“לפני מספר שנים, ערכו פלוני בשם ליאונרדו דה וינצ'י ואחד בשם דן בראון הסכם שבעל פה (הסכם בכתב לא היה אפשרי בגלל הפער בתקופת החיים), אתה, אמר ליאונרדו, תוציא אותי מתהום הנשייה של הציירים הזנוחים ותביא אותי לידיעתו של העם הרחב, שמכיר בעיקר את תמונת הילד הבוכה ולא את האדם הוויטרובי, ואני אהיה הערך המוסף, הדובדבן שבקצפת, של רומן המתח הבינוני שלך. וכך עשו.
וכל השאר היסטוריה היסטרית של הצלחה מונומנטלית.”
