהבנת המניע של הרעים והסיבה לפעולתם (כך למשל ב"מחר תמות"), ולעיתים זהו פשוט ספר פעולה פשוט וטוב (כך היה "שווה למות בשביל זה"). הפעם ראיתי את הסוף מקילומטרים. זה לא הפריע לי בכלל. צ'יילד יודע לספר סיפור. בשעתו הוא כתב טור העוסק בשאלה כיצד יוצרים מתח, שיש החושבים כי היא דומה לכאורה לשאלה כיצד אופים עוגה, והבהיר כי לטעמו השיטה לגמרי אחרת: "השאלה 'איך אופים עוגה?' בנויה לא נכון. היא ישירה מדי. המבנה הנכון והשאלה הנכונה הם: 'איך גורמים למשפחה שלך תחושת רעב?' והתשובה היא: גורמים לה לחכות ארבע שעות לארוחה" (מתוך הטור "סדנת מתח עם לי צ'יילד", באתר ynet‏, 21.04.2013) הספר שתורגם בידי מיטל שרון, תורגם באופן רשלני, שלא לומר גרוע. דוגמה פשוטה תהא בתרגום שם העיר De moines שבמדינה איווה ל- "דה-מוינס", כאשר בבירור יש לתרגמה לדה-מוין. במקרה אחר בספר מופיע המקום "אן-קה פאס" (An Khe pass) בווייטנאם, למרות שבדיקה קצרה בגוגל תראה כי יש לכתוב מעבר אן-קה. בקיצור חובבני. כך גם העימוד ושגיאות הכתיב. כל אלו גורעים מחוויית הקריאה. דומה שכבר צפינו וקראנו סרטים וספרים המבוססים על נוסחה זו עוד מימי "שיין", המערבון המופתי עם אלן לאד. אבל זה רק נראה כך, כי למרות שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, ולמרות שזה נראה פועל על-פי עקרונות שהבמאי\ שחקן קלינט איסטווד (שכבר כתבתי שלטעמי ריצ'ר הוא גלגולו הספרותי) עיצב בסרטים כמו "הבלתי נסלח" ו-"הנוקם", ואף שלכאורה הסוף ידוע מראש הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד כתב סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. אחד מהטובים שבספרי ריצ'ר. מומלץ בחום!!!”

“שני "חבלים" באמתחתי: חבל שסופר מצויין כלי צ'יילד נופל קרבן לתרגום של הוצאת קוראים, שבלשון המעטה ממעיטה בחשיבות עריכת התרגום, שלא לדבר על הפונט האיום שבו מחוברת האות ב' לכל אות שבאה בעקבותיה בקשר בל יינתק. והחבל השני, ששאר הרוח של חבורת המתרגמים נעצרה בתואר "קטלני" בצמוד לכל ספר של צ'יילד, מה שגורם זילות מסויימת לג'ק ריצ'ר ידידנו האהוב. מי שעדיין לא שמע על ריצ'ר מוזמן לקרוא את ביקורותי הקודמות. ולכל מי שמתעצל אנסה למצות את דמותו בכמה משפטים קצרים. בן 38 בתחילת דרכו המקצועית כבלש חובב. בעברו שירת כקצין ומפקד במשטרה הצבאית החוקרת. גובהו 1.95, משקלו כ-110 ק"ג. עיניו תכולות ופניו חצובות בסלע. יש לו חשיבה אנליטית ויכולת ניתוח של מחשב משוכלל. הוא לא מבין כלום במחשבים. לבו רך כשלולית של דמעות. לבו קשה ככדור רובה. הוא נווד. רכושו מסתכם בביגוד מינימליסטי ומברשת שיניים. הוא אמן בקרב מגע ובכוריאוגרפיה משוכללת הוא מצליח להוציא את יריביו מכלל שימוש באמצעות מיגוון פעולות בנות שברירי שנייה. על החלכאים והנדכאים יגן בחירוף נפש במחיר חייו שלו. מוקש קטלני הוא ספרו השלישי ואחד הטובים שבהם. הספר מהודק, מרתק, מותח, מפחיד ויש בו גם רומן רך והבנה גדולה לשברון לב של הורים שאיבדו את בנם במלחמה. ריצ'ר, (אני מכנה אותו בשם משפחתו ויש לכך צידוק לוגי התופס מקום חשוב בספר) מפתח את שריריו כחופר בריכות בקי-וסט, כשבלש המחפש אותו נרצח באכזריות. מכאן העניינים מתחילים להתגלגל והוא מחפש את מי שמחפש אותו. מן הצד השני, עומד פושע בעל מום, נכה מלחמת וייטנאם, אכזר ומתועב באופן מעורר פלצות. הקטעים, שבהם מתוארת התעללותו באנשים הנסחטים על ידו, מהפכי קרביים. בניגוד לכמה מספריו החלשים יותר של לי צ'יילד, מוקש קטלני הוא ספר נטול שומן. אין בו משפטים ריקים ולא תיאורים ארכניים מדי. הישירות שלו אינה מניחה להניח אותו מהיד, מה שמקנה לו מקום של כבוד גם בקרב ספריו האחרים של צ'יילד, שכולם מעוררי כבוד בדרכם. הסיפור עוסק במלחמת וייטנאם ובהשפעתה ארוכת הטווח והשנים על גיבוריה חסרי הפנים. אי אפשר שלא להבין כי צ'יילד מתעב את המלחמה המיותרת הזאת, את חוסר האירגון שהוביל לכאוס הרסני, לאובדן חייהם של חיילים כה רבים ולשסע חברתי שקרע את הציבור האמריקני. ואם נדמה כי שקע האבק על המלחמה ההיא, שבעיקבותיה שלחה ארצות הברית את ידה במלחמות שונות כדי להגן על העולם הנאור, או על האינטרסים הכלכליים שלה, אם נראה כי וייטנאם וההתנגדות למלחמה הם רישום רחוק בזכרון הקולקטיבי של האמריקאי מן השורה, בא לי צ'יילד ומוכיח כי יש פצעים שאינם נרפאים לעולם. ובכל זאת כשל אחד בתכנון שאינו הולם את צ'יילד כלל וכלל. משום מה נדמה כי הוא עושה הכל כדי שנבין את הסוד הגדול הטמון בסיפור. כל כך הרבה רמזים הוא זורה לפנינו וזורע בדרכנו, עד שנדמה כי עלינו להיות טיפשים גמורים כדי לא לפענח את הסוד, וחבל. מיודעת לתבונתו וכשרונו של צ'יילד הייתי בטוחה שהוא משאיר איזה טוויסט לסוף וכי כל הרמזים הינם רשת הטעיות, שבה הוא מתכוון ללכוד את הקורא הממוצע, אך לא ולא. אנחנו יודעים את האמת הרבה לפני ריצ'ר וזה נוטל את העוקץ מן הפיענוח. ובכל זאת, לי צ'יילד הוא יחיד במינו ומי כמוני, ידידת אמת, שאסלח לו על טעותו.”

“מכירים את זה ששבעים אחוז מהנהגים חושבים שהם טובים יותר מהנהג הממוצע? מכירים את זה שרואים סרט, ובאמצע יש סצנות מעצבנות ולא ברורות, כאלה שאתם לא מבינים מה באמת קורה בהם, ומרגישים מבולבלים נורא בגלל זה? מכירים את זה שפתאום אתם מבינים שזו היתה בדיוק המטרה של יוצר הסרט? שזה לא טעות בצילום או בעריכה, אלא מניפולציה רגשית שנועדה להביא אתכם למקום רגשי מוטרד ומבולבל? מכירים את זה שאתם קוראים ספרי מתח בלשיים וגאים בזה שפיענחתם את התעלומה לפני הבלש? מכירים את זה שרק אחרי קריאת ביקורות של אחרים אתם מבינים שאתם לא היחידים? ושאולי זו גם מניפולציה שנבחרה מראש. רק כדי לתת לכם את התחושה החכמה, וזה מה שיגרום לכם בעצם לאהוב את הספר? זה ידוע שלכותבי ספרי המתח הבלשיים יש סוד מקצועי כמוס. איכותך ככותב אינה נמדדת באופי המזהיר של דמות הלש שיצרת, ולא בדרך הבנייה של העלילה וברמת האמינות שלה. כל אלה חשובים, כמובן. אבל איכות הכותב נמדדת לפי הדרך שבה הןא משכיל לטמון פירורי לחם בדרכו של הקורא העוקב אחרי הבלש. המיומנות הזאת היא מסובכת וקשה ללמידה, משום שצריך שהקורא יקדים את הבלש רק בקצת. כך הוא ירגיש את עצמו חכם יותר מהממוצע, אבל גם יישאר במתח לאורך כל הספר. זה קסם של ממש, היכולת לבצע את זה, להשאיר את העלילה אמינה, ולא לייצר קטעי טקסט מופרכים שמנסים להסביר כיצד הבלש קיבל את המידע המכריע, בלי לגלות אותו לקורא. לי צ'יילד הוא אמן מותחנים. זה ידוע וברור. הכתיבה שלו נהדרת, והוא מכיר את הסודות המקצועיים הנדרשים. כלומר, זה המצב כיום. לקח לו זמן ללמוד אותם, ועל זה מעיד הספר הזה, שהוא שלישי בסדרה. את הסוד המכריע מגלים במרחק גדול כל כך מסוף הספר, שזה מביך. העלילה סבירה, אם כי הבסיס שלה, מלחמת וייטנאם, כבר נשחק קשות. וגם הרעיון שבבסיס הפיענוח כבר הופיע פעמיים או שלוש או שבע מאות בספרים קודמים. קודמים כמו שרלוק הולמס, למשל. לא רק צ'יילד נמצא כאן בפאזה מוקדמת. גם ריצ'ר. הוא לא הומלס חסר עבודה באידיאולוגיה, אלא חופר בריכות. למעשה במהלך הספר האידיאולגיה ההומלסית רק מתחילה להתגבש, כאשר צירוף מעניין של פרטי עלילה וחלקים מעברו מתלכדים יחד לכדי בעלות אמיתית על בית פרטי משלו. זה מבהיל את ריצ'ר כל כך, עד שהוא מתחיל לארגן מערכת רעיונות שתתמוך בהמנעות. מטעמים כלכליים כמובן. ובכן, ריצ'ר פוגש בלש פרטי שמחפש אותו. ואז הבלש מת, וריצ'ר מחפש את מי ששכר את הבלש, ומגלה עוד אנשים מתים בדרך, עוד תעלומה שקשורה בוויטנאם, והוא נחלץ לעבודה, ומציל את כולם. אם כי את עצמו רק בקושי. ספר פסדר כזה. לקרוא רק אם זה הצ'יילד האחרון שטרם קראתם. וגם אז להתעלם מכריכת הפוטושופ המזעזע שמזכירה מותחן שפורסם קודם בהמשכים בעיתון חרדי, ולהשתדל לא לשים לב להעדר העריכה הלשונית ולהגהה שאינה קיימת.”

“מדהים איך בכול פעם שאני קורא על מעלליו של רייצ'י (מה? זה שם חיבה, פיתחנו כבר קשר מיוחד), יש לי הרגשה נעימה בגוף. זה לא ממש בגוף אלא יותר בפנים, כמו הרגשה של לחזור הביתה, למשהו מוכר, טוב, נעים. ומדהים איך בן אדם שרחוק ממך אלפי קילומטרים, לא מכיר אותך, לא שמע אליך (אלא אם יצא לו לקרוא את הבלוג שלי, ואני בספק) ועדיין הוא מצליח לגרום לך להרגיש ככה. סחתיין עליך צ'יילד, אתה אחלה גבר.”

“"לריצ'ר לא היה נסיון גדול בנחמדות. זאת היתה תכונה טובה, שתמיד התנהלה במקביל לחייו." (עמוד 374) "מוקש קטלני" הוא הספר השלישי בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, המנהל חיי נווד, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, שאינו חושש לקחת את החוק לידיו ולהגן על החלשים והחפים מפשע. בספר זה מתברר לריצ'ר, המתפרנס מחפירת בריכות בקי-ווסט ומחלטר כשומר במועדון חשפנות, כי קוסטלו, בלש פרטי כבן שישים, מנסה לעלות על עקבותיו לאחר שנשכר למשימה בידי הגברת ג'ייקובס. כשמתגלה גופתו של קוסטלו כשהיא מעונה ומרוטשת, מבין ריצ'ר כי עליו לרדת לשורש העניין. במקביל בניו-יורק מסתבך סטון, מנכ"ל חברה בורסאית בחובות למלווה בריבית קצוצה בשם "הוק" הובי, הפועל ממשרד שבלב מרכז העסקים הכלכלי וול-סטריט (הספר נכתב לפני 11.09.2001 ועל-כן לא מפתיע שהמשרד ממוקם במגדלי מרכז הסחר העולמי). הובי, הנושא על גופו את צלקות פציעה קשה שספג במלחמת וייטנאם, הינו אדם אכזר וסאדיסטי אשר לא ייבחל בדבר במטרה להשתלט על נכסיו של סטון. האמצעי המועדף עליו סחיטה ואיומים לפגוע במרילין, אשתו של סטון. כשריצ'ר מגלה מיהי גברת ג'ייקובס הוא לוקח על עצמו לסיים את חקירת הונאה אכזרית, ששורשיה טמונים עמוק בעבר, בה החל מפקדו הנערץ וחברו הטוב, בטרם מת ממחלת לב, ולגלות מה על בגורל בנם של זוג קשישים, נער כל-אמריקני שהיה לטייס מסוקים עטור צל"שים, הנעדר זה עשרים וחמש שנים, מאז התרסק מסוקו במשימה מסווגת במלחמת וייטנאם. שמו של הטייס ויקטור "הוק" הובי. ריצ'ר מוצא עצמו בקרב כנגד יריב מרושע ושקול, כשעל הכף נמצאים לא רק חייו אלא גם האישה היחידה שאהב. גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית. ריצ'ר, גבר גבוה, גדל גוף וחזק, בעל ראייה חדה וזיכרון מעורר השתאות לפרטים הקטנים. הוא מתואר אמנם כאיש ציני, שנון וקשוח; אך מעבר לחיצוניות זאת מסתתר אדם טוב לב ונדיב, המעוניין להילחם ברע, ולהחזיר לעולם את הטוב והצודק שבו. באתר האינטרנט שלו הבהיר צ'יילד כי בחר לעצב את גיבורו כשוטר צבאי משום שגיבורים יוצאי הקומנדו הימי (Navy Seals) והכוחות המיוחדים ישנם בשפע. יחד עם זאת ריצ'ר אינו שוטר צבאי סטנדרטי. הוא בוגר האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית "ווסט פוינט", ובמסגרת שירותו בצבא הוכשר כלוחם מיומן בצניחה, סיור, חבלה, קומנדו, לוחמה זעירה וככל הנראה עבר את קורס ההכשרה של חטיבת הריינג'רס: ״ארבע שנים של פוטבול בקולג׳ שוות בערך לארבעה ימי אימונים של הריינג׳רים, והרבה אנשים שריצ׳ר הכיר לא שרדו אפילו את היום השלישי.״ (מתוך הספר "שווה למות בשביל זה" מאת לי צ'יילד, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2012, עמודים 330-340) לאורך סדרת הספרים הוא מתגלה כצלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה: "ריצ'ר לחץ על ההדק, שבעה קילוגרמים שלמים של לחץ, משתיק הקול השמיע רעשים רמים, ופניו של הבחור התפוצצו." (עמוד 404) וכבעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. ריצ'ר שירת שלוש-עשרה שנים בצבא ארצות הברית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. בעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני, ועמד בראש יחידת חקירות מיוחדת במשטרה הצבאית אשר חקרה פרשיות בהן מעורבים לוחמי יחידות מיוחדות בכוחות המזוינים של ארצות הברית. במהלך שירותו לחם במבצע "מטרה צודקת", במלחמת המפרץ וכקצין צעיר עוטר על גבורתו בביירות: ״כוכב הכסף,״ היא שאלה. ״על מה?״ ״ביירות,״ הוא אמר. ״משכתי החוצה כמה בחורים מהבונקר.״ (מתוך הספר "ניסיון קטלני" מאת לי צ'יילד, הוצאת קוראים, 2002, עמוד 99) זהו, כאמור, השלישי בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" וה- "הפרשה") אולם אל יובן לא נכון, גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה ("הצלף" ו-"A wanted man" החדש והמצוין). העלילה שטווה צ'יילד אינה תמיד פתלתלה ומלאה "טוויסטים". יתרה מזאת, לא תמיד הטוויסט יהיה בסגנון מי הוא הרוצח (כמו ב"61 שעות"). לעיתים התפנית בעלילה תהא בהבנת המניע של הרעים והסיבה לפעולתם (כך למשל ב"מחר תמות"), ולעיתים זהו פשוט ספר פעולה פשוט וטוב (כך היה "שווה למות בשביל זה"). הפעם ראיתי את הסוף מקילומטרים. זה לא הפריע לי בכלל. צ'יילד יודע לספר סיפור. בשעתו הוא כתב טור העוסק בשאלה כיצד יוצרים מתח, שיש החושבים כי היא דומה לכאורה לשאלה כיצד אופים עוגה, והבהיר כי לטעמו השיטה לגמרי אחרת: "השאלה 'איך אופים עוגה?' בנויה לא נכון. היא ישירה מדי. המבנה הנכון והשאלה הנכונה הם: 'איך גורמים למשפחה שלך תחושת רעב?' והתשובה היא: גורמים לה לחכות ארבע שעות לארוחה" (מתוך הטור "סדנת מתח עם לי צ'יילד", באתר ynet‏, 21.04.2013) הספר שתורגם בידי מיטל שרון, תורגם באופן רשלני, שלא לומר גרוע. דוגמה פשוטה תהא בתרגום שם העיר De moines שבמדינה איווה ל- "דה-מוינס", כאשר בבירור יש לתרגמה לדה-מוין. במקרה אחר בספר מופיע המקום "אן-קה פאס" (An Khe pass) בווייטנאם, למרות שבדיקה קצרה בגוגל תראה כי יש לכתוב מעבר אן-קה. בקיצור חובבני. כך גם העימוד ושגיאות הכתיב. כל אלו גורעים מחוויית הקריאה. דומה שכבר צפינו וקראנו סרטים וספרים המבוססים על נוסחה זו עוד מימי "שיין", המערבון המופתי עם אלן לאד. אבל זה רק נראה כך, כי למרות שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, ולמרות שזה נראה פועל על-פי עקרונות שהבמאי\ שחקן קלינט איסטווד (שכבר כתבתי שלטעמי ריצ'ר הוא גלגולו הספרותי) עיצב בסרטים כמו "הבלתי נסלח" ו-"הנוקם", ואף שלכאורה הסוף ידוע מראש הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד כתב סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. אחד מהטובים שבספרי ריצ'ר. מומלץ בחום!!!”