“חיפשתי בספריה ספר כל שהוא ונזכרתי ביומנו של מיקו בל... ספר חמוד, ספר נוער צעיר, נהניתי מאוד לקרוא אז חזרתי לאתר לחפש האם יש לו המשך... בספר זה הראשון בסדרה לדעתי כי נשאר עם סוף מעט באוויר.... מיקו הוא ילד בן 11 וגר לבד יחד עם סבא שלו, שאומר לו שאסור לו בתחלית האיסור להיכנס למרתף..... אבל יום אחד הסב נעלם ואז הוא חושב שהוא בפנים בתוך המרתף... ואז כשהוא נכנס מגלה שזה לא מרתף רגיל... מרתף של”

“לפני כמה זמן, גיליתי שהחבר הכי טוב שלי נושא אולר בכיסו. שאלתי אותו מדוע. הוא אמר ש- "תמיד כדאי שיהיה במדינה שלנו נשק ליתר בטחון". זה לא שלא הסכמתי איתו. גם אני לא מרגיש יותר מידי בנוח להסתובב בין תלמידי בית ספרי, שרק מחזקים את טענתי שהשם השני למדינת ישראל הוא "ארץ זוועת חלב וערס", עם כמה שעצוב לי לומר את זה. אבל בעיקר בתקופה האחרונה, שיש גל של דקירות, אני לא בטוח עד כמה זה טוב להסתובב עם אולר”

“זה אחד מאותם ספרים שמצליחים להפוך לדימויים חיים בראש, כמעט כמו לצפות בסרט. התיאורים של ליאת רוטנר מדויקים וציוריים, והקצב הסוחף של העלילה גורם לאצבעות לבד להפוך את הדף לעמוד הבא. אפילו כקוראת מבוגרת מצאתי את עצמי נשאבת להרפתקה, אף שמדובר בספר נוער צעיר. כפיר, ילד המתמודד עם קשיי קשב וריכוז, נשלח בליווי אמו למעבדה חדשנית האמורה לטפל בבעיות ריכוז וחולמנות. אלא שברגע שהמכשירים מתחילים לסרוק את מוח”

“אוי, בר מצווה. כזה דבר נפלא. עשרות אנשים,באים במיוחד בשבילך, כל אחד מהם צריך להביא מאות עד אלפי שקלים רק כדי לחגוג את העובדה שנכנסת לגיל הטיפשעשרה, ושמעכשיו יהיו לך הרבה יותר צרות עם ההורים. וכמובן, כשמדובר באדם כמוני, היה צפוי שלפחות אדם אחד יביא כרטיס מתנה של סטימצקי, גדוש במאות שקלים לפדייה על ספרים מהמשובחים ביותר, ועוד בזמן שבוע הספר! אז פלא שעכשיו אני מרגיש מנוצל? תראו, אני לא מאמין שאף ס”

“חיפשתי בספריה ספר כל שהוא ונזכרתי ביומנו של מיקו בל... ספר חמוד, ספר נוער צעיר, נהניתי מאוד לקרוא אז חזרתי לאתר לחפש האם יש לו המשך... בספר זה הראשון בסדרה לדעתי כי נשאר עם סוף מעט באוויר.... מיקו הוא ילד בן 11 וגר לבד יחד עם סבא שלו, שאומר לו שאסור לו בתחלית האיסור להיכנס למרתף..... אבל יום אחד הסב נעלם ואז הוא חושב שהוא בפנים בתוך המרתף... ואז כשהוא נכנס מגלה שזה לא מרתף רגיל... מרתף של”

“לפני כמה זמן, גיליתי שהחבר הכי טוב שלי נושא אולר בכיסו. שאלתי אותו מדוע. הוא אמר ש- "תמיד כדאי שיהיה במדינה שלנו נשק ליתר בטחון". זה לא שלא הסכמתי איתו. גם אני לא מרגיש יותר מידי בנוח להסתובב בין תלמידי בית ספרי, שרק מחזקים את טענתי שהשם השני למדינת ישראל הוא "ארץ זוועת חלב וערס", עם כמה שעצוב לי לומר את זה. אבל בעיקר בתקופה האחרונה, שיש גל של דקירות, אני לא בטוח עד כמה זה טוב להסתובב עם אולר”

“זה אחד מאותם ספרים שמצליחים להפוך לדימויים חיים בראש, כמעט כמו לצפות בסרט. התיאורים של ליאת רוטנר מדויקים וציוריים, והקצב הסוחף של העלילה גורם לאצבעות לבד להפוך את הדף לעמוד הבא. אפילו כקוראת מבוגרת מצאתי את עצמי נשאבת להרפתקה, אף שמדובר בספר נוער צעיר. כפיר, ילד המתמודד עם קשיי קשב וריכוז, נשלח בליווי אמו למעבדה חדשנית האמורה לטפל בבעיות ריכוז וחולמנות. אלא שברגע שהמכשירים מתחילים לסרוק את מוח”

“אוי, בר מצווה. כזה דבר נפלא. עשרות אנשים,באים במיוחד בשבילך, כל אחד מהם צריך להביא מאות עד אלפי שקלים רק כדי לחגוג את העובדה שנכנסת לגיל הטיפשעשרה, ושמעכשיו יהיו לך הרבה יותר צרות עם ההורים. וכמובן, כשמדובר באדם כמוני, היה צפוי שלפחות אדם אחד יביא כרטיס מתנה של סטימצקי, גדוש במאות שקלים לפדייה על ספרים מהמשובחים ביותר, ועוד בזמן שבוע הספר! אז פלא שעכשיו אני מרגיש מנוצל? תראו, אני לא מאמין שאף ס”