כשיש כל כך הרבה ספרים על המדף קשה למצוא זמן לקריאה שנייה, אך התמזל מזלי ומועדון הקוראות בו אני חברה בחר ב"עולם הסוף" כספר הבא לדיון ולכן קראתי בו שוב, כעשר שנים לאחר הקריאה הראשונה.

זכרתי שמדובר בספר מאוד ייחודי ויצא דופן בנוף הישראלי ואכן התרשמות זו נותרה בעינה. אין ספק ש<mark>אופיר טושה גפלה</mark> הוא עוף מוזר בעולם הספרות העברית, בלי קשר לשמו המוזר להפליא. אולם לאחר עשר הפליאה מן הייחודיות והמקוריות קצת

לפני משהו כמו שבועיים אמרתי ביי ביי לאמא, ביי ביי לאבא, ביי ביי לסבא, ביי ביי לסבתא, ביי ביי לדוד, ביי ביי לדודה, ביי ביי לבן דוד, ביי ביי לבן דודה, ביי ביי גם לאחים ולאחיות, ביי ביי לחברים בבית הספר, ביי ביי למורים, ביי ביי לבית הספר, ביי ביי לבית שלי, ביי ביי לעולם שבו חייתי את כל 16 שנות חיי, וביי ביי בעצם לכל מי שרק יכולתי להגיד לו ביי ביי. ומיד אחרי כל ה'ביי ביים' שאמרתי, שלחתי את עצמי לעולם

שמו של <mark>אופיר טושה גפלה</mark> מוכר לי כבר שנים רבות אך משום מה לא הגעתי עד היום אל ספריו (כמו גם אל ספריהם של רבים וטובים אחרים). משהו בשם הספר משך אותי לקחת ולקרוא אותו וכנראה לפעמים באמת צריך לסמוך על האינטואיציה.

גפלה נוגע בכתיבתו בלא מעט נושאים המעסיקים היום רבים בחברה המודרנית ואזכיר כאן רק כמה מהם: מחלת הסרטן, ההתמכרות למסכים בעקר של הדור הצעיר, היחס של בעלי דירות לשוכרים חסרי האמצעים, הפחד מזיק

***


שלא בפעם הראשונה, יש שיאשימו אותי בהיטפלות לטפל (הא! משחק מילים). אבל אני לא יכול להתאפק.

אז ככה. "<mark>אופיר טושה גפלה</mark>". מה זה? מה זה השם הזה? אופיר טושה, עדיין מוזר, אבל בסדר. אופיר גפלה, גם איכשהו. אבל איך שלא מסתכלים על זה, שליש לפחות מהשם של הסופר פשוט מיותר. תמוה. ובדיוק ככה, ההרגשה שלי מארבעת הספרים שלו שקראתי, שגם שליש לפחות מכל אחד מהם מיותר. אילו הייתי מדלג על כל עמוד שלישי לא הי

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאב

משהו היה חסר לי בספר הזה.
אוקיי, אדייק: משהו היה חסר לי בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את הספר הזה.
ובהכי מדויק שיש: בסיפור הראשון יש התמודדות של אישה עם חסרונו של אהובה אשר חזר מהמתים ואז מת שוב. בסיפור השני יש התמודדות של עיירה שלמה עם חסרונם של החתולים המאכלסים אותה אשר יום אחד כולם עוזבים את אותה עיירה בהמוניהם. בסיפור השלישי יש התמודדות של אדם עם חסרונו של אדם אחר בחייו אשר החיים מערימים קשיים

<mark>אופיר טושה גפלה</mark> ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אינו חושש גם לבחור שמות מוזרים לגיבורי ספריו. והפעם אנו מתוודעים לדורה (בשורוק) מאטר, שפירוש שמה הוא,תנשמו עמוק... קרום המוח. כן, לא פחות!
ובכן, קרום המוח ידידתנו היא נערה יוצאת דופן בעיר יוצאת דופן במדינה בדיונית החייבת את כל קיומה למוחו הקודח של סופרנו.
באותה עיר, אינוביל שמה, אשר במדינת קרמדין, י

השבוע היו לנו אורחים לשבת ועל כן ליקטתי תועפות ספרים מספריות הרחוב, כדי שבטוח יהיה אחד לכל טעם. וכך ישבתי בסלון מוקפת ארבעה ספרים וכל פעם דוגמת מאחד מהם, מחכה שבאחד מהם לפחות יגיע הרגע והוא יתפוס אותי פנימה. חייבת לומר שזה די הצחיק א האורחים שלי, אבל אני - מה אכפת לי? שיצחקו. לפעמים יש לי תהיה מעניינת, מה זה נקרא להיות "ביקורתית", או למעשה מה ביקורתי יותר - אלה שהולכים רק על בטוח ובוחרים שוב ושוב

יש לי בעיה עם <mark>אופיר טושה גפלה</mark>.
כן, 'זה זה שאין לנקוב בשמו' הוא זה שכתב את זה - ובכל זאת, עם כל הדברים הטובים שיש בסופר המיוחד הזה, יש גם דברים פחות טובים. והדבר שבו אני רוצה לדון בסקירה זו, הוא הסופים של ספריו.
גפלה יודע היטב לשרטט עלילות. ולמה אני אומר "לשרטט"? כי כמו שתלמיד בבית ספר יודע היטב לשרטט משולש יפה על מחברתו, בצורה מדוייקת, ישרה ולא עקומה, ומאוד מאוד מחושבת, כך גם גפלה שטווה את עליל