ביקורת ספרותית על רצח לפי הספר - סוזן ריילנד #1 מאת אנתוני הורוביץ
ספר טוב

---

אני אתחיל בכוונה עם ספר אחר. בספר בשם "מבחר הסיפור העולמי" שיצא בהוצאת א. שרברק בע"מ תל אביב, כנראה בשנות השישים של המאה הקודמת. שם, בינות לדוסטוייבסקי, טולסטוי ובלזק, יחד עם סטיינבק, או הנרי ומקסים גורקי מובא גם הסיפור "צוואת הארדיכל" מאת ארתור קונן דויל. בפתיח הקצר לסיפור כותב עורך האנתולוגיה ר. קמחי כך: "ארתור קונן דויל (1899-1930) מספר אנגלי שהתפרסם בעיקר מסיפוריו הבלשיים על 'שרלוק הולמס' כתב גם רומנים וסיפורי הרפתקאות. לפי השכלתו היה רופא שהתעניין במחקרי הנפש, ובסוף ימין נתפס לתנועת הספיריטואליסטים וכתב בעניין הזה כמה מחברות להוכיח את אמיתות התנועה. סיפוריו התפרסמו בכמה מלשונות העולם ו'שרלוק הולמס' נעשה שם נרדף לחובבות בלשית. הסיפור 'צוואת האדריכל' יש בו את כל הסממנים של אותו סוג ספרותי, שעדיין רחוק מלבוא בקהל ספרותנו, וניתן כאן לשם דוגמה גם מצורת כתיבה זו.". לבד מהורדת ארבעים שנים מחייו של קונן דויל, בהקדמה זו העורך גם מזלזל בעצם הסוגה שהיוותה את עיקר כתיבתה. היא ירודה, אומר העורך, ובכל זאת נכלול אותה כאן, כי יש אנשים המוניים שאוהבים אותה משום מה ואנו רוצים לתת תמונה מלאה.

התפיסה הזאת, של ספרות הבלשים כספרות נמוכה או כלא ספרות בכלל, אינה ייחודית רק לקמחי, ושותפים לה אנשים רבים. כולל ארתור קונן דויל עצמו, שעל פי המסופר שנא ממש את הגיבור הבלשי שלו, ועוד יותר את הצלחתו הגדולה שמנעה ממנו (כלומר מקונן דויל) לכתוב את המונוגרפיות הרציניות שבהן הוא ביקש להתעמק. הוא כל כך שנא את הולמס עד שבאחד הסיפורים שלו הרג אותו. ואז בלחץ הקהל לא היתה לו ברירה אלא להשיב אותו לתחיה, ואז להתנקם בקוראים ולתת להם הולמס לא ממש חכם וקצת עוקצני מדי בהומור שלו.

גם הוצאת קלוברליף בלונדון סבורה שמותחנים בלשיים הם ספרות נמוכה, אבל היא בכל זאת מוציאה אותם, כי הם אווזות שמטילות ביצי זהב. עיקר הרווחים של ההוצאה נשען על הסופר אלן קונווי שכתב סדרת ספרים המתרחשת באנגליה של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, יחד עם דמות הבלש שלו, יוצא מחנה ריכוז בשם אטיקוס פונד. בתמורה לספרים האלה, שנמכרים כמו לחמניות אחרי הגשם ההוצאה מוכנה לסבול הרבה, גם את אישיותו הלא נעימה של קונווי עצמו. ואז קורים שני דברים שמניעים את העלילה - העורכת הראשית סוזן ריילנד מקבלת עותק של הספר התשיעי בסדרת ספרי אטיקוס, ובעוד היא מנסה להבין איך ומדוע העותק שהגיע אליה קטוע ואין בו את הסוף הכולל פיענוח של העלילה, היא שומעת בחדשות שקונווי עצמו מת בתאונה. יש הרבה ספרים, מותחנים בלשיים ואחרים, שבמרכזם דמות של סופר. איכשהו זה מפלט נוח לכותבים. אין הרבה ספרים שבמרכזם עורכת ספרותית, כזאת שתפקידה לגלות חוסר עקביות בטקסט, להדק את העלילה, ולשפר את השימוש בשמות תואר ובפעלים ובכלל לשפר את הכתיבה. בעקבות כמה נקודות התאמה בין עלילת הספר הלא גמור ובין המציאות כפי שנגלית לעיניה, יוצאת סוזן ריילנד למסע סקרני וחקרני, שבו היא מנסה למצוא את הפרקים החסרים ובה בשעה לגלות מי האחראי למותו של הסופר.

יש בספר הרבה דגלים אדומים - נתחיל עם כריכה אדומה ועליה ציטוט סופרלטיבים מהדיילי מייל, גימיק של ספר בתוך ספר, ועוד כזה שמתמשך על פני מאתיים עמודים, שימוש בל יכופר בגופנים שונים במהלך הטקסט ובעיקר שימוש בגופן של כתב יד שזה חטא על פשע, ורכיבה על רפרנסים ספרותיים, ובעיקר על אגתה כריסטי. ועם זאת הכל נסלח, גם כי הכתיבה נחמדה וזורמת, וגם כי יש בספר הרבה דיוני מטא על מקומה של ספרות הבלשים מול המציאות ומול הספרות. השוטר המקומי שסוזן פוגשת זועף על הרומנטיות המיותרת של הספרות הבלשית וטוען שאין הרבה רוצחים כמו שזה נדמה ואלה שקיימים הם לא כל כך מתוחכמים כמו שמנסים לתאר אגאתה כריסטי ויורשיה לאורך הדורות, ולמעשה הם פועלים ברשלנות ובטפשות ומשאירים עקבות בולטים על כל עבר. אנדריאס, בן הזוג של סוזן, טוען שלסוגה אין ערך ספרותי, היא עושה שימוש בטריקים וגימיקים ולא משקפת מציאות אלא רק מנסה לייצר מניפולציות זולות על הקורא. וסוזן ממשיכה בשלה - להגן על הסוגה ולשחק בה בו זמנית. אז למרות שהעלילה המפולת הופכת להיות די פשוטה ואפילו בנאלית בסופו של דבר, מה שקורה על הדרך כאשר סופר ברא דמות שהוא לא אוהב, ואז הדמות הזאת מצליחה למורת רוחו ואין לו דרך הגיונית להיפטר ממנה, הוא זה שמעניין

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על רצח לפי הספר - סוזן ריילנד #1