“טוביה החולב, ככל הנראה הסיפור היידי הידוע ביותר, מעמיד לנגד הקורא את העולם היהודי המזרח אירופאי של סוף המאה ה-19 בחן ובהזדהות מכמירת-לב.
שלום עליכם טווה בכישרון מופלא את האבטיפוס של היהודי הפשוט מן העיירה, זה העמל להמציא טרף לביתו, השואף לרוח אבל שקוע בחומר, ושעל אף הצרות התוכפות אותו תדיר, מחזיק את ראשו מעל המים רק בכוח אמונתו וחוש ההומור המבדח שלו. בסיפור הטרגי-קומי הידוע והמוכר מעמת שלום עליכם את טוביה - יהודי שופע טוּב ובעל יכולת מופלאה של דיבור בלתי פוסק, ציטוט מקורות ואמונה פשוטה ונוגעת ללב - עם השינויים מרחיקי הלכת שאיתם התמודדה החברה המסורתית של מזרח אירופה בעת החדשה: סוציליזם, השכלה, נישואי תערובת, הגירה ועוד.
על אף הכתיבה הקומית והחידודים המבדחים, יש בו בטוביה משהו רגיש ושברירי מאוד, המעורר אמפתיה והזדהות. שכן האיפוק, הכמעט אצילי שלו, והרגש החם המניע אותו מניבים כמה רגעי קריאה מרגשים ביותר.
ועוד מילה על הציטוטים. שלום עליכם יצר את טוביה כיהודי פשוט ואף על פי כן שופע ציטוטים מן המקורות על כל צעד ושעל. אלא שהשימוש במקורות, מלבד האופן הקומי והמבדח שבהם, נעשה בצורה גאונית המצביעה בו זמנית הן על שורשיותו של טוביה והגירסא דינקותא שלו, שלמעשה הייתה חינוכו הטריוויאלי של כל יהודי, והן על הבורות החיננית שלו, משום שהציטוטים על אף היקפם מהתנ"ך מהתלמוד ומהמדרשים, הינם, על פי רוב, מסורסים מקוטעים ולעיתים אף צומחים ממוחו הקודח של טוביה לפי הצורך והעניין. עובדה שרק מאירה את דמותו הכובשת בצורה רבת-חן.
ראיתי שיצא לפני שנתיים תרגום חדש של טוביה החולב, אך לי הספיק התרגום הישן והטוב של יצחק דוב ברקוביץ, שאגב, היה חתנו של שלום עליכם.”

“טוביה החולב מספר פרקים מחייו של יהודי עני מעיירה יהודית טיפוסית ברוסיה, והסיפור המרכזי נסב אודות בנותיו של טוביה ובחירת החתנים.

הסיפור כתוב בשפה מליצית, כאשר טוביה אוהב לפלפל ולתבל את משפטיו במובאות מהתנ"ך, מהגמרא ומתפילות, בדרך כלל באופן חלקי, לעתים באופן משובש, לעיתים לפי העניין ולעיתים קרובות יותר כלל לא לפי העניין. באחד המקרים טוביה אף המציא משפט, כביכול בארמית, כדי לנסות להרשים את הקצב המתעתד לשאת את בתו של טוביה לאשה. המשפטים שטוביה אומר מלווים פעמים רבות בתוספת מצחיקה, או כזאת שהופכת את משמעותם לגמרי. לטוביה יש מונולוגים משעשעים עם עצמו, כאשר פעמים רבות הוא משמיע את התלבטויותיו, ומכנה את עצמו בביטויים כגון: "שוטה שכמותך" , "בהמה בצורת סוס" וכו'.

דמותו של טוביה כאדם מאמין ופשוט, לעתים תמים ולעתים בעל חכמת רחוב עממית ויכולת לתחמן, בעיקר את אשתו, שממנה הוא חושש.
טוביה שוגה בחלומות על עושר, אשר מתנפצים כל פעם מחדש, אך למרות שהחיים לא ממש מסתדרים כפי חפצו, מצליח טוביה בכל זאת להתאושש מכל מכה וחבורה ואף לשמור על אמונתו ועל יחסו האופטימי לחיים.

ממשפטי טוביה:

- לאחר הפסד כספי בהשקעה גרועה אומר טוביה:
"בודאי, אני אומר, כוונתך היתה לטובה, ורק הקדוש-ברוך-הוא חשבה לרעה, ולכן, אני אומר, סיכל דעתנו והפר עצתנו והכשילנו בעסק שאינו מהוגן, כמו שאנו אומרים במחזור: שלח לחמך על-פני המים - פירש רש"י: כשם שאתה רואה את אזניך, כך תראה את כספך..."

- כאשר מברכים את טוביה על עניין נישואין שטרם נסגר, הוא אומר: "באמת אמרו: אבא לא נשא עדיין את אמא, והבן כבר רועה חזירים..."

- "כיון שתור הפרעות מגיע וקול הצורר נשמע בארצנו, מיד היהודים נחפזים ורצים, דחופים ומבוהלים, מעיר לעיר וממקום למקום, לקיים מה שנאמר בשיר השירים: אני לדודי ודודי לי, כלומר, לך אתה אל הפחת ואני אל הפח..."


טוביה נוהג בעגלה ופוגש בדרך אדם מזיע שהוא מציע לו לעלות ולנסוע עימו בעגלתו. מתברר שאותו אדם, פרצ'יק, נהנה להתחכם בלשונו כמו טוביה, והם פותחים בשיחה:

"מאין אני אומר, רגליו של בחור למשל ?"
"רגליו של בחור, הוא אומר, מיהופיץ."
"ומה, אני אומר, מעשהו של בחור שכמותך ביהופיץ ?"
"בחור שכמותי, הוא אומר, לומד ביהופיץ, עומד לבחינות."
"לשם מה, אני אומר, לומד בחור שכמותך ?"
"בחור שכמותי, הוא אומר, אינו יודע עדיין בעצמו לשם מה הוא לומד."
"אם כן, אני אומר, למה יבלבל בחור שכמותך את מוחו לבטלה ?"
"אל תתעצב, רב טוביה, הוא אומר, יהי לבך סמוך ובטוח, שבחור שכמותי יודע את אשר לפניו."
"מכיון שקראת בשמי, אני אומר, סימן הוא, שאתה מכירני. אמור לי איפוא, מי אתה ?"
"הלא עינך הרואות, הוא אומר, מי אני - אדם אני."
"אמנם כן, אני אומר, עיני הרואות, כי אדם אתה ולא סוס. כוונתי: בן מי אתה ?"
"בן אני, הוא אומר, לאבינו שבשמים."
"גם ממני, אני אומר, לא נעלם, שבן אתה לאבינו שבשמים, וכן מצינו, אני אומר, כתוב מפורש גם בתורתנו הקדושה: כל החיה וכל הבהמה - פירש רש"י: מביצי ראמים ועד קרני כינים....."

אין ספק שמי שמכיר את המקורות (או נעזר בגוגל), יוכל להנות ממשפטיו של טוביה באופן מלא יותר, אך ניתן להנות מהסיפור ומהשפה גם מבלי להתעמק בביטויים.

מצפיה ב"כנר על הגג" בכיכובו של חיים טופול אפשר להנות גם בלי קשר לקריאת הספר, מי שיקרא את הספר יבחין בכך שהעיבוד לא מדוייק. כך, למשל, בעת שהיהודים עוזבים את העיירה נמצאות ביניהם שתי דמויות שבספר כבר לא היו בחיים בשלב הזה. למרות אי הדיוקים, הסרט מומלץ.

את "טוביה ושבע בנותיו" בבימויו של מנחם גולן נטשתי כשבחתונה טוביה מקבל מכתבי ברכה מהצאר הרוסי ומרוטשילד, והעניין הפך להיות מגוחך.

הספר מומלץ לאוהבי השפה שהדרך אינה אצה להם.”

“(מעמוד ההקדשה)
"כל סיפוריו של טוביה החולב,
עסקיו ומסחריו, נסיונותיו,
מאורעותיו ודברי ימי בנותיו,
ויתר תקפו וגבורתו,
רוב חכמתו וחידושי תורתו".

[הרשיתי לעצמי לפזר ספוילרים לרוב, משום שהסיפור מוכר כל כך. למי שזה בכל אופן מפריע, מוזמן לדלג אל מעבר לנקודות מטה]

זהו סיפורו של טוביה שהיה מסיע קורות עץ לבית הנתיבות. יום אחד הוא פוגש ביער שתי עלמות אבודות והן מתחננות בפניו שיסיע אותן לבויבריק- מעון הקיץ של היהודים העשירים. הוא מתרצה ובשכר זה ניתנת לו פרה אדומה משובחה. מחלב פרה זו תפיק גולדה אשתו חמאה וגבינות לרווחת תושבי יהופיץ וטוביה יקרא "טוביה החולב".

זהו ראשון הסיפורים באגודה זו, והאופטימי מכולם. מכאן ואילך, אף-על-פי הרוח המבודחת ששורה על טוביה, העניינים מתחילים רק להתדרדר. בתחילה הוא מסתבך עם מנחם-מנדל ומפסיד את כל חסכונותיו, ולאחר מכן הוא מתייסר בצער גידול בנות ("גדול צער גידול בנים, וצער גידול בנות על אחת כמה וכמה!..."), שכן לטוביה החולב שבע בנות, פקחות וחכמות ומרגע שהתאהבו, שוב לא יפנו לאחור ("ימח שמן של בנותי וארור טבען כי עז! בנות טוביה כי דבקו באיש- ודבקו בו בכל לבבן ובכל נפשן, בגופן ובנשמתן גם יחד").

בתחילה זוהי צייטיל המתחתנת עם חייט-תפרן, מלווה בהודיל היפה שנוסעת אל מעבר להרי החושך להיות עם בעלה בשעה שזה יושב בבית הכלא על עסקיו למען הכלל (קומוניזם? סוציאליזם?). אחר כך אנחנו מתוודעים לטרגדיה בה חווהל´ה מתנצרת וטוביה קורע עליה קריעה. המונולוג שבו טוביה מספר על הקושי שלו שלא לחשוב על אותה חווה בתו, זו שהוא כל כך אהב, שהוא ואשתו סעדו אותה בחוליה כשהיתה קטנה, הוא אחר המרגשים שקראתי בזמן האחרון. אם זה לא מספיק, אז גם שפרינצה שלו מתאבדת בעקבות אהבה נכזבת לבחור עשיר שנאסר עליהם להתחתן.

הסיפור החותם את סבב ההיכרות שלנו עם בנותיו, הוא הסיפור המטריד ביותר בו ביילקה מתחתנת עם סוחר עשיר המתבייש בחותנו ומאיץ בו ללכת "כדרך כל הזקנים" אל ארץ ישראל להקבר שם. קשה לעמוד מנגד ולראות את ההשפלה שעובר טוביה אחרי כל הכוונות הטובות של בדבר בנותיו. יש שם סצנה קשה שבה הסוחר מניח את הכסף הרב על השולחן וטוביה העני המרוד, שבכל רמ"ח איבריו הוא עני ורש, כמעט מתנפל על הכסף. אך לאחר מכן הוא בוכה בתוך ליבו על ההשפלה. הוא, שעבד כל חייו למעט הזהובים שהרוויח, מתעשר בבת אחת, כדי שלא יכירו בו כחותן הסוחר, כאבי הכלה.

בסיפור האחרון שבקובץ מתואר כיצד טוביה חוזר מארץ ישראל בעקבות הידיעה שמוטיל, בעלה של צייטיל נפטר. כאשר הוא חוזר ישנו צו גירוש ליהודים וטוביה מוכר את ביתו. כשהוא מגיע הביתה הוא מוצא את חווה, בתו שהתנצרה, באה לבקש מאביה שיסלח לה, שהיא רוצה לחזור אל חיק משפחתה, לגלות עמם. הספר נסגר בטוביה הנקרע בין חובתו של אב לסלוח לבתו ובין הכעס שעודנו טרי על הבת שסרחה ובגדה בעמה.

***

לא נס ליחו של טוביה וההומור שלו לאורך כל הספר. גם בזמנים הקשים הוא פותח את דבריו במין לעיצות שכזאת שקשה לנו לתאר את הטרגדיות שיבואו בעוד שורות מספר.
סוד ההומור של טוביה הוא בפסוקים, הפירושים וקטעי הגמרא שהוא מצטט. רוב הפסוקים משובשים, הפירושים לא היו ולא נבראו (או שנאמרו, אך במקום אחר לגמרי, שלא קשורים כלל לפסוק שעליהם טוביה דורש אותם), אונקלוס מצוטט בארמית שספק אם הוא ידע, וצריך לחפש טוב טוב את אותן מאמרות גמרא. למי שטיפה בקיא בכתובים, זאת חוויה מענגת. על אף כל השיבושים של טוביה, אין שיבושים "סתם". כל שיבוש הוא במקום. יהיה מעניין לראות מה באמת כותב רש"י על אתר, כדי להשוות בין האמת, לאמת של טוביה.
מוטיב שחוזר על עצמו הוא הצטוט מתוך מגילת אסתר ולא בכדי. מגילת אסתר היא מגילת הגלות, שבה היהודים נרדפים והישועה באה ממקום לא צפוי. מגילה של הסתר פני האלוהים.

הפטפטנות הזאת של טוביה באה לו כרועץ. אשתו ובנותיו מטיחים בו לא פעם שמרוב פירושים ומדרשים- אי אפשר דבר איתו. כך קורה שטוביה הוא האחרון שיודע מה קורה בביתו שלו, ובנותיו ממעטות לשתף אותו במה שעובר עליהן כי הן יודעות שבמקום שיחה הם יקבלו דרשה.

אין קלאסי מדמותו של טוביה לתאר את "היהודי הנודד". היהודי העמל, שיהדותו ומקורותיו השתבשו מרוב עבודה קשה. המאבק בין האהבה והרומנטיקה לבין הפרקטיקה האפורה, מלחמת ההשרדות והקיום.
לא בכדי טוביה הפך להיות סמל ונכנס לקאנון היהודי באופן טבעי. טוביה הוא מצד אחד אותו יהודי שהחזון הציוני ניסה לשבור: הוא עלוב, מחזר על פתחי הבתים, מתפלפל עם הגויים שעה שהם באים להכותו. מצד שני, הוא סמל לאותו יהודי ששכחנו ואליו אנו מתגעגעים.

[המחזה "כנר על הגג" מבוסס על הספר]”

“העיירה היהודית במיטבה.מי שראה את טוביה החולב ונהנה מבין בטח מה אני מתכוון.
בשביס זינגר הינו חיקוי חיוור שלו.
הספר הראשון שלו חיי איש שהינו כמין אוטוביוגרפיה - כמה שנינות היה למחבר.
ללא ספק אם היה חי בזמן שחולק פרס נובל היה זוכה בו.
ממליץ לקרוא כמעט את כל ספריו.”