יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים.
מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן)
בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחור

איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע.

ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ.

יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור:
1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות"

"מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות,אלא לדעת להפיק כל שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר אבאל'ה,
והוא לחיות בתוך העכשיו, לא להתחרט על העבר ולא לנסות לחזות את העתיד." " אני החלטתי לשבת לי בצד ולערום לי תלולית של הנאות קטנות."
כל כך מפוקחת,כל כך צמאה לדעת הכל,כל כך מכילה את החיים ושמחה בהם בכל דקה ודקה.

הוא מתפקד כסבתאלה, לעיתים כמו אמאלה..אבל רוב הזמן הוא המיטיב ששולח כסף כדי שג'ודי ת

הספר מתאר יתומה בת 16 שחיתה כל ימיה בבית יתומים חיים המתוארים בדי הרבה ספרים: חינוך נוקשה, עבודה קשה, הטפות מוסר אינסופיות וחוסר מוחלט בחיבה, שלא לומר אהבה. אל המציאות הזו מתגנבת טיפת מזל: חיבור שכתבה ג'רושה אבוט (איזה שם! אפילו השם יתום...) שיכנע את אחד התורמים של המוסד, שישאר עלום-שם בחלקו הראשון של הסיפור לשלוח אותה ללימודים בקולג' ובתמורה עליה לכתוב אליו מכתב בחודש ולתאר את חייה ואת התקדמותה

אחד הספרים הכי מקסימים, מתוקים ונוגעים ללב שקראתי.
ממליצה בחום!!!!!!

איזה כיף שמצאתי חברה חדשה!
קראתי את הספר הזה בגיל שהוא קצת מאוחר, לכן קווי העלילה היו קצת צפויים, השפה הייתה קצת ילדותית עבורי (יש קצת בעייה עם תרגום של קלאסיקות נוער/בוגרים צעירים לעברית, איכשהו שפת המקור היא יותר בוגרת ומכבדת את המעמד, עברית לפעמים נשמעת פחות טוב וקצת מתיילדת), ולכן אני מאוד מצטערת שלא יצא לי לקרוא את הספר הזה בגיל הרבה יותר מוקדם, אבל עם זאת, אני שמחה שיצא לי להיתקל בו ולהשלים

יחסי גברים נשים הוא נושא סבוך שאין בו צודקים וטועים.
לאחרונה אני נתקלת לא פעם בכתבות ומאמרים שמציגים הסתכלות רטרואקטאיבית על ספרי קלאסיקה וסדרות מעשורים קודמים ושפיטת המסרים בעיניים של היום, כשנתיים שלוש לאחר מהפכת מי טו.
השפיטה הזו, אף שהיא באה כנראה ממקום טוב -
יש בה מספר בעיות.
בעיה ראשונה היא שאנחנו לא תמיד יודעים את סיפור המסגרת, ואי אפשר לשפוט טקסט במנותק מההקשר ומהאנשים שלמענם נוצר. אם

למרות שהרגשתי את רוח העלילה ואת כיוון התפתחותה מהרגעים הראשונים, זה ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.
העלילה המסובכת, ועם כך, הפשטות שבה הוא כתוב, פשוט עושים את החויה.

לא להאמין אבל הספר נכתב כספר למבוגרים כבר בשנת 1910. קראתי אותו בפעם הראשונה לפני כמה שנים טובות והייתי בטוחה שהוא נכתב מכסימום בשנות השבעים, אבל אחרי כמה תיאורים הזויים שלא הסתדרו לי ( כמו שהגיבורה נקשרה כעונש לגדר בית היתומים כמו כלב)הבנתי שהוא הרבה יותר ישן. עלילת הספר מתמקדת בג'ודי שמעבירה את חייה בבית יתומים, תחילה כחניכה ואחר כך כחונכת. המקום הוא לא בדיוק זוועתון נוסח <mark>ג'ין</mark> אייר אבל מצד שנ