בכיתה ז' בערך, המורה שלי לספרות אמרה "לכל ספר יש פואנטה כלשהי ומשהו שהסופר רצה להעביר".
גם בספרים הטיפשיים כמו יומנו של חנון יש (וזה די מפתיע אותי) וגם לספרים שאתה לא מרגיש מוסר השכל כלשהו, אלא רק נהנה מהאקשן שיש בו.
אבל לפעמים, אחרי שאני קוראת ספר, אני מנסה לפעמים להבין מה הסופר רצה למסור לי בספר הזה תחת המסווה של העלילה הזו.
יש סופרים, כמו פטריק נס, שאפשר להבין בקלות את הנושאים למרות שהם מוחב

ספר עם סוף של התחלה חדשה.
מתוק מדבש ונפת צופים.

<mark>מורגן רודס</mark>, שליטת הסופרים ביקום כולו. נטולת מתחרים, חסרת חסרונות. ידיים גאונות כמו שלה מסוגלות למצוא תרופות למחלות סופניות. אבל נאלץ להסתפק רק בסדרה של שישה ספרים שנכתבה בידיה.
אני מחפשת בנרות ספרים כאלה, שאני יכולה להשוות אותם ליין- לחלוטין משתבחים עם השנים. נעשה עוול טרילוגיות ארורות שמתחילות נדירות ומסתיימות בקלישאה מייגעת. ואני מתאפקת מאוד

פנטזיה אפית היא מיוחדת.
היא מיוחדת כי אנחנו נשאבים לעולם שהוא אומנם לא קיים באמת (חוץ מהארץ התיכונה. את קיימת איפשהו!) אבל אנחנו מתחברים לדמויות, לסיפורים ולמיתולוגיות שלה.

והספר הזה הוא הדוגמה למה התאהבתי בפנטזיה אפית.

בספר הזה באמת יש הכל: מתח, אקשן, אהבה לא גרועה, סיפורים מרגשים, קסם מעניין, סודות דמויות שובות לב ואנושיות.

<mark>מורגן רודס</mark>, תודה לך. תודה לך שיצרת את מיטיקה ואפשרת לי להתחבר

ו-ו-א-ו!!! זה מה שיש לי להגיד על הספר. קודם כל - המבנה. אחד הדברים הגאוניים והיעילים ביותר שנתקלתי עד כה בספר כלשהו הוא ליצור רשימת דמויות מאורגנת, ולכתוב את תפקיד כל אחת מהן. נניח ששכחתי במהלך הקריאה מי זה דמות מסוימת - אני מדפדף אל תחילת הספר ונזכר בקלות במי מדובר.
גם העובדה שבכל תחילת פרק כתוב המקום בו מתוארת העלילה, היה נחמד והוסיף מאוד לעלילה ולגיוון של הספר. 3 העלילות הנפרדות בתחילת הספר, ש

בוא נדבר על הספר:
מעולם לא פחדתי כל כך לסיים ספר בצורה כזאת אובססיבית. קראתי אותו הכי לאט שיכלתי, נהנתי מכל פרק, מכל דף, מכל שורה.
הוא כתוב בצורה כל כך מלכותית ורהוטה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מרגישה צורך עז לומר מילים כמו: "אנה ממך" "סלחי לי" "מדוע" "לכבוד הוא לי" האמנם" ועוד ועוד ועוד לאחר קריאתו. יכל להיות שזה מפני שאני ממשיכה להבין ולהוכיח לעצמי שהג'אנר האהוב עליי בספרים הוא סגנון של ימות ה

וואו! פשוט וואו! ספר מדהים!




הנערה סיימה את "עונת העצמות" וחליטה שהיא מסדרת את הספרים שלה לפי הסדר בהם היא רוצה לקרוא אותם. הראשון היה ספר אשר אותו קראה כמעט שבועיים והגיעה רק פרק 17. הנערה כבר לא יכלה לסבול את הספר והספיקה את קריאתו, היא אכן תהתה כמה ימים לפני שקראה את הספר "איך זה שמזלה בספרים כל כך טוב בזמן האחרון, ועוד לא נתקלתי בספר משעמם". הנערה עברה לספר הבא בסדר הספרים שלה, הלוא ה

*רוחות וגנבים – ספר 1 בסדרה* (שהיא פריקוול של סדרת נפילת הממלכות! שאותה ממש כדאי לכם לקרוא קודם)

אמ;לק: כן או לא? אממ בארווור שכן? לא שמעתם אותי אומרת "פריקוול של נפילת הממלכות"?

תקציר מגב הספר:
חייהן של קריסטל ובקה האצ’ר נסבים סביב חנות הספרים המשומשים המשפחתית, “המוזה המנומשת”, בטורונטו, קנדה. זו עבודה רגילה למדי, ואותה הן מבצעות אחרי שעות הלימודים ( =^.^ חוץ מקריסטל, שהיא מבריזנית סד

הייייי
זו הביקורת הראשונה שלי ואני באמת לא טובה בלכתוב ביקורות אבל נתמודד
(יהיו ספויילרים ואשתדל להגיד לפני)
איך אני בכלל יכולה להתחיל לדבר על הספר הזה? הוא מושלם. יש בו הכל; אהבה, שקרים, מלוכה, מלחמה ועוד.
אני לא אכתוב את התקציר כי א)אני עצלנית ב)כבר קראתם אותו למעלה ובביקורות אחרות, אז נעבור ישר לדמויות:

מאגנוס(הדמות האהובה עלייD:):
בהתחלה חושבים שהוא קר וחסר רגשות שנהנה להרוג, אבל כשקו

אני לא רואה משחקי הכס, הסדרה הזאת לא מתאימה לי מבחינת המראות שרואים שם.
הספר הזה הוא כביכול משחקי הכס לנוער.
ובכן, אולי.
לי זה יותר נשמע כמו סופרת שמכורה לסדרה הזאת ורצתה לכתוב ספר שיחקה את הסדרה.

הספר מבחינתי הוא שלושה כוכבים. כי הוא לא משעמם עד כדי כך שרוצים להניח אותו ולהפסיק, אבל הוא גם נדוש מאוד.
תקראו אותו אם אין לכם משהו אחר לעשות.

באמת שאם זה היה סיפור בהמשכים באינטרנט הייתי