400 עמודים.אלמה רוזה נולדה עם כפית זהב בפה. עתידה כמו הוכתב לה מראש: עם אב, ארנולד, כנר ראשי ומנצח של האופרה הווינאית והתזמורת הסימפונית של וינה, שבמשך שישים שנה עמד בראש "רביעיית רוזה"; עם דוד, גוסטאב מאהלר, אחי אמה; ו"דוד" ברונו ולטר, ידיד ותיק של המשפחה.בגיל עשרים וארבעה היתה אמה רוזה כנרת ידועה, נשואה לכנר צ'כי וירטואוז, שנהנתה ממנעמי האצולה המוזיקלית הווינאית. הנישואים הביאו לה עושר רב אך גם בדידות. בגיל עשרים ושבע, סוערת, אימפולסיבית, לא פעם מתעלמת ממוסכמות, אלמה הקימה וניהלה להקת נשים נודדת, "נערות הוואלס של וינה", שהופיעה בבירות אירופה וייצגה את כל הקצף והרומטיקה של וינה הישנה, כמו גם את העמקות שבה.לאחר שהגיעה עם משפחתה לחוף מובטחים באנגליה, בצעד שקשה להבין, אלמה חזרה לאירופה כדי להופיע בקונצרטים ובכך לתמוך באביה הזקן. היא נתפסה בעת שניסתה לעבור לצרפת. בגיל שלושים ושבע, באושוויץ, שוב עמדה אלמה בראש תזמורת נשים. אלמה לא בחלה בשום אמצעי כדי להפיק מהנגניות שלה את הצליל שינעם לאוזניהם האנינות של הסוהרים הגרמנים. היא רדתה בהן, לא פעם עד אכזריות, ובכך הצילה את חייהן.התזמורת היתה מאוד מבוקשת בקרב מפקדי המחנה.אלמה הצילה את חייהן של כחמישים נשים, חברות התזמורת, הגם שהיא עצמה נפטרה במחנה ההשמדה בנסיבות מסתוריות. בספרם את הסיפור המלא של אלמה, ביקשו ריצ'רד ניומן וקארן קירטלי לחלוק לה כבוד, לה ולמוזיקאיות האסירות שעבורן המוזיקה היתה האפשרות היחידה לשרוד.