“# אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף. לכן התעצבנתי כשהתחלתי ל”

“מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים. כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר”

“אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן. עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל,”

“ספריות נוטות לסדר ספרים לפי סדר אלפאביתי של שם המחבר, ולא לפי סוגות. זה סידור מסורתי, מהתקופה שבה לא היו קטלוגים ממוחשבים, ואנשים היו צריכים דרך נגישה ופשוטה להגיע לספר מסוים שהפרטים שלו מצויים בידיהם. סדר העניינים הזה מצער מאוד, כי בדרך כלל אנשים מגיעים לספרים עם מידע כללי מאוד באשר למה שהם מחפשים. בדרך כלל זה לא ספר ספציפי, והרבה מאוד פעמים גם לא כותב מסוים, אלא ידע באשר לסוג הספר: האם זה שירה א”

“# אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף. לכן התעצבנתי כשהתחלתי ל”

“מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים. כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר”

“אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן. עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל,”

“ספריות נוטות לסדר ספרים לפי סדר אלפאביתי של שם המחבר, ולא לפי סוגות. זה סידור מסורתי, מהתקופה שבה לא היו קטלוגים ממוחשבים, ואנשים היו צריכים דרך נגישה ופשוטה להגיע לספר מסוים שהפרטים שלו מצויים בידיהם. סדר העניינים הזה מצער מאוד, כי בדרך כלל אנשים מגיעים לספרים עם מידע כללי מאוד באשר למה שהם מחפשים. בדרך כלל זה לא ספר ספציפי, והרבה מאוד פעמים גם לא כותב מסוים, אלא ידע באשר לסוג הספר: האם זה שירה א”