“זמן וריתמוס...
אי אפשר לקרוא את הספר הזה מבלי לתהות, מדוע שמו של הספר מכוון אל ברגסון בשירה המודרנית וכמעט כל הספר, עוסק בעצם בשירתו של נתן אלתרמן.
למרות שהספר עוסק בניתוחים מקצועיים הקשורים בשירה העברית בעיקר, הרי בעטו המכשף של נתן זך זהו ספר מרתק שגם הבלתי בקיאים יכולים לקרוא, ליהנות ואפילו ללמוד פרק בדכים להתבוננות בשירה.
ולגבי השאלה – מה לברגסון ולאלתרמן ?
מרעיונות ומאמרים שונים עולים כמה דברים לגבי מצבה של השירה העברית בארץ ישראל.
א. משנות העשרים ועד לאחר קום המדינה, הייתה נטייה של ההוצאות לאור ושל העיתונות לפרסם את שלונסקי ואת אלתרמן, קצת שאול טשרניחובסקי וכמעט לא התאפשר למשוררים אחרים לפרסם. שני משוררים גדולים שסבלו אולי יותר מאחרים מהאפליה הזו היו אלכסנדר פן ונתן זך שלשניהם הייתה גישה שירית מובנית והם ידעו את ערכם מתוך ראיה רחבה.
ב. נתן זך היה אולי אחד החברים הקרובים ביותר של נתן אלתרמן ואני משאר שבכתיבת הספר הזה היה ניסיון מצדו של נתן זך גם להביע את הערכתו לשיריו של נתן אלתרמן, אבל גם לבקר את שירתו וזאת לדעתי לא מעט מהתסכול שכמעט ולא מפרסמים משוררים אחרים, אלא אלתרמן ושלונסקי.
ג. נתן זך לא שיער את עוצמת הפגיעה האישית של נתן אלתרמן, בעקבות פרסום הספר הזה, אבל אולי גם אם היה יודע היה מפרסם אותו, כי ההכרה בערכך מבלי שיהיה ביטוי לערך הזה, זו תחושה בלתי נסבלת.
ד. שאלה שנובעת מהשאלה הנ"ל היא האם נתן זך היה עד כדי כך תמים שהוא חשב ששם הספר יכול לכסות על מה שיש בתוכו ? זו שאלה רטורית. בוודאי שלא, הוא ידע למפרע שהוא הולך לגבות איזה חוב, שהשירה הישראלית חייבת לו ולא הייתה לו שום כוונה לוותר בעניין זה.
לדעתי זה ספר חובה לכל מי שמתעניין בשירה בכלל ובשירה העברית בפרט, ומעבר למאבק הסמוי על צביון השירה העברית, יש בספר הזה ידע רב ולימוד מאלף כיצד לבנות ריתמוס, שהולם את התוכן הרגשי של שיר.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה מגבעת ישעיהו.”
