#
בארצות הברית, כך אני מתרשמת, יש תאריך תפוגה להורוּת לילדים שממשיכים ללימודים אחרי התיכון. הורים נרגשים מלווים את הילד/ה לקולג', עוזרים לו/ה להתארגן ומהרגע הזה נפרדים מהילד אותו גידלו בהמון אהבה. הוא חי חיים שהם לא מכירים, עם אנשים שהם לא מכירים, צובר חוויות (ואולי גם לומד משהו) ומתרחק מאד מהוריו האוהבים, בדיוק כמו שהטבע התכוון. הכיוון הזה די זר לנו כאן, במנטליות המשפחולוגית ההדוקה, בה "ילדים"

ספר טוב מאוד לסוגה הספרותית של מתח ותעלומה.
קריא מאוד, כתוב באופן מעניין - פרק אחד מדברת הבת פרק שני האם וכך לסירוגין לאורך כל הספר. כל אחת בקצה אחר הן מבחינה גיאוגרפית, משפחתית ורגשית. משולבים גם קטעים הכתובים בגוף שלישי של גורם שלישי. רק לקראת הסוף מתחיל להתבאר מה באמת קורה.
קראתי אותו ברציפות כמעט ללא הפסקה.
לאוהבי התעלומה והמתח.

אמרתי ואומר תמיד: כריכות מושכות אותי! כשנחשפה כריכת ספר זה, פשוט ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. המסתורין שהיא שידרה פשוט כבש אותי. ואז קראתי את המשפט המתנוסס על הכריכה הקדמית והצטמררתי:

"הם אומרים שהבת שלך מתה. את יודעת שהם טועים."

שנתיים קודם לכן, היחסים בין מגי והבת שלה אליסון, עולים על שרטון והקשר מתנתק.
היום, מגי מקבלת את הבשורה האיומה מכל: בתה נספתה בהתרסקות מטוס מעל הרי הרוקי. היא וארוס