פרולוג


הנערה עומדת על צוק סלעי, כשבהונותיה אחוזות מעבר לקצה. תהום כהה פעורה לפניה, וכמה חלוקי אבן ניתקים מתחת לרגליה ונופלים, נעלמים עמוק מטה, בתהומות, בינות לצללים. פעם היה שם משהו, מִגדל או אולי מקדש — הנערה לא מסוגלת לזכור מה בדיוק זה היה. היא מביטה מטה לתוך הבור שאין לו תחתית, ואיכשהו יודעת שבעבר המקום הזה היה חשוב. מקום מבטחים.
מקלט.
היא רוצה לסגת לאחור ולהתרחק מהמתלול החד. מסוכן להתנדנד ככה בחוסר יציבות על סף תהום. אך היא מגלה שאינה מסוגלת לזוז. רגליה נטועות במקום. הבור לפניה מתרחב. עד מהרה הסף שהיא ניצבת עליו יתפרק תחתיה, והיא תיפול ותיבלע בחשכה.
האם זה יהיה כל כך גרוע?
ראשה של הנערה כואב. זה כאֵב רחוק, כמעט כאילו הוא פוקד מישהו אחר. פעימה עמומה שמתחילה במצחה, ומשם מתלפפת סביב רקותיה ובמורד לחייה. היא מדמיינת את ראשה כביצה שהחלה להיסדק, ואת הסדקים בקליפה מתפשטים על פני המשטח כולו. היא משפשפת את פניה בידיה ומנסה להתרכז.
היא זוכרת במעורפל שהושלכה על הקרקע המסולעת. פעם אחר פעם הונפה מקרסולה בכוח אימתני מכדי שתוכל להתנגד לו, כשראשה מתרסק ונחבט על הסלעים חסרי הרחמים. אבל נדמה שזה קרה במקום אחר. כמו הכאב, גם הזיכרון נראה רחוק.
יש שלווה בחשכה. היא לא תצטרך להיזכר בהכאה, או בכאב שהיא עצמה גרמה, או במה שאבד כשהתהום חסרת התחתית הזאת נוצרה בתוך האדמה בפיצוץ. היא תוכל להרפות, אחת ולתמיד, אם רק תחליק את שאר הדרך מעבר לקצה ותיפול.
משהו מושך אותה אחורה. ידיעה, עמוק בפנים, שאַל לה לברוח מהכאב. עליה להסתער בחזרה לעברו. עליה להמשיך להיאבק.
באפלה מתחתיה יש ריצוד של כחול, גחל בודד של אור. לבה מרפרף למראהו. זה מזכיר לה על מה היא נלחמה להגן ולמה היא כל כך פגועה. האור מתחיל כנקודה זעירה, כאילו היא מביטה לתוך שמי הלילה ובכוכב היחיד הזורח בהם. עד מהרה הוא מתרחב ונוסק, כוכב שביט שעושה את דרכו ישר אליה. היא מתנדנדת על קצה התהום.
ואז הוא מרחף לפניה, לוהט בדיוק כמו בפעם האחרונה שראתה אותו. שערו השחור המתולתל פרוע באופן מושלם, עיניו הירוקות כברקת מקובעות עליה — הוא בדיוק כפי שהיא זוכרת אותו. הוא מחייך אליה את אותו חיוך חסר דאגות, ומושיט אליה יד.
"זה בסדר, מרינה," הוא אומר. "את כבר לא צריכה להמשיך להילחם."
שריריה נרגעים לשמע קולו. האפלה המשתרעת מתחתיה כבר לא נראית כל כך צופנת רעות. היא מניחה לאחת מרגליה להשתלשל מעל התהום. נדמה שהכאב בראשה מצטמצם. נעשה מרוחק יותר.
"בדיוק," הוא אומר. "בואי איתי הביתה."
היא כמעט לוקחת את ידו. אבל משהו אינו כשורה. היא מסיטה את מבטה מעיניו, מחיוכו, ורואה את הצלקת. רצועה רחבה של רקמה סגולה בולטת, שכרוכה סביב צווארו. היא מושכת את ידה לאחור בתנועה חדה וכמעט מועדת מעבר לקצה.
"זה לא אמיתי!" היא צועקת, לאחר שמצאה את קולה. היא נוטעת את שתי רגליה היטב בקרקע הסלעית ודוחפת את עצמה הלאה מהחשכה.
היא מביטה בחיוכו של הנער המתולתל נמוג, הופך למשהו רשע ואכזרי, הבעה שמעולם לא ראתה על פניו הממשיים.
"אם זה לא אמיתי, מדוע את לא מסוגלת להתעורר?" הוא שואל.
היא לא יודעת. היא תקועה שם על הסף, במקום הביניים הזה, עם הנער שחור השיער — היא אהבה אותו פעם, אבל זה לא באמת הוא. זה האיש שהציב אותה כאן, שהכה אותה באלימות מופרזת ואז השמיד את המקום שאהבה. ועכשיו הוא מחלל את זיכרונותיה. היא מישירה מבט אליו.
"אוהו, איך אני הולכת להתעורר, חתיכת מנוול. ואז אני ארדוף אותך."
עיניו מבזיקות והוא מנסה לעטות הבעה משועשעת; אבל היא רואה שהוא כועס. התכסיס הסוטה שלו לא עבד.
"זה יכול היה להביא לך שלווה, טיפשה קטנה. פשוט היית מחליקה לתוך החשכה. הצעתי לך רחמים." הוא מתחיל לסגת לתוך תהום התחתיות, משאיר אותה לבדה במקום ההוא. מילותיו מתרוממות בחזרה אליה. "עכשיו כל מה שצפוי לך זה כאב נוסף."
"שיהיה," היא אומרת.
הנער בעל העין האחת יושב על אחוריו בכלא הכריות שלו. הוא מחבק את עצמו — לא מבחירה; זרועותיו נתונות בכתונת כפייה. עינו האחת בוהה עמומות בקירות הלבנים, שכולם מרופדים ורכים. לדלת אין ידית, אין דרך הימלטות נראית לעין. אפו מגרד, והוא טומן את פניו בכתף לגרד אותו.
כשהוא מרים את מבטו, הוא רואה צל על הקיר. מישהו עומד מאחוריו. הנער בעל העין האחת מעווה את פניו כששתי ידיים חזקות מונחות על כתפיו ומתהדקות עליהן בעדינות. הקול העמוק נשמע ממש בתוך אוזנו.
"יכולתי לסלוח לך," אומר המבקר. "לכישלונות שלך, לחוסר הציות שלך. במידה מסוימת זאת היתה אשמתי. מלכתחילה לא הייתי צריך לשלוח אותך אל האנשים ההם. לבקש ממך להסתנן לקרבם. זה רק טבעי שתפתח כל מיני... חיבות."
"מנהיג אהוב," אומר הנער בעל העין האחת בקול לעגני מתנגן. הוא נלחם בכתונת הכפייה. "הגעת להציל אותי."
"אמת," אומר האיש בקול של אב גאה תוך התעלמות מהנימה העוקצנית של הנער. "זה יכול לחזור להיות כפי שזה היה בעבר. כמו שתמיד הבטחתי לך. נוכל לשלוט ביחד. ראה מה הם עוללו לך, איך הם מתייחסים אליך. מישהו עם הכוחות שלך, ואתה נותן להם לכלוא אותך כמו איזה מין חיה..."
"נרדמתי, נכון?" שואל הנער בעל העין האחת בנימה יבשה. "זה חלום."
"כן. אבל הפיוס שלנו יהיה אמיתי מאוד, ילדי." הידיים החזקות נושרות מכתפיו ומתחילות לפתוח את אבזמי הכתונת. "מה שאני רוצה בתמורה הוא דבר קטן. הפגנת נאמנות מצדך. פשוט אמור לי איפה אני יכול למצוא אותם. איפה אני יכול למצוא אותך. בני עמי — בני עמנו — יהיו פה עוד לפני שתתעורר. הם ישחררו אותך וישיבו לך את כבודך."
הנער בעל העין האחת לא ממש מקשיב להצעתו של האיש. הוא מרגיש את כתונת הכפייה מתחילה להתרפות עם פתיחת האבזמים. הוא מתרכז ונזכר שמדובר בחלום.
"אתה זרקת אותי כמו שזורקים זבל," הוא אומר. "למה אני? למה עכשיו?"
"הבנתי שזאת היתה טעות," מסנן האיש בין שיניו. זאת הפעם הראשונה אי־פעם שהנער שמע את האיש מתנצל. "אתה יד ימיני. אתה חזק."
הנער בעל העין האחת מגחך בלעג. הוא יודע שמדובר בשקר. האיש הגיע משום שהוא סבור שהנער חלש. הוא מתמרן אותו. מגשש אחר נקודות תורפה.
אבל זה אינו אלא חלום. חלומו של הנער בעל העין האחת. מה שאומר שהוא השולט.
"מה אתה אומר?" שואל האיש, והבל פיו חמים על אוזנו של הנער. "לאן הם לקחו אותך?"
"לא יודע," עונה הנער בכנות. הוא לא יודע איפה ממוקם התא המרופד הזה. האחרים וידאו שהוא לא יוכל לראות. "באשר ל... איך קראת לזה? הפיוס? יש לי הצעה נגדית, זקן."
הוא מדמיין את כלי הנשק האהוב עליו, הלהב דמוי המחט המולבש על האמה שלו, והנה הוא באמת שם. הוא מקפיץ אותו — החוד הקטלני נשלף ומנקב את הבד של כתונת הכפייה — ומסתובב על מקומו לנעוץ את הלהב ישר לתוך לבו של האיש.
אבל האיש כבר איננו. הנער בעל העין האחת רוטן במרירות, מאוכזב על שלא בא על סיפוקו. נדרש לו רגע למתוח את זרועותיו. כשיתעורר, הוא יהיה בדיוק במקום הזה, רק שידיו שוב יהיו כבולות. התא המרופד לא מפריע לו. נוח שם, ואין מי שיציק לו. הוא בוודאי יכול להישאר שם עוד קצת זמן. לחשוב קצת. להתאפס על עצמו.
אבל ברגע שיהיה מוכן, הנער בעל העין האחת יפעל וישחרר את עצמו משם.
הנער חוצה מגרש פוטבול בתחילת החורף. הדשא, חום ופריך, נגרס תחת רגליו. מושבי המתכת לימינו ולשמאלו ריקים לחלוטין. באוויר עומד ריח של שריפה, ומשב רוח מעיף אפר על לחייו של הנער.
הוא מביט בלוח התוצאות שלפניו. האורות הכתומים מרצדים ומשמיעים קולות נפץ, כאילו החשמל בא והולך.
מאחורי לוח התוצאות הנער רואה את התיכון, או לפחות מה שנשאר ממנו. הגג קרס, טיל פוצץ אותו. כל החלונות מרוסקים. בשדה לפניו שוכבים כמה שולחנות כתיבה מרוטשים שהעיף הכוח שהשמיד את בית הספר; משטחי הפלסטיק המבריקים שלהם נעוצים בקרקע כמו מצבות.
הוא רואה אותה באופק, מרחפת מעל העיר. ספינת המלחמה. היא אורבת על קו הרקיע כמו חיפושית שרירית שעשויה מתכת אפורה קרה.
הנער לא מרגיש דבר מעבר לכניעה לגורלו. יש לו כמה זיכרונות טובים מהמקום הזה, מבית הספר הזה, מהעיר הזאת. הוא היה מאושר שם לזמן־מה, לפני שהכול הלך לכל הרוחות. עכשיו כבר לא משנה מה יקרה למקום הזה.
הוא מביט למטה ומבין שהוא נושא בידו נייר שנתלש מספר מחזור. הצילום שלה. שיער בלונדיני חלק, עצמות לחיים מושלמות, העיניים הכחולות ההן. חיוך שמרמז שהיא משתפת אותך באיזו בדיחה פרטית. קיבתו מתכווצת כשהוא נזכר במה שקרה.
"זה לא חייב להיות ככה."
הנער סב על מקומו בחטף לשמע הקול — מוזיקלי ומרגיע, לחלוטין חריג בתפאורה השרופה הזאת. גבר חוצה את מגרש הפוטבול לעברו. הוא לבוש בפשטות: בלייזר חום מעל סוודר, מכנסי חאקי ומוקסינים. הוא יכול היה להיות מורה למתמטיקה, אלא שיש משהו מלכותי ביציבה שלו.
"מי אתה?" שואל הנער בבהלה.
האיש עוצר במרחק כמה מטרים ממנו. הוא מרים את ידיו לסמן שאינו מחפש צרות. "זאת הספינה שלי, שם מאחור," הוא אומר ברוגע.
הנער קומץ את אגרופו. האיש אינו נראה כמו המפלצת שראה בחטף במקסיקו, אבל כאן, בחלום, הוא יודע שזה לא נכון.
אז הוא מסתער קדימה. כמה פעמים הוא חצה בריצה את המגרש הזה כששחקן יריב על הכוונת שלו? הריגוש שבריצה המהירה על הדשא הנבול מרומם את רוחו של הנער. הוא חובט באיש באגרופו ומתקל אותו בכתפו בתנועה סוחפת.
האיש נופל על הקרקע ושוכב שם על גבו. הנער נישא מעליו כשאגרוף אחד עדיין קמוץ, והשני לופת את הצילום שלה.
הוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ציפה להתנגדות ממשית יותר.
"זה הגיע לי," אומר האיש ומרים מבט אל הנער בעיניים לחלוחיות. "אני יודע מה קרה לחברה שלך ואני... אני כל כך מצטער."
הנער עושה צעד לאחור. "אתה... אתה הרגת אותה," הוא אומר. "ואתה מצטער?"
"זאת בכלל לא היתה הכוונה שלי!" אומר האיש בהפצרה. "לא אני זה שהכניס אותה לסכנה. ויחד עם זאת, אני מצטער שהיא נפגעה."
"נהרגה," לוחש הנער. "לא נפגעה. נהרגה."
"מה שאתה מחשיב כמוות ומה שאני מחשיב כמוות... הם שני דברים שונים מאוד."
עכשיו הנער מקשיב. "למה הכוונה?"
"כל הכיעור והכאב האלה, זה רק אם נמשיך להילחם. זאת אינה דרכי. זה לא מה שאני רוצה." האיש ממשיך. "עצרת פעם לשקול מה אני רוצה? אולי זה לא כל כך נורא?"
האיש לא מנסה לקום. הנער מרגיש בשליטה. זה מוצא חן בעיניו. וזה הרגע שבו הוא מבחין איך הדשא משתנה. הוא חוזר לחיים, ירוק עז מתפשט כלפי חוץ מהאיש. למעשה, נראה לנער שאפילו השמש מתחילה לזרוח מעט בהירה יותר.
"אני רוצה שהחיים שלנו — החיים של כולנו — ישתפרו. אני רוצה לצמוח מעבר לאי־הבנות העלובות האלה," אומר האיש. "בראש ובראשונה אני אדם משכיל. הקדשתי את חיי ללימוד נסי היקום. אני בטוח שסיפרו לך עליי. שקרים בעיקר, אבל נכון הדבר שחייתי במשך מאות שנים. מהו המוות לאיש כמוני? בסך הכול אי־נוחות זמנית."
הנער החל לשפשף מבלי משים את פיסת הנייר שהוא מחזיק בין אצבעותיו. אגודלו מלטף את לחייה של הנערה. האיש מחייך ומחווה בראשו לעבר הדף הקרוע מספר המחזור.
"למה... למה שאבטח בך?" מצליח לשאול הנער המתאבל.
"אם נפסיק להילחם, אם תקשיב לי זמן־מה, אתה תבין." הוא נשמע מאוד כן. "יהיה בינינו שלום. ואתה תקבל אותה בחזרה."
"אקבל אותה בחזרה?" שואל הנער ההמום, ונחשול של תקווה גואה בחזהו.
"אני יכול להשיב אותה," אומר האיש. "אותו הכוח שהחזיר לחיים את חברתך אלָה, מצוי עכשיו ברשותי. אני לא רוצה להמשיך להילחם, חברי הצעיר. תן לי להשיב אותה. תן לי להראות לכולם איך השתניתי."
הנער מביט בצילום שבידו ומגלה שהוא השתנה. הוא זז. הנערה הבלונדינית הולמת באגרופיה על החלק הפנימי של הצילום, כאילו זו זכוכית שהיא כלואה מאחוריה. הנער יכול לקרוא את שפתיה. היא מתחננת לעזרתו.
האיש מושיט את ידו. הוא רוצה שהנער יעזור לו לקום.
"מה אתה אומר? נשים לזה סוף ביחד?"


פרק 1


החדר הזה מזכיר לי את סוג המקומות שהנרי ואני התגוררנו בהם בתקופה המוקדמת. אכסניות ישנות בשולֵי הדרך שלא שופצו מאז שנות השבעים. הקירות ספונים עץ, השטיח בצבע ירוק זית, המיטה מתחתיי קשיחה ועבשה. לקיר צמודה שידה שמגירותיה מלאות שלל פריטי לבוש בגדלים ומינים שונים, כולם גנריים ומיושנים. בחדר אין טלוויזיה, אבל יש בו רדיו עם שעון של פעם, עם מספרים על לוחיות נייר מסתובבות, וכל דקה מודגשת בטפיחה יבשה.
04:33
04:34
04:35
אני יושב כאן באכסניית פֶּיישֵנְס קְרִיק ומקשיב לזמן חולף.
על הקיר מול המיטה שלי יש ציור של חלון. אין חלונות של ממש, מפני שהחדר ממוקם עמוק מתחת לפני הקרקע, אז אני מניח שזה המיטב שהמעצבים יכלו לעשות. הנוף בחלון המדומה שלי בהיר ושמשי, עם עשב ירוק גבוה מתנדנד ברוח, ובמרחק דמות לא ברורה של אישה שמצמידה את כובעה לראשה בידה.
אני לא יודע למה טרחו לסדר שהחדר ייראה ככה. אולי זה אמור לשדר תחושה של נורמליות. אם זאת הכוונה, זה לא עובד. במקום זה נראה שהחדר מעצים כל רגש רעיל שאתה מצפה לו כשאתה ישן לבדך באכסניה עלובה — בדידות, ייאוש, כישלון.
יש לי הרבה רגשות כאלה משל עצמי.
זה מה שיש בחדר הזה ושאין באיזה חור עלוב בצדי הכביש המהיר. הציור על הקיר? הוא מחליק הצדה, ומאחוריו יש מערך צגים שמשדרים צילומי אבטחה מכל רחבי האכסניה. מצלמה אחת מכוונת לדלת הכניסה של בקתה מיושנת שעומדת מעל המתקן התת־קרקעי רחב הידיים הזה, ואחרת מכוונת לכר מרעה שטוח, למרבה התועלת, עם האדמה המהודקת שלו והעשב המטופח עד שלמות, שרק במקרה הנו במידה המתאימה הדרושה לנחיתת כלי טיס בגודל בינוני. עשרות מצלמות אחרות עוקבות אחר השטח הזה ומה שמתחתיו. המקום נבנה על ידי כמה אנשים פרנואידים מאוד שהתכוננו לקראת פלישה אפשרית, תרחיש יום הדין.
הם ציפו לרוסים, לא למוגדוריאנים. בכל מקרה, נראה שהפרנויה שלהם השתלמה.
מתחת לאכסניה הפשוטה למראה, הממוקמת ארבעים קילומטר דרומית לדטרויט, קרוב לחופי ימת אירי, יש ארבע קומות תת־קרקעיות כל כך סודיות שהן נשכחו הלכה למעשה. מתקן פיישנס קריק נבנה במקור על ידי הסי־איי־אֵי במהלך המלחמה הקרה, כמקום שבו הם יוכלו לשרוד בו חורף גרעיני. במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות הוא הוזנח, ועל פי המארחים שלנו מממשלת ארצות הברית, כל מי שידע עליו בעבר כבר מת או פרש, מה שאומר שאיש לא הדליף את דבר קיומו לקִדמוֹג. למזלנו, גנרל בשם קלרנס לוסון חזר מפרישה לאחר שספינות המלחמה הופיעו, ונזכר שהמקום הזה נמצא פה למטה.
נשיא ארצות הברית ומה שנשאר מראשי המטות המאוחדים אינם נמצאים כאן; הם מוחזקים במקום בטוח, ככל הנראה נייד, שאת מיקומו לא מגלים אפילו לנו, חייזרי הברית. אחד מהשומרים שלו בוודאי החליט שלא בטוח שהנשיא יהיה בסביבתנו, כך שאנחנו כאן עם גנרל לוסון, שמדווח אך ורק לו. בשיחה איתו הנשיא אמר לי שהוא רוצה שנעבוד ביחד, ושיש לנו את מלוא תמיכתו נגד סטרקוס רא.
הוא אמר הרבה דברים, למען האמת. הפרטים מטושטשים בזיכרוני. הייתי בהלם כשדיברנו ולא ממש הקשבתי. הוא נראה נחמד. שיהיה.
אני רק רוצה לגמור עם זה.
אני ער מאז... טוב, אני לא בדיוק בטוח ממתי. אני יודע שכדאי שאנסה לישון, אבל בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את פניה של שרה. אני רואה את פניה באותו יום ראשון בתיכון עדן, מוסתרים למחצה מאחורי מצלמה, ואז מחייכים כשהיא גומרת לצלם אותי. ואז הדמיון שלי משתלט, ואני רואה את אותם פנים יפים חיוורים, נטולי חיים, כפי שהיא בטח נראית עכשיו. אני לא יכול להתנער מזה. אני פוקח את העיניים, וכאב סוחט מתעורר בקרביי. אני מרגיש שאני חייב להתקפל מסביב לכאב.
במקום זה אני נשאר ער. ככה זה היה בשעות האחרונות, לבדי במקום המשונה הזה, כשאני מנסה להתיש את עצמי עד לנקודה שבה אוכל לישון כמו... כמו המתים.
תרגול. זאת התקווה היחידה שיש לי.
אני יושב על המיטה ומביט בעצמי במראה שתלויה מעל שידת המגירות. השיער שלי התארך קצת, וסביב עיניי יש שקיות שחורות. הדברים האלה לא חשובים כרגע. אני מביט בעצמי...
ואז אני נעלם.
מופיע מחדש. נושם עמוק.
שוב הופך לבלתי נראה. הפעם אני משאיר את זה ליותר זמן. עד כמה שאני מסוגל. אני מביט בחלל הריק במראה, במקום שבו אמור היה גופי להשתקף, ומקשיב למספרי הנייר בשעון מתקתקים להם.
עם מורשת הקסימיק, אני אמור להיות מסוגל לשכפל כל מורשת שבה נתקלתי. זה רק עניין של לימוד עצמי איך להשתמש בה, מה שאף פעם לא קל, אפילו במקרים שבהם המורשת מגיעה באופן טבעי. יכולת הריפוי של מרינה, הבלתי־נראוּת של שש, מבט האבן של דניאלה — אלה היכולות שאספתי עד כה. אני מתכוון ללמוד עוד, כמה שרק אוכל. אני מתכוון להתאמן על המורשות החדשות האלה עד שיהיו טבעיות לי כמו הלוּמֶן שלי. ואז אני הולך לחזור על התהליך.
כל הכוח הזה, ורק דבר אחד שיש לצפות לו.
השמדת כל מוגדוריאני על פני כדור הארץ. כולל ובעיקר את סטרקוס רא, אם הוא בכלל עדיין בחיים. שש חושבת שאולי היא הרגה אותו במקסיקו, אבל לא אאמין לזה עד שאראה גופה, או עד שהמוגים ייכנעו. יש בי משהו שכמעט מקווה שהוא עדיין מסתובב לו, כך שאוכל להיות זה שיחסל את המנוול.
סוף טוב? זה כבר לא יקרה. הייתי טיפש שאי־פעם האמנתי בזה.
פיטקוס לור, האחרון, זה שאת גופתו מצאנו חבויה במקלט של מלקולם גוד, גם לו היתה קסימיק, אבל הוא לא עשה מספיק. הוא לא הצליח לבלום את פלישת המוגדוריאנים ללוריאן. כשהיתה לו ההזדמנות להרוג את סטרקוס רא, לפני מאות שנים, גם את זה הוא לא היה מסוגל לעשות.
ההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
אני שומע במסדרון צעדים שנעצרים מחוץ לדלתי.
למרות שהם מדברים בשקט ולמרות שאני מקשיב דרך דלת פלדה מחושלת, עם החושים המוגברים שלי אני מסוגל לשמוע כל מילה שדניאלה וסאם אומרים.
"אולי כדאי שניתן לו לנוח," אומרת דניאלה. אני לא רגיל לשמוע אותה מדברת בנימה כל כך עדינה. לרוב, דניאלה היא תערובת של חריפות ולהיטות. תוך ימים בודדים היא השאירה את כל חייה הקודמים מאחור והצטרפה למלחמה שלנו. אם כי לא היתה לה יותר מדי ברירה, לאור זה שהמוגדוריאנים שרפו את חייה הקודמים עד אפר.
עוד בת אנוש שנסחפה לתוך המלחמה שלנו.
"את לא מכירה אותו. אין מצב שהוא ישן," עונה סאם בקול צרוד.
בעודי יושב בחדר העבש הזה, מהרהר בעבר ובנזק שגרמתי, אני מתחיל לתהות: כמה שונים היו חייו של סאם אילו הנרי ואני היינו בוחרים בקליבלנד או באקרון או בכל מקום אחר ולא בעדן? האם הוא בכל זאת היה מקבל מורשות? מצבי היה גרוע יותר בלעדיו, אולי הייתי מת. זה בטוח.
מה שכן, אם לא היינו נפגשים, שרה עדיין היתה בחיים.
"אה, טוב, אני לא מדברת על זה שהוא ישן שנת ישרים. הטיפוס הזה הוא חייזר גיבור־על; מבחינתי הוא אולי ישן שלוש שעות בלילה כשהוא תלוי מהתקרה," עונה דניאלה לסאם.
"הוא ישן בדיוק כמונו."
"מה שתגיד. העניין הוא שאולי הוא צריך קצת שקט, אתה מבין? לפתור את הבעיות שלו? והוא יצא אלינו כשהוא יהיה מוכן. כשהוא..."
"לא. הוא ירצה לדעת," אומר סאם, ואז נוקש בעדינות על דלתי.
אני יורד מהמיטה במהירות הבזק, לפתוח את הדלת. סאם צודק בענייני, כמובן. מה שלא קורה, אני רוצה לדעת. אני רוצה שדעתי תהיה מוסחת. אני רוצה משהו שיניע אותי קדימה.
סאם ממצמץ כשהדלת נפתחת ומביט ישר דרכי. "ג'ון?"
לוקח לי שנייה להבין שאני עדיין בלתי נראה. כשאני מופיע לפניהם משומקום, דניאלה מועדת צעד לאחור. "לעזאזל."
סאם בקושי מרים גבה. עיניו אדמומיות. הוא נראה מותש מכדי להיות מופתע.
"סליחה," אני אומר. "אני עובד על הבלתי־נראוּת שלי."
"האחרים במרחק עשר דקות מכאן," אומר לי סאם. "ידעתי שתרצה להיות שם כשהם ינחתו."
אני מהנהן וסוגר את הדלת מאחוריי.
אשליית האכסניה נעלמת ברגע שאני מחוץ לחדרי. המסדרון, שלמעשה מזכיר מנהרה, כולו קירות לבנים סגפניים ונורות הלוגן קרות. זה מזכיר לי את המתקן מתחת אחוזות אשווּד, אלא שהמקום הזה נבנה על ידי בני אנוש.
"יש לי מכשיר וידיאו בחדר," אומרת דניאלה בניסיון לפתח שיחה בזמן ששלושתנו הולכים באחד המסדרונות הזהים בקומפלקס דמוי המבוך הזה. אחרי שסאם ואני לא מגיבים מיד, היא דוחקת. "לכם יש מכשיר וידיאו? זה מטורף, לא? כבר שנים שלא ראיתי מכשיר וידיאו."
סאם מביט בי לפני שהוא עונה, "מצאתי גיימבוי תקוע מתחת למזרן שלי."
"גדול! רוצה להתחלף?"
"אין לו סוללות."
"לא משנה."
אני שומע את ההמהום הרחוק של הגנרטורים, את המיית כלי העבודה וגניחות האנשים העובדים. החיסרון האחד בעובדה שפיישנס קריק נמצא כל כך עמוק מתחת לרדאר הוא שהרבה מהמערכות שלו לא בדיוק עדכניות. מסיבות של בטיחות, גנרל לוסון החליט שהכול פה צריך להתנהל באופן הכי בסיסי שיש. עם כל מה שקורה, אין בדיוק זמן ליצור קשר עם קבלנים אזרחיים. עם זאת, יש לפחות מאה מהנדסים צבאיים שעובדים מסביב לשעון להביא את המקום למצב עדכני. כשהגענו מאוחר בליל אמש, ראיתי שאביו של סאם, מלקולם, כבר נמצא פה, עוזר לצוות חשמלאים להתקין חלק מהטכנולוגיה המוגדוריאנית שנתפסה באחוזות אשווד. מבחינתו של הצבא, מלקולם הוא בעיקרון מומחה לחוצנים.
השיחה של סאם ודניאלה נמוגה, ואני מבין מהר שזה בגללי. אני דומם, עיניי נעוצות קדימה, ואני די בטוח שהבעת הפנים שלי תקועה על ניוטרל. הם כבר לא יודעים איך לדבר איתי.
"ג'ון, אני..." סאם מניח יד על כתפי, ואני יודע שהוא עומד להגיד משהו על שרה. אני יודע שמה שקרה לה פגע גם בו קשות. הם גדלו ביחד. אבל אני לא רוצה לנהל את השיחה הזאת ברגע הנוכחי. אני לא רוצה להיכנע לאֵבל לפני שכל זה ייגמר.
אני מחייך בכוח, ללא התלהבות. "נתנו לך קלטות וידיאו למכשיר?" אני שואל את דניאלה, משנה את הנושא במגושמות.
"רסלמאניה 3," היא אומרת ומעווה את פניה.
"גדול, מאוחר יותר אני אקפוץ לקחת את זה, דני," אומר תשע, שמגיח בחיוך רחב מאחד המסדרונות הרבים.
מכולנו, תשע נראה כמי שנח הכי טוב. עבר רק יום מאז שהוא וחמש התגוששו בכל רחבי ניו יורק. ריפאתי את הבריון המגודל עוד שם, ויכולת העמידה העל־אנושית שלו עשתה ככל הנראה את שאר העבודה. הוא טופח חזק על הגב של סאם ושלי ומצטרף לתהלוכה שלנו במסדרון. כמובן שתשע מתנהג כאילו אין שום בעיה, ולמען הכנוּת אני מעדיף שזה יהיה ככה.
בזמן שאנחנו חולפים על פניו, אני מביט לתוך המסדרון שממנו תשע הגיע. יש שם ארבעה חיילים חמושים כהוגן, שעומדים על המשמר.
"הכול מסודר?" אני שואל את תשע.
"כן, ג'וני," עונה תשע. "יש להם פה תאי מעצר מטורפים לחלוטין, כולל אחד עם קירות מרופדים. עכשיו שהשמנגוּץ קשור לכמה כריות ולובש כתונת כפייה, הוא לא הולך לשום מקום."
"יפה," אומר סאם.
אני מהנהן בהסכמה. חמש הוא פסיכופת מוחלט, ומגיע לו להיות כלוא. אבל אם אני רוצה להיות מציאותי לגבי ניצחון במלחמה הזאת, אני לא יודע כמה זמן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותו כלוא בכלוב.
אנחנו פונים, ושורת מעליות נגלית לעין. אורות ההלוגן מעלינו מזמזמים בקול, ואני מבחין שסאם צובט את גשר אפו.
"בחיי, תשע, כמה שאני מתגעגע לפנטהאוז שלך," אומר סאם. "זה היה מקום המסתור היחיד שלנו אי־פעם שהיתה בו תאורה רגועה."
"כן, גם אני מתגעגע אליו," עונה תשע, ונימה נוסטלגית מתגנבת לקולו.
"המקום הזה עושה לי מיגרנה נוראית. היו צריכים לספק לנו כמה דימרים, ולא רק מכשירי וידיאו."
החשמל משמיע קולות פצפוץ מעל ראשינו, ואחת הנורות מרצדת וכבה. לפתע התאורה במסדרון הרבה יותר נסבלת. כולם עוצרים להרים מבט, חוץ ממני.
"טוב, זה קרה בתזמון מוזר," אומרת דניאלה.
"אבל ככה עדיף, לא?" אומר סאם באנחה.
אני לוחץ על כפתור להזמין מעלית. האחרים נעמדים מאחוריי.
"אז, הם, אה... הם מביאים אותה לכאן?" שואל תשע בקול מהוסה, במרב הטקט שהוא מסוגל להפגין.
"כן," אני אומר וחושב על הספינה הלורית שמנמיכה ברגעים אלה לכיוון פיישנס קריק, מלאה בחברינו ובבני בריתנו, ובאהבת חיי האבודה.
"זה טוב," אומר תשע, ואז משתעל לתוך ידו. "זאת אומרת, לא טוב. אבל נוכל, אתם יודעים, להיפרד ממנה."
"הבנו, תשע," אומר סאם בעדינות. "הוא יודע למה אתה מתכוון."
אני מהנהן, מסרב לומר דבר־מה נוסף. דלתות המעלית נפתחות לפנינו, וכשזה קורה המילים נשפכות.
"זאת הפעם האחרונה," אני אומר מבלי להסתובב אל האחרים. המילים דומות לקרח בפי. "אני גמרתי עם פרידות מאנשים שאני אוהב. גמרתי עם הרגש. גמרתי עם האבל. החל מהיום, הורגים עד שמנצחים."