כשאהרון גורדון, שולח מייל?

הספר של <mark>אורנה לנדאו</mark>, תחנה אחרונה גן עדן, מיוחד בכך שהוא מנסה לחבר בצורה שאפתנית, בין מיתולוגיית העלייה השנייה, לשבר הנוכחי הקמאי של השבעה באוקטובר.

גיבורת העלילה, היא, שירה, סופרת ישראלית ידועה, אמא לבן בשם אורי, שנסיבות מותו לא ברורות, ביתה, מופיעה ונעלמת במהלך העלילה. יחסיה עם יונתן בעלה, סובלים אף הם ממשבר, בין השאר משתי תפיסות עולם שונות, הוא לא מאמין בציונות,

כולנו תקועים בלימבו מאז אוקטובר, לא באמת חיים, מנסים לתפקד, להתקיים, לנשום. אבל לרוב אנו מתים-מהלכים ונשמותינו מתייסרות.

האסון שהומט על ישראל, לא פסח על משפחת בר-אור. המנהיג שוב ניצח והכריז על ייסוד דמוקרטיה מגוננת, כזו המבטיחה לאזרח שקט וביטחון, גם אם במחיר חופש הביטוי. יש לגונן על הציבור ולחסוך ממנו מידע שעלול לערערו. ומה באשר למרצחים? הושמדו, מבטיח המנהיג ומקים חומה שסוגרת על ישראל.

שירה

<mark>אורנה לנדאו</mark> כותבת על זוג באמצע החיים. מיה ויואב. שניהם חוגגים במסעדה את יום ההולדת ה-45 של מיה. זו הסצנה שפותחת את הרומן שלה, ופתאום, בין המנה הראשונה לקינוח יואב הבעל משחרר לאוויר אמירה כמו : "אני יכול להיות רגוע עכשיו, שאם הגעת לגיל הזה ואת עדיין איתי, אז את כבר לא תעזבי אותי בחיים". הוא נשמע לה מרוצה מדי מעצמו וזה מקומם אותה וכשהוא ממשיך ומוסיף בפטרונות "בגלל שאת יודעת שבחיים לא תמצאי מישהו אחר

אינני איש ספרות או מבקר ספרים מקצועי, ובכל זאת עלה בי הצורך לכתוב על ספר שקראתי. לא מכיוון שזהו הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי. אף שעלי לומר - הספר מצויין. אהבתי לקראו. האמת היא שהמילה אהבתי לא מתאימה. יותר הרגשתי שחטפתי מכה, אבל מכה נכונה. אני מתכוון להתייחסות הישירה כל כך ל-7.10, למהפכה המשטרית ול...ביבי. הספר נכתב בלי שום ריחוק, דיווח לגמרי מתוך ההתרחשות. הספר מתאר עולם דיסטופי ריאליסטי – ש

פתאום באמצע החיים

אפשר בקלות ליפול לקלישאה בשעה שעוסקים במשבר אמצע שנות הארבעים, אך <mark>אורנה לנדאו</mark>, בספרה, ההתערבות מתגברת על כך על לידי שימוש בשתי שאלות גדולות העומדות ברקע ספרה, באמצעותן היא מנסה להעניק לנו תובנה לחיים הכול כך מסובכים, הראשונה שבהן: מה פגום במוסד הנישואים המונוגמיים בהווה שלנו, שעובדתית הם נכשלים במבחן התוצאה, בכך שרוב הזוגות חווים משברי נישואים, ואצל חלקם הגדול זה מסתכם בגירושי

מוצאי שבת. אחת עשרה בלילה. הבנות סוף סוף נרדמו. אני יושבת תשושה ליד השולחן המבולגן שלי עם ערמה בלתי נגמרת של בחינות. החופש הגדול שלהן יחד עם המלחמה מוציא ממני כל טיפה של לחלוחית. כשאני מרימה את הראש מבטי נתקל בחלון הממד האטום. כלא, זה מה שעובר לי בראש. אני בכלא. כשאני קמה לבסוף והולכת למטבח לשתות משהו, אני מציצה בבעלי השרוע על הספה בסלון עיניו בנייד.
"מה אתה עושה" אני שואלת, "מציץ בפייס" הוא עונה

איזה יופי של רומן קליק וכיפי, למרות שמדובר על נושא עם משקל: "מאבקי הכוח בין נשים לגברים".

הספר מתחיל ביום הולדתה של מיה בת ה-45. מיה ויואב יוצאים לחגוג ב"קפה קפה" בקניון "איילון". גם כן בחירה ליום הולדת... למה הוא לא חשב על מסעדה בחוף הים? בית קפה חמוד ברוטשילד? או איזה ביסטרו בפלורנטין? מיה צודקת... ככה חוגגים יום הולדת? יואב, נו באמת?

אחרי שתי בירות לו וכוס יין לה זה מתחיל:

עמוד 8:

האם רעיון אדיר ומסקרן זה מספיק? ברור שלא. אבל זה הספיק בשביל שאני אסיים לקרוא את הספר די מהר.
היה כאן פספוס כי הסופרת לקחה חומר נפץ רעיוני שציפיתי ממנו לכל כך הרבה וזה התמוסס לה בידיים.
אפשרויות הפיתוח של הנושא הן עצומות שהיה משהו קצת מעצבן בכיוון שהספר הזה תפס.
אם לתאר זאת באופן גס - מדובר בספר התבכיינויות.
לא סתם התבכיינות, אלא התבכיינות נשית וילדותית, לא מפותחת עם תובנות רדודות.
מדובר

פתאום באה לי תובנה מעניינת מאוד. כמי שעוקבת אחרי הצמד דנה ספקטור ומר שריג כבר כמה שבועות, נזכרתי בראיון שספקטור עשתה עם <mark>אורנה לנדאו</mark> הסופרת של עוד אהבה אחת ודי, והנבתי ששם אפשר אולי למצוא את הרמזים המוקדמים לכל מה שקרה. אני באמת חושבת שיש בספר הזה משהו שאו שהשפיע על דנה ספקטור, או שהיא אהבה את הספר בגלל שהיא כבר היתה במצב מוכן לעשות את "הקפיצה הגדולה" שלה. הלכתי שוב לקרוא את הראיון (מצאתי בגוגל) ות