"ממקום מושבה על עץ הפיקוס הגבוה שעמד בקצה החצר, יכלה אביטל להשקיף ללא קושי על קבלת הפנים החגיגית. מימין עמד ביתם של הוריה, מטפס עקשן מכסה את הטיח הכבד שעל קירותיו, שולח ענפים ירוקים גם אל תוך החללים הפנימיים... עכשיו הסבה את מבטה לכיוון חלון חדר השינה שלהם. שלוש שנים עברו מאז דרכה כף רגלה בפעם האחרונה בבית הזה. בשעת בוקר מוקדמת, כשחושך דליל עוד עטף את הגדרות מסביב, התגנבה אל המושב. את מכוניתה החנתה רחוק, ליד מגרש הכדורסל, וצעדה ברגל לכיוון בית הוריה. השער היה פתוח כמו תמיד ובאור הבוקר הראשון חמקה בזריזות מגושמת לעבר העץ הגדול. על כתפה היטלטל תרמיל שהכינה בתחילת הלילה... ארבע שעות על העץ לפני שהכול יתחיל, חישבה לעצמה את הזמן כשנבט הרעיון במוחה בפעם הראשונה... איך היא תחזיק מעמד שם על העץ כל כך הרבה זמן? ומה יקרה אם מישהו יראה אותה? הרעיון כי תתגלה שם פתאום, יושבת על העץ כמו אורחת לא קרואה, מביטה מלמעלה על אירוע שאליו לא הוזמנה... אביטל דחקה את המחשבות אל ירכתי מוחה. אף אחד לא יגלה אותה".
כך, מנקודת מבטה של אביטל ממרומי העץ, מתוודע הקורא לראשונה אל משפחת ברנשטיין, אל נחלתה במושב, אל כרמיה, אהבותיה וכאביה. פרט אחר פרט מתגלים, הן השבר הגדול שאוחז במשפחה והן מערכת הקשרים המורכבת בין חבריה.
ראי אדמה הוא סיפור על אהבה לאדמה, על גידול ענבים וייצור יין, על הורים וילדים ומה שביניהם. במהלכו מגלות הדמויות והקורא באמצעותן את הדרכים הרבות והאינסופיות לספר סיפור ולהקשיב לו. לפעמים ניתנת לדמויות התובנה כמתנה מאוחרת ולפעמים, עבור חלקן, מגיעה ההבנה מאוחר מדי. הרומן בוחן את מקומה של האדמה בחיי גיבוריו ומאיר מחדש את מקומה במציאות הארץ ישראלית של כולנו.