הפעם לכבוד פסח, אפטפט אתכם על שירה.

ראשית דבר, יש בידי המון אבל המון ספרי שירה.
מה זה אומר המון ? המון ! כמעט שישים ספרי שירה. שכוללים שירת מקור, שירה מתורגמת, בלדות, שירים עממיים, שירי ילדים, כאלו שהם יותר ליריים, פחות ליריים, פואמות, שירה מודרנית, שירה עתיקה ושירה בסגנון האיקו שמקורה ביפן, ושממנה אני שולה את הפנינים האמתיות ...וישנם עוד ועוד, אבל תמיד, תמיד אני נושאת את עיני לשירת המקור ש

הספר הנו עצוב. לא בשל נושאו: מות האם של המחבר.
אלא,בשל מערכת היחסים והרגשות שהתקיימו בין זך לאמו {ולאביו}בהיותה בחיים ולאחר מותה. אהבה לא הייתה שם!!,גם לא חיבה או הערכה משני הצדדים.

<mark>נתן זך</mark> נולד בברלין ב- 1930 לאב יהודי גרמני ואם איטלקייה קתולית,הוריו נפגשו במקרה בחשמלית באמסטרדם: "לא הייתה להם אפילו שפה משותפת חוץ מהרצון לברוח,הוא מאמו השתלטנית והיא-מאחיותיה".
כיוון ולא הייתה בין הוריו גם ש

יש צורך להבהיר שאני לא קוראת שירה.
אבל ראיתי את הספר הזה בספרייה וזה היה בדיוק כשגיליתי את מדף השירה, ולא ידעתי על מי ללכת קודם.
ושאלתי את עצמי: על מי להמר?
על נועם חורב, <mark>נתן זך</mark> או אוסקר ווילד?

בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאני הולכת להיות "תקועה" עם הספר שאני אקח לאורך כל חול המועד כי הספרייה תהיה סגורה.
אז החלטתי ללכת על זה, כי הוא די עבה וארוך וכשפתחתי באופן אקראי הרגשתי שאני לא אתקשה איתו י

עיניי פגשו את עיניו של <mark>נתן זך</mark> על כריכתו של הספר במחסן של עם עובד, ומאז הם לא חדלו מלקרוא בו. הרגשתי שאני קורא פרקים מתוך חיי. זך כותב בצורה שכלתנית ולאו דווקא רגשית , אבל זה לא גורע מיופיים של השירים. ספר שירה ייחודי ויוצא מן הכלל. רוצו לקרוא גם אם אף פעם לא קראתם ספרי שירה.

אני רוצה תמיד עיניים



אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות

את יפי העולם ולהלל את היופי

המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל

את מי שעשה אותו יפה להלל

ומלא, כל כך מלא, יופי.



ואינני רוצה להיות עיוור ליופי

העולם כל עוד אני חי. אני אוותר

על דברים אחרים אבל לא אומר די

לראות את היופי הזה שבו אני חי

ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות

ועושות את יד באומץ ולא פחות

מ

זמן וריתמוס...
אי אפשר לקרוא את הספר הזה מבלי לתהות, מדוע שמו של הספר מכוון אל ברגסון בשירה המודרנית וכמעט כל הספר, עוסק בעצם בשירתו של נתן אלתרמן.
למרות שהספר עוסק בניתוחים מקצועיים הקשורים בשירה העברית בעיקר, הרי בעטו המכשף של <mark>נתן זך</mark> זהו ספר מרתק שגם הבלתי בקיאים יכולים לקרוא, ליהנות ואפילו ללמוד פרק בדכים להתבוננות בשירה.
ולגבי השאלה – מה לברגסון ולאלתרמן ?
מרעיונות ומאמרים שונים עולים כמה

ספר זה יצא ב2026, לאחר מותו של <mark>זך</mark>, הוא כנראה לא תכנן להוציא את התרגומים הללו לאור, תרגם להנאתו.
ספר של 300ע"מ מתרגומיו, בעיקר תירגם שירה גרמנית, צרפתית ואנגלית, דגש על גרמנית. השירים שהכי דיברו אליי הם משל פאול צלאן, אלזה לסקר שילר, ברטולט ברכט, פרדריקו גרסיה לורקה, לורד ביירון ושיר אחד משל מלך ראוויטש שהכי אהבתי מכולם, שיש שכתב לבנו הצייר יוסל ברגנר.
סה"כ יש באסופה זו תרגומים משל 43 משוררים, לחל

<mark>זך</mark>, לצד רביקוביץ, הם המשוררים כותבי העברית של חיי. על אף שאופטימיות אינה הצד החזק שלהם, בשונה מעמיחי. אני מוצא בהם אמת. "כל החלב והדבש" הוא בשבילי כמו דיסק מסויים של גלן גולד. אני קורא אותו שוב ושוב. אני מצטט מתוכו בלי סוף, בין אם לעצמי בין אם לאחרים. יותר מלהיות חכם (והוא חכם מאוד) יש ב<mark>זך</mark> הצעיר משהו מאוד ישר, ולא מעגל פינות. אני חושב למשל על ויסלבה שימבורסקה - חכמה חכמה אבל אנושיותה "מכריעה" אותה

כל החלב והדבש
לדעתי זה ספר השירה הטוב והאוטנטי ביותר שיצא בשפה העברית.
זו שירה במיטבה המאגדת קשת רגשית רחבה ועמוקה, שפה המעדיפה דרך דיבור בגוף ראשון ואם אני לא טועה (את ספר השירים הזה קראתי לאחרונה די מזמן) אני לא זוכר אפילו פעם אחת שמופיע בספר הביטוי – "אנחנו". ואף על פי כן לדעתי במקומות מסוימים רומז ואולי אפילו אומר המשורר גם משהו על מצבו הקיומי של האדם במאה העשרים.
ספר מצוין, מרגש ומעורר מחש