לפני מספר שעות סיימתי את סיפרה המקסים של נירית הליבני "מאחורי כל זה". הספר מספר על "שני גיבורים שיוצאים, כל אחד בנפרד, למסע בשביל ישראל. גיורא בן דוד חולה באֵי-אל-אס. הוא יודע שיש לו רק שתי אפשרויות: להיכנע למחלה או לנסות להכתיב לעצמו את עלילת חייו. עמיחי סגל מתאהב בעל כורחו בתמר, מדריכת ספורט שפגש בצבא. הוא חובש כיפה, היא קיבוצניקית חילונית. הוא יוצא למסע שנועד לקרב אותו לעצמו. שני גברים שונים לחלוטין ושביל ישראל אחד שיחבר אותם זה לזה, צעד אחרי צעד."
אני לא מוגדר כתולעת ספרים, ובד"כ לוקח לי זמן רב לסיים ספר (יש כאלה שאני גם נשבר באמצע.. ). אך במקרה זה, הספר גרם לי לראשונה למשהו אחר. כבר מהפרק הראשון נשאבתי אל המסע המרגש של גיורא ועמיחי והיה לי ממש קשה כל פעם לעצור את הקריאה ולחזור לשיגרת היום. אגב את הספר סיימתי בפחות משבוע וכל כך רציתי שהסיפור ימשך....
מזה כשבע שנים אני צועד בשביל, לאט לאט מבלי להחסיר אף חלק, מצפון לדרום (כמו בסיפור). והתיאורים המדוייקים והמציאותיים של נירית העלו בי זכרונות וחוויות מרגשות מההליכה בשביל. ההליכה בנחל קדש בגשם שוטף, השהייה בחדר השביליסטים ברמות נפתלי העליה במבוך הצמחיה לראש הר מירון כדי להספיק לאור ראשון (למרות שהיה ערפל), קפה במקס ברנר בנמל בסוף מקטע ביחד אם אישתי יעל ועוד. – ממש הרגשתי איך גיבורי הספר חווים את אותם חוויות ונופים מהשביל בו הלכתי.
הספר מרגש ומצחיק וגם אלו שעדין לא צעדו בשביל ישראל יהנו ויתרגשו ממערכת יחסים מיוחדת במינה בין שתי דמויות כה אופיניות לארצנו המתוארות בצורה כה מיוחדת ונוגעת עמוק בלב על ידי נירית. "יתברך השביל"
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
