ביקורת ספרותית על סוף הרומן מאת גרהם גרין
ספר טוב

---

#
כששני אנשים בוגרים, לפעמים נשואים (לא אחד לשניה), מנהלים רומן, קיים סיכון לאהבה. בניגוד להתאהבות, שימיה קצובים וסופה ידוע מראש, אהבה היא סיכון רציני. היא אינה מתחשבת במציאות, בהתחייבויות קודמות או מאוחרות. היא אינה מתחשבת במוסר, ב"מה יגידו" או בכדאיות. לפעמים היא מופע כה דרמטי, שהיא גורמת נזק ממשי ללוקחים בה חלק.

גרין, בדרכו הכנה והאמינה מתאר פה רומן מהסוג הזה, שהרס את הדמויות שנטלו בו חלק. מוריס הוא סופר, רווק שרגלו הנכה מנעה את גיוסו. שרה היא אשתו האהובה (והמוזנחת רגשית) של פקיד רם-דרג. הזמן הוא ימי מלחמת העולם השניה, ערי אנגליה מופצצות ערב ערב, אבל שתי הדמויות המקיימות קשר אינטימי ביניהן אינן מתייחסות להווה המפחיד ושקועות באהבתן. גרין מתחיל את סיפורו בנקודה לאחר כשנתיים בה הסתיים הרומן באופן פתאומי לדידו של מוריס ואהבתו הפכה למרירות, כעס ושנאה, רגשות בהם הוא מתפלש ללא הפסק. יום אחד הוא פוגש את בעלה של שרה, המוכר לו באופן שטחי. הם שותים משהו ועוד משהו ואז, בעזרת האלכוהול, מתוודה הבעל לפני המאהב לשעבר, שאולי הוא חושד באשתו שהיא בוגדת בו. מוריס מתנפל על המידע כעל מציאה כשרה, רואה את עצמו נפגע אם אהובתו מנהלת מערכת יחסים עם גבר אחר, וכמו במצבים דומים מקבל החלטה הרסנית העומדת בבסיס הסיפור ומאפשרת אותו.

מעט מאד סופרים לאחרונה, נראה לי, בוחרים לעסוק ישירות באהבה. בניגוד לעבר, אז הנושא הזה הניע את עלילות רוב הספרים, היום הוא פינה את מקומו לדמויות המאוהבות בעצמן. לחיבוטי נפש, הגיגים, מקסימום בעיות משפחתיות. אולי הסיבה היא שסופרים היום אינם יודעים לכתוב אהבה? אולי תשומת הלב הציבורית עברה לנושאים "חברתיים" יותר? גרין שהוא סופר מפעם (הספר יצא לאור ב 1951) יודע גם יודע לכתוב, מצוייד בכנות מכמירת-לב וביכולת תרגום של חוויות אנושיות למלים שידברו לכל מי שחווה את הרגש הזה. לפי מה שכתב דן סתיו על הספר בביקורת שלו, בזכותה קראתי אותו (תודה!), הבנתי שגרין חווה רומן גדול שהיה הבסיס לסיפור הזה. גרין, כך אני מתרשמת מקריאת חלק מספריו, מוצלח מאד כשהוא כותב על נושאים המוכרים לו מנסיון אישי ופחות מרשים בסיפורים שאינם במילייה שלו (כמו "ברייטון רוק").

מהסיפור בספר הזה נראה כי הסופר התקשה להתמודד עם רגשות מסויימים – כמו אהבה שהופכת לכעס ומרירות ואף שינאה – ומהל את סיפורו בפילוסופיה דתית (נושא שנראה שהעסיק אותו לא מעט). הנושא הזה הזה פחות מעניין מבחינתי ונראה לי כמין מחסום, מיותר לסיפור. מה שעלה על דעתי כשקראתי אותו הוא ספרו של מקגראת "במחלקה הסגורה", בו הסופר הניח את סיפורו כפצצה על שולחן הקורא.
"סוף הרומן" מצליח להמחיש את האוניברסליות ועל-הזמניות של הרגש האנושי. למרות הזמן הרב שחלף, לכאורה, מאז תקופת הסיפור. הוא מבהיר עד כמה אנשים הנמצאים במצב הזה עיוורים וחירשים לכל מה שאינו הרגש המטלטל את חייהם. מתאר את ההרס הכללי שהרגש הזה, שאינו נשלט בידי רציונליות או אף אינטרסים, עושה באלה הנכנסים אליו ברגל קלה בלי להבין שהמלכודת נסגרת עליהם ואין אפשרות ערעור.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סוף הרומן