ביקורות ספרים על הספר עם הנצח לא מפחד

עם הנצח לא מפחד עם הנצח צונח בלי מצנח שאנן כמו כל אחד שיש לו בידיים נצח נופל, חוטף מכה במצח קצת הוזה אבל בכל זאת מנצח עובדה, הנה הוא מפצח את הנוסחה לרב מכר עולמי מי בכלל צולח את כל השצף של המלל מי כבר ינתח את כל הרצף והקצף של אנלוגיות, מטאפורות, אילוזיות, הזיות מכל הזוויות הספרותיות כשהן נוחתות כמו גשם זלעפות ומעייפות אולי רק עם הנצח זה בגלל שיש לו נצח והוא לא מפחד מזרמי תודעה שזורמים כולם אל אותו הים והים אותו ים והערבים אותם ערבים--- ערבים ארוכים הוא מעביר בוהה באוויר בין עמוד לעמוד ובין פרק לפרק לפרקים הוא שואל את עצמו על מה ב... המשך לקרוא

רויטל ק.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם. מרגיש שהוא עם הספר. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם הנצח. ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. דרך ארוכה ובסופה אתה קציצה. אנחנו דור מצוין ועם הנצח לא מפחד לא ממצ״ח ולא מכומתה כחולה שעולה על כל העצבים. עוד מאתיים שישים וארבע למנייאק. פיתום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. והולך והולך והולך. תראה איך שאני הולך יפה בתלם. יפה יפה בתלם. והולך והולך והולך והולך. סבתא בלהה בישלה דייסה. ושני בוינג'ו בישלה דייסת בלהות. לזה נתנה ולזה נתנה ולזה לא נשאר. נאדה. הלך הלך הלך הלך דפק ת'ראש בקיר צלצל באוזן והנה בית עגול דלת עזובה גלינג רינג... המשך לקרוא

שונרא החתול

מלא מלא אוויר חם של תהילת פרסום ושל כתיבה גרפומנית בינונית. לא יכולתי לסבול את הספר הזה, ומאוד ניסיתי, נשבעת לכם. הוא כולו כתוב במין פלגמאטיות מתוחכמת של בנות מיוחדות שחשות את עצמן וכותבות שירים ויש להן רעיונות מוזרים שהם בתכל'ס משומשים וטחונים לאללה. אני מכירה לפחות חמש כאלה, ולשני בוינג'ו כנראה הצליח איפה שמיליון בכלל לא מתגלות (ולא, אני לא מדברת על עצמי. אני בחיים לא אכתוב ספר, זה לא הקטע שלי). היה לה מזל, למרות שהספר הזה מדבר בשלושה קולות שהם כולם אותו הדבר בדיוק, ולמרות שהוא כאילו על בנות בצבא שהן כאילו על קו התפר בין להיות נערות ללהיות נשים, הוא פש... המשך לקרוא

הנחשפת

מכירים את זה שספר יכול להיות מצד אחד כל כך טוב, שמצליח לסחוף את הקורא, לנגוע בנקודות אמיתיות, ולרתק אותו בקריאה? ומצד שני כמה עמודים אחרי זה יש לך חשק עז לדפוק את הראש בקיר ולשאול לאן נעלם הקסם לפי רגע קראתם? עם הנצח לא מפחד זה בדיוק הספר הזה.. אם חשקה נפשכם בספר העוסק בחיילים,ובשירות הצבאי של נערים. בישראל ישנם עשרות ספרים העוסקים בשירות הצבאי, בגיוס לצבא, בחיים בתור חיילים, ובמלחמות ישראל. אבל נחשו מה רובם ואני לא אגזים עם אומר כולם עוסקים אך ורק בגברים.. במדינת ישראל חל גיוס חובה על נשים מאז קום המדינה, ספרים שעוסקים בחיי הנשים בצבא לעומת זאת , אני ב... המשך לקרוא

מלי

ספר שהתחלתי לקרוא בתקווה גדולה עקב הביקורות המהללות, אבל כגודל התקווה כך גודל האכזבה. הספר בעייתי בכמה מישורים: 1) דמויות שטוחות (למרות המיקוד והטיפול הארוך בכל אחת מהן). 2) סיפור שמתיימר להיות סוראליסטי או פנטסטי, אבל מפספס. התוצאה: השעמום שהסופרת מנסה לתאר תופסת בפועל את הקורא. קריאת הספר עד סופו הייתה מטלה, ומטלה לא מענגת במיוחד... עם זאת, הביקורת המרכזית היא לגבי התרגום מאנגלית (ע"י המחברת עצמה). התרגום לוקח את האנגליזם לקיצוניות מזוויעה. יכול להיות שנשמע מישהו ברחוב יאמר: "אני הולך לאמריקה" -- בעקבות "i'm going to America", וגם המשפט שכתבתי לעיל "התרגום ל... המשך לקרוא

אוריהו

פעם ראשונה שאני מרגישה שממש קל לי להתחבר לאווירה בספר, למעשה אני בת גילן של הדמויות וגם אני התגייסתי לצבא באותה התקופה. אני זוכרת את התקופה הזו לטובה ואולי בגלל זה כשנחשפתי לדברים מסוימים בספר הם גרמו לי לפקפק באמינותו. לטעמי שילוב של מספר רב מדי של תקריות צבאיות באותה התקופה. אם מישהו/י יהיה מעוניין לדבר על זה אשמח לחלוק. חוסר הוודאות של מה עושים עכשיו כל פעם שמסיימים שלב בחיים אם זה תיכון, צבא, לימודים... מוכר לכולנו ונהניתי לקרוא איך כל אחת מוצאת את עצמה. ... המשך לקרוא

קרינה

הכותרות היחצ"ניות ("לפריצתה המטאורית של בוינג'ו אין אח ורע.") לא עושות חסד עם שני בוינג'ו. שני בוינג'ו לא הולכת לקבל פרס נובל לספרות. לפחות לא על ספר זה. ובכל זאת, אל תרתעו. קחו את הספר הזה וקראו אותו. זה ממש לא יהיה קשה, מפני שהספר קולח וקריא, במיוחד בחלק הראשון. שני בוינג'ו היא אכן סופרת טובה מאד והכתיבה שלה מסוגלת לרתק את הקורא אל הספר ולגרום לו לא להניח אותו מידו. אם הבנתי נכון, בוינג'ו כבר אינה ישראלית ובכל זאת הספר ישראלי מאד (רק השוו את שמו באנגלית The people of forever are not afraid לשמו העברי). ואף על פי כן, אפשר להבין איך כתיבתה עשוייה לעורר עניין אצל קהל הקוראים ... המשך לקרוא

שוקי שמאל

" אז הם נתנו חלקות אדמ במעט כלום כסף לזוגות שהבטיחו לעבוד במפעל שהם בנו בכפר, וככה לזוגות היה כסף ובית ואז היו להם ילדים. הדבר היחיד שהם לא חשבו עליו הוא שכסף ובתים יוצרים ילדים ושילדים צריכים אוטובוסים, בין שאר הדברים. הדרך היחידה לצאת מכאן עכשיו היא בטרמפים. אני עומדת ליד הטלפון הציבורי בשולי הכפר ומוציאה אגודל. בהתחלה אני חושבת על להתקשר למישהו אבל אין לי מטבעות לטלפון הציבורי. כשמכונית סובארו אדומה עוצרת, אני מתכופפת אליה ומריחה את ההאפטר שייב של הנהג עם הזקן. הוא שומע את "המקרנה", אני נשבעת. "לאן את צריכה להגיע?" הוא שואל. על האדמה חילזון עושה ה... המשך לקרוא

אל