ביקורת ספרותית על מוטקה? מאת דקלה קידר

---

עכשיו אני קוראת שוב את יומני שלומצי של המחברת, אחד הספרים האהובים עלי בנעוריי, יחד עם יומני הנערה "חירות" מקום המדינה.

נזכרתי בספרי הנוער של דקלה אחרי שראיתי כאן ביקורות עליהם, ובכלל נזכרתי איך זה היה בתקופה של לכתוב יומנים. איך תיעדנו בכתב יד קטן וצפוף של מתבגרות את כל הבחורים שבחיים לא ישימו לב אלינו ואת הבחורים שנחמדים אלינו אבל אנחנו לא זקוקות להם, הם נחמדים איכסה.

לצעירים שכאן - דמיינו תקופה הרבה פחות צינית מהיום, אולי זה יישמע דמיוני אבל דמיינו שבאמת אנשים שאתם לא הכי מכירים מעניקים לכם חיבוקים מוגזמים מלאי חול וצעיף לא קשור אבל יפה ופרוותי אחרי שהם חזרו מפסטיבל שקר כלשהו של רוחניות, וכולם רוצים לעטוף את הכול ולשלוח אחד לשני לבבות וירטואליים בגרפיקה בעייתית משהו, ודווקא בגלל זה אנחנו הבנות מרגישות מוערכות ורצויות, כי אותו אוסף נקודות היוצר משפט עילג מסוים שרק אותו אפשר לכתוב במגבלת הטלפון הטיפש - דווקא אותו משפט עילג עד כדי חסר משמעות אומר לנו כל-כך הרבה ולבחור הנחשק ביותר קוראים יוני והוא שלנו.

כן, היינו צריכות את כל ה"השלמה האוטומטית" שבראש לצייר משני משפטים שהחלפנו עם יוני ציור רומנטי וחסר כל קשר למציאות האין יחסים שהיו לנו שם בתחילת האלפיים, אבל כולנו כל-כך מיוחדים וזו פשוט הגדרה חדשה וחדשנית למערכת יחסים!
אימאל'ה לא הייתה אהבה כמו שלנו!!!

הסופרת היא בת גילי, והשמות שהיא בחרה שם כאילו לקוחים מהיומן שלי. זה חלק גדול מסוד הקסם של דקלה קידר לדעתי, כאילו... מתי היית אצלי בבית לעזאזל???

אז אי אפשר גם להתייחס לספר "מוטקה?" בלי הרקע הזה מבחינתי, כי עכשיו אחיין שלי נחשף לכתיבתה של דקלה, והוא מאוד אוהב את הספר הזה עם הציורים מהנופים שהוא מכיר, והווריאציות הקסומות לפתיחת דפים וסגירתם באמצעות הדפסה מיוחדת. טוב... בתכלס הוא אוהב הכול.

אבל מרגיש לי שהוא מפספס המון מתוך המידע שכן מועבר שם, עקב הניסיון של דקלה לפנות לכל הקהלים ולא תמיד זה מתחבר הכי טוב בעולם.
מישהו אמר "בואו לאכול איתי?"

אז מוטק'ה הוא הכלב הכוכב שכולנו מחפשים, כולל הכלב בכריכה שהוא אנונימי. הכלב הזה די גנרי ותמים רוצה שתבואו לאכול איתו עצם או שתיים, ולכן יוצא למסע שבו הוא מגלה, כמו משתתפי התוכנית הנ"ל - שהוא בעיקר רוצה שתשימו לב אליו ותכירו במיוחדותו, ובכך שאולי החיים לא תמיד היו הוגנים כלפיו אבל הנה הוא עכשיו יושב עם כולם לשולחן אחד... והוא הכוכב הנערץ עד הפרק הבא.

אבל הבאסה היא שכל המשתתפים שהתכנסו סביב השולחן העגול של גינת הכלבים רוצים בדיוק באותו דבר, ולכן חלקם חוזרים לעוד עונה של כוכבים, ואז לעונת הכוכבים של הכוכבים.
ואז כבר לא ברור מי הוא באמת מוטק'ה האמיתי? אולי בכל אחד מאיתנו יש מוטק'ה שמחכה לזרוח?

אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה, זו האקסיומה העיקרית שציר הספר סובב סביבה.
מוטק'ה האנונימי מנסה להשוויץ בכל קשריו מהתעשייה, כלבים מוכשרים ומחוננים בכתיבה, שירה והלחנה.
כשכולם מתכנסים למקום אחד מתחילים הפיצוצים, כי לכולם יש חבר טוב אבל האם המוטק'ה הזה הוא חבר טוב רק שלך או שהוא חבר טוב גם שלי?
כי אם הוא חבר טוב רק שלך אז שברו את הכלים ולא משחקים.

ולמה בעצם לא להיות חברים באמצעות כתיבת שיר משותף או הלחנה או ייללות או לחפש את אלונה שהיא האדם היחיד בספר?

האם זה מספיק שעברתם אחר צהריים משותף אחד או שניים או חמישה וישבתם סביב שולחן עם כלבים שאתם לא מכירים ורבתם מי ראוי לטוס לאיטליה כדי להכריז על עצמכם כחברים לנצח נצחים?
ספר חמוד, מאויר פשוט להפליא.

אני לא בטוחה שהבנתי את כל המסרים, ואחייני בטוח לא הבין, עם כל הכבוד. אז אני חושבת שפשוט אסיים לקרוא את שלומצי ואעדכן אתכם אם יהיו התפתחויות.
בואו לנבוח איתי!

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מוטקה?