ביקורות ספרים על הספר בזעיר אנפין

בשנת 1989 דברים היו כל־כך שונים בעולם. שמיר היה ראש ממשלה, קניונים היו תופעה שולית בערים, וטלפון חכם עוד לא היה לאף אחד. בשנה זו מתרחשת העלילה של הספר "בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס. הסופר, על ידי כתיבה קולחת ומעולה, כפי שנכתב בביקורות אחרות; עברית תקנית של פעם אך לא ארכאית, עם כל מיני "קונצים" לשוניים כגון 'מייסעס' 'שמאטעס' ושאר ירקות, מצליח לגרום לכל אחד ואחד מקוראי הספר, גם אם לא חיו ב-1989 (כמוני למשל) להבין בדיוק לפרטי פרטים איך דברים היו אז. בעזרת תיאורים רחבים, והכי חשוב, הומור פולני שהיום ניתן אולי לשמוע רק בסלונים של סבתא וסבא. העלילה מתרחשת בעיקר ברחוב ... המשך לקרוא

סטודנט חיפאי

המפגש שלי עם "בזעיר אנפין" משול רק למפגש שלי עם "רומן רוסי" ו"עשו" לפני עשרים שנה. הייתי אז לקראת סופה של שנה בחו"ל ואת אותה שנה מטלטלת קינחתי בחודשיים וחצי בעיר לוזאן שבשווייץ. הרי האלפים מסביב, מרפסת עם נוף לאגם, אמא בעבודה והתכנים בטלויזיה מדובבים. במילים אחרות - שיעמום מחץ. ואז הגיעו שני הספרים הללו לידי. אינני זוכרת איזה מהם (או שמא שניהם?) פתח בעץ משפחתי, לבל יאבד הקורא בסבך הדמויות וההקשרים. אותו עץ לווה מיד אחר-כך בכתיבה שהעיפה לי את הסכך. העברית הרזה והתל-אביבית שהכרתי, זו שדוללה עד דק אחרי שהיה של שנה בניו-יורק, חיפשה ומצאה בתוך עצמה עוד ועוד רבדי... המשך לקרוא

זוהר

שני ספרים שכבו על ספסל ברחוב שבו הולכתי את הכלב שלי לטיול. האחד עבה וגדול, עם תמונה מרשימה וקודרת, שם הספר מיוחד ומיוחד גם שם מחברו - של סופר שרק ימים ספורים לפני כן פורסמה אודותיו כתבה נרחבת במעריב. הספר האחר, היפוכו, קטן, צבעוני את שם הסופר לא הכרתי. אספתי את שניהם כי ליבי תמיד יוצא אל ספרים עזובים. תמיד נדמה לי שאני אהיה זאת שאעניק להם חסד או פיצוי על הגורל המצמית שזימן להם אותו אחד שנטש אותם. הכלב משך ברצועה. השתין מתחת לספסל. אספתי את שניכם. בביתי הנחתי אותם על מדף הלימבו בסיפריה: מקומם של הספרים שנאספו וטרם קראתי אותם, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורלם. ... המשך לקרוא

שרית

**** את ירמי פינקוס הכרתי בשנתי הראשונה בבצלאל, כשזכיתי שיהיה אחד המרצים שלי לשיעור שנקרא "חשיבה יצירתית". מכל המרצים שהיו לי לפניו ואחריו, אני חייב להודות שהפייגלע מגודל האיברים הזה הוא אחד האנשים המקסימים, הצבעוניים, החכמים והמוכשרים שהכרתי בחיי, וממנו למדתי דברים אמיתיים על המקצוע שבו אני עוסק ועל החיים בכלל, שאני זוכר ומיישם עד עצם היום הזה. עוד אז, לפני חילופי המילניום, היתה לו חיבה מיוחדת לשוליים - אנשי שוליים כמו גם מילות שוליים, תחביבי שוליים, ולדברים הבאמת קטנים בחיים שמעניקים להם, אחרי הכול, את הטעם האמיתי. בשיעורים שלו היינו צריכים לע... המשך לקרוא

אלון דה אלפרט

שמתי לב שבביקורות האחרונות שלי חרגתי מחוות הדעות הספרותיות כביכול לטובת תחביבי פנאי אחרים. בהנחה שזה מעניין פה את הקוראים, נסטה במקרה הזה אל אהבה אחרת שלי - רדיו, וליתר דיוק - תוכניות אישיות ברדיו. כמו עוד המון אנשים גם אני מאזינה בקביעות כבר איזה זמן לתוכנית הבוקר של טל ואביעד, בין אם אני ערה בשעות האלו ובין אם לא. בין הידיעות החדשותיות המיותרות, הביטויים המדבקים וסתם היכרות מפתיעה בהיקפה עם חיים של אנשים אחרים, אני נוטה לאמץ מהתוכנית, או ליתר דיוק מאביעד קיסוס, המלצות קריאה. אביעד הוא אדם אינטליגנטי וקורא ספרים רציני והמלצות ממנו באמת ראויות לתשומ... המשך לקרוא

מירב

פעם, כשהייתי בתיכון, למדנו את עגנון. למדנו את "תהילה" בכיתה ט', את "סיפור פשוט" בכיתה י"א, ואת "והיה העקוב למישור" בכיתה י"ב. זה יהיה מוזר לומר, אבל ירמי פינקוס הזכיר לי את עגנון. לא, זו לא שפת הכתיבה. פינקוס כותב שפה מודרנית לחלוטין, אם כי עשירה מהממוצע ומהמקובל. אבל העיר שהוא מתאר בתור תל אביב, אינה תל אביב שאני מכירה. גם לא זו שהייתי מבקרת בה כשהייתי בכיתה י', בשנת 1989, היא שנת התרחשות הסיפור. תחת המעטה של רחוב תל אביבי בשנת 1989, מביא המחבר את האווירה והתחושה העגנונית של גליציה בתחילת המאה העשרים. אני לא יודעת אם זה רע, או טוב. תחליטו אתם. זה רק נותן תחושה של זרו... המשך לקרוא

נצחיה

ספר מרענן, מלא חיים, תאורים צבעוניים, הומור דק, אירוניה, חמלה ואהבת אנוש. לא הצלחתי להתנתק ממנו! בקיצור מומלץ מאד!!... המשך לקרוא

choulaw

שם הספר מתאר בדיוק מירבי את מה שקראתי בספר :החיים הקטנים. תיאור חייהם של האנשים ה"רגילים" הקטנים והיום יומיים,חלומותיהם הזעירים (בסך הכל חוסכים להגיע לעיירה קטנה בחו"ל).פינקוס מתאר בלשון מדויקת וכמו עם איזמל סיפר וניתח לנו על הדמויות הרבות בספר. אני נעזרתי מספר פעמים בטבלה של העץ המשפחתי. נהניתי לקרוא את האירוניה שבשפתו הרהוטה של פינקוס. הרגשתי כמו שמציירים לי בפרוטרוט ובדיוק מירבי משפחה אשכנזית תל אביבית ,שהיו רבות כמותה בשנות השמונים. אבל, בסוף הקריאה ,נשארתי עם השאלה : אז מה? קראנו על משפחה ו...?... המשך לקרוא

תמיד קוראת

הספר שנון, מרושע, מצחיק, ייחודי, אפל וכן גם עצוב. מזכיר את הכתיבה הייחודית של יורי מאמלייב (סיפורו "אדם דגול" התפרסם בקובץ הסיפורים הרוסים "גופה של אנה או קץ האוונגרד הרוסי"). מר פינקוס (הסופר) מציג מראות, בני-אדם, מצבים בצורה קריקטוריסטית אפלה ומרושעת כאילו שהבמאי ז'אן פייר ז'אנה ביים לקולנוע את סיפור המעשה של ספר זה. ... המשך לקרוא

Yudkin

לירמי פינקוס יש כשרון להביט מחדש על חיי היומיום. הוא עוטף בחמלה ואהבה גם את המעצבנות שבדמוית. יחד עם זאת הסוף מרגיש מפוספס. אבל אין ספק ששווה לעקוב אחריו.... המשך לקרוא

לינה

זוכרים את הפולניות מזהו זה, ז'ניה ובז'יז'ינה? שתי הגיבורות הראשיות הזכירו לי אותן מן העמודים הראשונים. "אני אשב לי בחושך ואעלב" ו"אני כבר אנוח בקבר" - הדיאלוג הזה בקלות היה יכול להחליף דיאוגים שונים בספר. אני מוכנה להודות שכנראה זו אני ולא הן. אולי בגלל שאינני תל אביבית מספיק ואולי בגלל שלא ישנתי מספיק בשבוע האחרון, אבל הדמויות פשוט שעממו אותי. לא שסבלתי מהספר, פשוט הייתי אדישה אליו ולכן אפילו ביקורת שנונה וחביבה לא תצא לי. אז מה היה לנו כאן? משפחה תל אביבית ממעמד הביניים, שתי אחיות שנשואות אחת לבעל מכולת עמיד ושנייה לסוחר ביטוח כושל, חולמות על טיול מ... המשך לקרוא

נתי ק.

ממש אהבתי את הספר הקטן והמקסים הזה. הוא חושף משפחה ישראלית בשנות ה 80 בתל אביב ה(עדיין) קטנה- פינקוס מצייר את החלומות הקטנים, הפחדים, רגשות האשם, הצחוק והדמעות של הדמויות האנושיות הללו, עד שהם ממש כמו קופצות מן הדף אל מול פניך. חוסר היומרה, כך נדמה לי, של היצירה הזו, שניכר בשמה, מחבב עליי אותה עוד יותר ומקרב ללב. אה, ויש כמובן להוסיף- מצחיק לאללה! אהבתי מאוד ואני בדרך לספרים נוספים של פינקוס. ... המשך לקרוא

כליל

עוד ספר נפלא, משעשע, צבעוני ומלא חיות של הסופר הנפלא ירמי פינקוס. הדמויות הצבעוניות, שכל כך לזהות בהן את הדודה, השכנה ממול או ההורים של החבר, סוחפות בחיותן. כמעט ניתן לשמוע את רחשי העיר, את קולות השיחה בסלון, את שיקשוק המצרכים במכולת המשפחתית. ספר סוחף, קליל לקריאה, מצחיק וחכם, בנוי מהחומרים הפשוטים של החיים. אהבתי מאוד.... המשך לקרוא

גווקסן

הייתה לי הרגשה מעט מוזרה כשקראתי את הספר הזה. זהו ספר מאוד תל אביבי. הוא מספר בדיוק על המכולת הקבועה של הוריי ז"ל ברחוב יהודה המכבי בת"א בתקופה בה הייתי ילד. באותה תקופה "ללכת למכולת" היה "ללכת לפינקוס" ללכת לירקן היה "ללכת לשניידר" וללכת לקנות עיתון בחנות של איז'ו. הייתה מין אווירה אינטימית של השכונה שאנשים הכירו בה אחד את השני. בספר הוחלפו כמובן השמות לשמות אחרים אבל ירמי פינקוס המחבר שייך כנראה לדור השלישי של משפחת בעלי המכולת. בנוסף לכך הסתבר לי ע"פ הספר שאפילו הסימטה שבה גרו הוריי – רחוב הרב פרידמן – הייתה גם סימטת המגורים של משפחת המחבר. אותו הרח... המשך לקרוא

סדן

ממתק נוסטלגי לימי הקיץ החמים. מצחיק ומדוייק בתיאור הכל כך נכון והכל כך ישראלי של הדמויות. לאחר שקראתי את ספרו הקודם של ירמי פינקוס, הפכתי להיות מעריץ של כתיבתו וכבר ממתין לספרו הבא שהלוואי ויכתב. ממליץ בחום רב... המשך לקרוא

רוני

לא, אני לא יכולה יותר!!! הסרעפת (כך כותבים???)שלי לא עומדת במעמסה!!!(וסליחה, מעכשיו תצתרכו לסבול את שגיאות הכתב שלי, כי עברית לא שפת האם שלי).כמה אפשר?! אני בקטע על אנטון לופקה וזכרונות הדואט המרגש שלו בנגינה על מס(ש)ור עם מרלן דיטריך...חצילו!!! פינקוס, אתה גאון! לא יכולתי למצוא דבר יותר מתאים כדי לשפר את מצב רוחי הירוד ביותר בעת הזה שאגב, בדרך כלל מרומם, ב"ה. שוקרן! (-: פחחחחחח....מה שכתוב למעלה נכתב כשהיתי רק ברבע של הספר... מי היה יכול לצפות--אחרי כמעט 300 עמודים מלאי אירוניה מבריקה --לסוף שכזה...אבל זה מה שהפך אותו מלתרגיל לשוני ובעל הומור יוצא מן הכלל, ובאותו ז... המשך לקרוא

לימור

ירמי פינקוס כבש את ליבי כבר בסיפרו הראשון "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" אני כבר יודעת שאארוב בציפיה לספרו הבא. הקריאה בספריו מענגת, לא פחות, וכמו שכבר כתבתי על הספר הקודם , ניכרת עבודת מחקר יסודית שהופכת את תוכן הספר אוטנטי ומשכנע. כל הדמויות שמאכלסות את הרומן מצוירות ברגישות ואהבה שנדבקים בקורא.(העובדה שירמי פינקוס הוא מאייר קומיקס ניכרת מאד בכתיבתו. מעיניו לא נמלטת שום מחווה אופינית שום נואנס במיתאר של הדמות. כשחברה שאלה אותי מה אני קוראת הראתי לה את הציור של פינקוס על עטיפת הספר ואמרתי: "עליהם". כי די בזה כדי לתת מושג לא רע במה מדובר ). שנות ה... המשך לקרוא

pen