“"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" יהודה עמיחי (1974) ▪ ▪ ▪ מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול כך אמרת ועלי לזכור זאת. אחזת בידי בחוזקה ולא הבנתי עד כמה אתה נואש. אהבתי את שירתך רציתי שנהיה רק משוררים בספינת השירה הקדושה בלי הפרעות מיותרות בלי רעשים מבלבלים אבל היריב שכן שם בבית האבן הירושלמי על הגבעה השקטה כרסם בנו את מהלכיו המתעתעים ואתה איננו עוד עמנו רק שיריך היפים מהדהדים”

“אני מכירה אותן, את הדמויות של נירית הלבני מהספר "מאחורי כל זה": את החקלאי הזעפן והשתקן שאנשים ערכיים ומסורים מצליחים לרכך, את בוגר המכינה הדתי שנתקל בחיים ובשאלות שהם מציפים, את הטיילים של השביל שאבק ואוהל לא מרתיעים אותם ואת הקיבוצניקית החמודה שרק רוצה לאהוב ולא מוכנה להשתנות בגלל דברים שיא לא מבינה. נירית כותבת אותן באמינות גבוהה ומביאה את העלילה את תמצית הישראליות בלי להיכנס לפלפולים ולנקיטת”

“סיימתי את הספר הנפלא הזה (כמעט) עם דמעות בעיניים. ספר מלא אנושיות, רגישות ואהבה (אפשרית ובלתי אפשרית). שני גברים זרים זה לזה, הנפגשים על "שביל ישראל", ולכל אחד מטרה אחרת, ולכל אחד מאבק שונה עם הקשיים שבדרך. שני אנשים השונים זה מזה, הן בגיל, הן באופי והן בסובלנות זה לזה. כשמעל הכול, אי שם ברקע, מרחפת, נוגעת, לא נוגעת - שירתו הנהדרת של יהודה עמיחי. מאוד מאוד אהבתי את הספר לכל אורכו. הוא מעניין ומ”

“טיילתי תקופה בשביל ישראל. כתבתי ספר שלם על כך, השביל היא כמו זרז מחשבות, מפיץ אותך מבפנים. זזתי, והלכתי כמעט לבד בצפון לאורך השבילים ואלה יכולים להיות רגעים מאד אישיים. הרגע הכי משמעותי בשביל ישראל הוא החיבור שלך לעצמך. החיבור הזה שדורש מהאדם הפנימי שבך להתייצב מול עצמך ולהיות נוכח. להיות פתוח וחשוף למחשבות גם הפחות טובות כשהגירויים כמעט אינם קיימים. זה אתה, השביל והטבע. לפעמים צעדתי עם חבר במרחק”

“"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" יהודה עמיחי (1974) ▪ ▪ ▪ מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול כך אמרת ועלי לזכור זאת. אחזת בידי בחוזקה ולא הבנתי עד כמה אתה נואש. אהבתי את שירתך רציתי שנהיה רק משוררים בספינת השירה הקדושה בלי הפרעות מיותרות בלי רעשים מבלבלים אבל היריב שכן שם בבית האבן הירושלמי על הגבעה השקטה כרסם בנו את מהלכיו המתעתעים ואתה איננו עוד עמנו רק שיריך היפים מהדהדים”

“אני מכירה אותן, את הדמויות של נירית הלבני מהספר "מאחורי כל זה": את החקלאי הזעפן והשתקן שאנשים ערכיים ומסורים מצליחים לרכך, את בוגר המכינה הדתי שנתקל בחיים ובשאלות שהם מציפים, את הטיילים של השביל שאבק ואוהל לא מרתיעים אותם ואת הקיבוצניקית החמודה שרק רוצה לאהוב ולא מוכנה להשתנות בגלל דברים שיא לא מבינה. נירית כותבת אותן באמינות גבוהה ומביאה את העלילה את תמצית הישראליות בלי להיכנס לפלפולים ולנקיטת”

“סיימתי את הספר הנפלא הזה (כמעט) עם דמעות בעיניים. ספר מלא אנושיות, רגישות ואהבה (אפשרית ובלתי אפשרית). שני גברים זרים זה לזה, הנפגשים על "שביל ישראל", ולכל אחד מטרה אחרת, ולכל אחד מאבק שונה עם הקשיים שבדרך. שני אנשים השונים זה מזה, הן בגיל, הן באופי והן בסובלנות זה לזה. כשמעל הכול, אי שם ברקע, מרחפת, נוגעת, לא נוגעת - שירתו הנהדרת של יהודה עמיחי. מאוד מאוד אהבתי את הספר לכל אורכו. הוא מעניין ומ”

“טיילתי תקופה בשביל ישראל. כתבתי ספר שלם על כך, השביל היא כמו זרז מחשבות, מפיץ אותך מבפנים. זזתי, והלכתי כמעט לבד בצפון לאורך השבילים ואלה יכולים להיות רגעים מאד אישיים. הרגע הכי משמעותי בשביל ישראל הוא החיבור שלך לעצמך. החיבור הזה שדורש מהאדם הפנימי שבך להתייצב מול עצמך ולהיות נוכח. להיות פתוח וחשוף למחשבות גם הפחות טובות כשהגירויים כמעט אינם קיימים. זה אתה, השביל והטבע. לפעמים צעדתי עם חבר במרחק”