“הספר הנו עצוב. לא בשל נושאו: מות האם של המחבר.
אלא,בשל מערכת היחסים והרגשות שהתקיימו בין זך לאמו {ולאביו}בהיותה בחיים ולאחר מותה. אהבה לא הייתה שם!!,גם לא חיבה או הערכה משני הצדדים.

נתן זך נולד בברלין ב- 1930 לאב יהודי גרמני ואם איטלקייה קתולית,הוריו נפגשו במקרה בחשמלית באמסטרדם: "לא הייתה להם אפילו שפה משותפת חוץ מהרצון לברוח,הוא מאמו השתלטנית והיא-מאחיותיה".
כיוון ולא הייתה בין הוריו גם שפה משותפת לשונית ,הם שוחחו שנים אחדות בתנועות ידיים או בצרפתית הדלה של הבעל. יחסיהם היו נטולי אהבה לא רק ביניהם אלא גם כלפי בנם הקטן.

זך היה ילד שמעולם לא שמע מאביו ומאמו "מלת אהבה אחת".

זך מתאר בקטעי כתיבה קצרים את סוף תקופת חייה של אמו, תוך זליגה לצדדים של זיכרונות ילדות ומשפחתיים מורחבים יותר.
בתיאורים הללו אין אהבה ,אין רגשות חמלה ,יש רק משפטי- טרוניות מצד האם לבן וליהפך:

"יום אחד נזפה בי: מדוע אין לך בית. אתה מחכה שאמות? ואחר כך ביאוש: מה אני עושה לך .מה אני עושה".

-"כשבאתי להעביר אותה למוסד הביטה בי ואמרה: שוב באת בהבעה של שוטר .אתה בדיוק כמו אביך. בן אדם רע. אחר -כך נבהלה כנראה ,כי מיד הוסיפה: מה היינו עושים בעולם בלי שוטרים?".

וכשהאם נפטרה והוא בחדר מתים מולה:"אני מלטף בידיים רועדות את הפנים הקרות,מנשק רק כדי לצאת ידי חובה ,האם זאת אמי?לא,כבר לא".

"בעצם לא אהבתי אותה מעולם. ואולי,אהבה נכזבת".

זהו ספר כתיבה רזה,מאופק,חד,יבשושי משהו,שאינו מביע כל רגשות אהבה,אבל הזעקה נשמעת למרחק כילד וכמבוגר .

הדבר היחידי שהזדהיתי עמו בספר היה במשפט הבא:

"כל עוד אדם {הוא}בן,אין לזיקנה שליטה עליו,משעה שהוא מתייתם,הוא מתחיל להזדקן".

הספר שבידי הנו מהדפסה שלישית- 2012,העיצוב והאיור המאופקים של עפר שפירא -משלימים מאוד את נימת המשפטים בספר .”