כשהגיעה לידי, באדיבות אקו"ם, הרשימה המלאה של שירי שהולחנו ובוצעו מאז מחצית שנות הששים, נדהמתי. הרשימה שהחזקתי בידי מנתה עשרות רבות של שידים ופזמונים, בהם כאלה שהולחנו ובוצעו פעם, פעמיים ושלוש אבל גם שש ושבע פעמים, על - ידי זמרים ומלחינים שחלקם לא היו מוכרים לי, לא הם ולא יצירתם. אוסף זה הוא מבחר מתוך מבחר: מה שבחרתי אני מתוך אותם שירים ופזמונים שנבחרו להלחנה - רובם מוכרים היטב לקהל הקוראים והמאזינים - כמו "צפור שנייה", "לא טוב היות האדם לבדו", "כשצילצלת רעד קולך", "כי האדם עץ השדה", "איך זה שכוכב אחד", "כולנו זקוקים לחסד" ורבים אחרים. מפאת ריבוי ההלחנות והרצון שלא לקפח גם אחת מהן, לא הובאו בספר תווים. כאן ומעל בימה זו - גם ספר הוא צורה של בימה - אני מביע את תודתי לעשרות המוסיקאים, הזמרים והזמרות שהעניקו לי את השי היקר מכל: לשמוע את שירי כשהם פורחים מאותיות הדפוס לספירה אחרת שבה הם חיים חיים שלמים, עתים אפילו מופלאים, בזכות מעשה יצירה שאני רק אחד משותפיו. אני מקווה שבעת הקריאה בספר זה יתנגנו באוזני רבים הנגינות שחברו לשירים, כדרך שהן מתנגנות באוזני. (נתן זך). ***נורית גלרון קראה והתרגשה מהספר (באדיבות המוסף לספרות של ידיעות אחרונות): "היה זה בראשית שנות השמונים, כשיצא לאור תקליט משותף של נתן זך ושלי, 'שירים באמצע הלילה'. על העטיפה כתב זך, שלא כל שיר שמודפס בספר יפה לו תוספת מנגינה; יש רבים השייכים רק לעין, ו"המנגינה עלולה לקלקל את השורה". ובאמת, יש הבדל בין 'הבנת הנקרא' לבין 'הבנת הנשמע'. בראשונה כל קורא נושם את השיר בריתמוס שלו. הוא יכול לעצור, לחזור על מלה או על שורה, לחשוב, להפנים. בשנייה המלים צריכות להגיע אל השומע במהירות ולהיקלט בקלות. כמו שזך כתב, "הפזמון נולד פתוח לברית עם המנגינה, אך אין זאת אומרת שאין להקפיד על מלותיו". השירים המולחנים והפזמונים של זך, ובהם חדשים המחכים להלחנה, קובצו באלבום היפה שלפנינו, והם אכן מגיעים אל האוזן בקלות ובפשטות, אבל עדיין נשארים מוקפדים, וזוהי גדולתם. הכתיבה הפזמונית שלו אינה נפרטת לפרוטות ואינה לעוסה עד דק. תמיד, בכל שמיעה נוספת, נשאר מקום לפרשנות חדשה או לגילוי רובד נוסף בשיר. עד היום, אחרי ששרתי ונגסתי בשיריו מאות פעמים, עדיין אני מוצאת משמעויות וצירופים חדשים, שלא הבחנתי בהם גם אחרי כל - כך הרבה פגישות... ... האלבום מעוצב בפשטות אסתטית על - ידי אלעזר גלעד. העטיפה עשויה נייר מחוספס, המזכיר במגעו את 'עץ השדה'. בין השירים משובצים רישומים נהדרים של רפי לביא - מינימליסטיים, צבעוניים, קצת נאיביים, ובכל אחד מהם יש הדגש בצבע שחור: עיגול, נקודה, ריבוע או משיכת קו. ממש כמו בשירי זך - שורות ומלים פשוטות, ולפתע ההדגשים הקטנים, שורות המחץ, הצירופים המפתיעים, לשון נופל על לשון, והשיר, כמו הציור, מקבלים מסגרת מלאה. תוך כדי עיון מחודש ומרוכז במלים הללו, חשבתי בלבי איזו בת מזל אני, שנפלה בחלקי הזכות לשיר שירים חכמים, אנושיים ומרגשים כל כך, שאינם שייכים לתקופה או לאופנה זו או אחרת. הם יחיו מעבר לזמן ולמקום, כי הם כל כך שמחים, כל כך עצובים, ותמיד כל כך ישראליים. אנחנו, האוהבים כל כך את השירים, האוהבים הנבונים והנכונים, המצפים לכל מוצא עטו של נתן זך, מודים לו על אלה המודפסים, על אלה המושרים ועל אלה שעוד יודפסו ויושרו. מודים לו על שירים שלא נותנים לנו להרגיש בודדים, על שורות שמכווצות לנו את הלב, על מלים שמאירות לנו את היום ומנחמות לנו את הלילה"(נורית גלרון).